fbpx

האם יש למרכז הישראלי סיפור? // טור של גרשון הכהן

0

הרוב הישראלי בוחר להימצא במרכז המפה הפוליטית. מיכאל ביטון, ממנהיגי מפלגת כחול לבן, נוהג לציין כי 80 אחוז מהישראלים מסכימים ברוב הנושאים המרכזיים שעל סדר היום. לפי יאיר לפיד בספר 'מסע אל העתיד': "אם המרכז יצליח לגרום לבוחרים לחשוב על הבחירות כעל מאבק בין האידיאולוגיות של העבר לפרקטיקה של העתיד, במלחמתם של האנשים האחראים בחסרי האחריות – הוא ינצח". כאן מתחיל מבחינתי הדיון עם בשורת המרכז: האם מטעני משמעות אידיאולוגית ציונית, על המחלוקות הכרוכות בהם, הם רק נטל מן העבר?

 

אכן, את המחלוקת מחוללות שתי קבוצות הקצה שלא ויתרו על חלומן, חלום השלום – מול חלום גאולת העם והארץ. לקבוצות האלה יש סיפור שהעניק ל־100 שנות מאבק ציוני תוכן ומשמעות. האם לבשורת המרכז בהסטת החלומות הגדולים לשוליים יש סיפור ממשי, או רק הצטמצמות לענייני ה"כאן ועכשיו", כך שהייאוש יהיה יותר נוח – כמו בזוגיות אפורה ויציבה שוויתרה על תשוקה, אהבה וחלומות?

 

במגמת ההתכנסות למרכז הפוליטי, כמו בבשורת בני גנץ ל"איחוי שסעים", חבוי פוטנציאל איום על קבוצות המבקשות משמעות מעבר לנורמליות הממוקדת במצוקות הכאן ועכשיו. בסדר יום נורמלי שכזה, לא נותר מקום לדרכו המנהיגותית של בן־גוריון, שגם לאחר קום המדינה הדגיש: "לישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות" ('כוכבים ועפר'). בגישה כזו התובעת סיפור של ייעוד וייחוד, טמון מטען הנפץ שמגמת ההתכנסות למרכז מבקשת לעקוף.

 

אחרי הכל, איזו תשובה יכולה לתת בשורת המרכז לשאלת היסוד הישראלית: מדוע חובה להמשיך להתקיים דווקא כאן, במוקד הר געש פעיל, אם במרחב הגלובלי, בברלין או בקליפורניה, יש אפשרויות נוחות ובטוחות יותר?

 

אם המאבק התמידי הנדרש כאן לעצם הגנת הקיום מסתכם בהצדקתו בהענקת מקלט בטוח ליהודים נרדפים, במדינת חוק דמוקרטית ומתוקנת שכיף לחיות בה, ללא ייעוד יהודי ייחודי, אפשר לשאול: בשביל מה? האם כל הדם שנשפך במאבק המתמשך מוצדק בשביל עוד מדינה מתוקנת בין אלה הקיימות מכבר?

 

הקשבתי לנאומי גנץ ולפיד בהצגת כחול לבן. לא במקרה, סיפורם מתחיל בשואה, בבית הדירות בבודפשט שבו שהו יחד אביו של לפיד ואמו של גנץ. כאילו ההיסטוריה שלנו מתחילה ברגע המכונן בתש"ח וקצת לפני כן בגטו. בלי לחזור לימי השואה, לבשורת המרכז המתמקדת בהסכמות בענייני היום־יום, אין סיפור לקיומנו דווקא כאן. כל סיפור אחר יחייב בירור עומק הכרוך במחלוקות.

 

בשלט חוצות מכריז בני גנץ: "אני לא מוכן שיחיה כאן דור שלם ללא תקווה". לאיזו תקווה מכוונת בשורת המרכז? על התקווה על פי משה דיין סיפרה יעל דיין: "האדמה והחרב היו בעיניו המרכיבים ההכרחיים של הקיום. (…) על כולנו נגזר לעבוד את האדמה ולהילחם ואת זאת נצווה לילדינו" ('אבי, בתו'). במשנת משה דיין, התקווה היא שנמשיך להחזיק בחרב ונצליח להוריש אותה לילדינו. על הקושי עם צוואת אביה כתבה יעל: "הייתה לי תחושה של גירוש האדם מגן עדן".

 

למדינת ישראל ולמפעל הציוני, הנאבקים מעל 100 שנה על עצם היכולת להתקיים, חייב להיות סיפור יהודי־ישראלי עדכני, שמעניק תוכן ומשמעות למצוקת הקיום מתוך מאבק מתמיד, דווקא כאן בארץ חמדת אבות. בהתכנסות למרכז המפה הפוליטית, הסיפור הזה הולך לאיבוד.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: תומר אפלבאום, "הארץ"

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019