האישה שאני רוצה להיות מתעוררת עם שעון מעורר בחמש וחצי. אלו השעות הכי טובות ביום לדעתה, של העולם ושלה. היא אוהבת לראות מהגינה את האור מתחלף מסגול לכחול רך, היא אוהבת לגעת בטל שעל הצמחים לפני שהחום נכנס ומתיך הכל לברזל מלובן, היא אוהבת את הציפורים ואת החתולה שמגיעה להתחכך, היא אוהבת את המוח הבהיר שלה ואת המחשבות שלה בחמש וחצי בבוקר. האישה שאני רוצה להיות מתחילה כל יום בספל מים חמים עם חצי לימון סחוט. היא אוכלת שבעה שקדים לא קלויים ותמר אחד. מאוחר יותר היא תכין לעצמה קפה, היא לא בלחץ על זה. האישה שאני רוצה להיות זכרה אתמול בערב להוריד איפור והיא זוכרת עכשיו למרוח קרם לחות. אם היא תצא מהבית היא תזכור למרוח קרם הגנה. גם על גב הידיים. היא לא פנאטית לגבי זה, זה פשוט בא לה בטבעיות. היא לא עובדת בלהיראות, אבל היא גם לא עובדת בלהתחבא ממבטים. היא יודעת שהכל בסדר, ויותר מזה, היא זוכרת להכיר תודה והיא לא מזכירה לעצמה את זה באלימות קפוצה.
האישה שאני רוצה להיות פותחת את ארון הבגדים שלה, יש לה בגדים ספורים והיא לובשת את כולם. היא לא שומרת בגדים למקרה שאולי תהיה רזה מספיק כדי לחזור ולהיכנס אליהם, היא לא שומרת בגדים כי הם מזכירים לה ערב אחד מיוחד, היא לא משקרת לעצמה שיום אחד תתקן את השמלה הזו. הבגדים של האישה שאני רוצה להיות הם נעימים ואיכותיים, הם פשתן והם משי והם במבוק והם כל מה שנכון וטבעי. אף אחד לא בכה בזמן שתפר אותם. לאישה שאני רוצה להיות יש נעליים טובות ואיכותיות. הן לא עשויות פלסטיק ושטות. הן לא הגיעו במטוס מסין. היא בהחלט לא מעלה מטוסים לאוויר בשביל להטיס אליה פיצ'פקעס שרק עורבני חמדן ומסטול מזמין אונליין בשתיים בבוקר.
האישה שאני רוצה להיות מתיישבת בחדר העבודה הנעים שלה כדי לכתוב. היא כבר בספר השלישי שלה, היא לא בזבזה עשור בלומר שכל מה ששווה לכתוב עליו כבר נכתב, היא לא מתביישת לומר על עצמה שהיא סופרת. היא לא מתעכבת ב"אאאאאאא" ארוך לפני שהיא אומרת באופן ממוסמס "אני בעיקר כותבת". היא גם לא מתחילה משפטים במה היא לא. היא כן. היא אלף פעמים כן. האישה שאני רוצה להיות מצליחה לכתוב ככה שגם בנות וגם האמהות שלהן ימצאו את עצמן במילים שלה. היא כותבת כך שגם גברים יקראו אותה, ולא ירגישו רחוקים או אשמים או מואשמים. האישה שאני רוצה להיות זוכרת שאמפתיה עושים כמו שהוגים מדויק את המילה "Bleu" בצרפתית – עם הטריק הזה שאומרים בפה U כמו Blu וחושבים בלב E כמו Ble – אז אמפתיה אומרים את המילים שלך בפה וחושבים על הלב של מי שמקשיב. היא זוכרת את זה בקלות.
–
האישה שאני רוצה להיות מרימה טלפון לחברה הכי טובה שלה סתם כדי לספר לה על חלום משונה שחלמה. גם החברה שלה מספרת לה על חלום משונה שהיא חלמה, ועל עוד משהו אמיתי. הן מדברות ממש, לא מתכתבות, הן מדברות ככה שהיא שומעת כשחברה שלה מחייכת כשהיא מדברת, ושומעת כשהיא כבר מוסחת והיא אומרת לה, "טוב, אהבה שלי, אני שומעת שאת עסוקה, נדבר". והן אומרות זו לזו שהן אוהבות זו את זו. האישה שאני רוצה להיות, והחברה שלה הטובה, הקיימת. האישה שאני רוצה להיות יודעת את שמות השכנים שלה, וכשהיא אופה יותר מדי לחם או עוגיות, היא מביאה גם להם. היא לא עושה את זה בטקס, לא דופק לה הלב, היא יוצאת אליהם בנעלי בית, לאמור – כל המקום הזה הוא הבית שלה. הם הבית שלה.
לאישה שאני רוצה להיות יש משהו מרגש אחד כל יום לחכות לו. וזה לא צריך להיות משהו גדול, רק כזה שמחכים לו בשמחה, בלחיים ורודות. האישה שאני רוצה להיות מודדת את רעיון הבריאות השלמה כמו שאני מודדת את רעיון החולי; היא אופטימית בלי לדחוק את המציאות למטה אל איפה שחשוך. היא עושה דברים שטובים לה בלי טינה אל הגוף, היא עושה לפעמים צ'י קונג ולפעמים יוגה. שניהם. היא אוכלת פיסה של דג לבן יפה. עם ירקות ירוקים. היא לא סבורה כמוני שירקות הם ספוגים בצבעים משתנים, שמגיעים רטובים וקרים או רטובים וחמים, וששתי האופציות קצת דוחות. לפיכך רמות הכולסטרול שלה בסדר גמור.
האישה שאני רוצה להיות יודעת לבקש עזרה בלי לעשות מזה דרמה, לא לפני ולא אחרי. היא יודעת שהיא לא צריכה לגעת בקרקעית בשביל זה. היא לא מבלה חודש משובללת עם מחושים מכווצים, על כל שבוע שהיא בתנועה ערה. האישה שאני רוצה להיות יודעת לייצר גבול בהיר שאין לחצות, מבלי להיות תוקפנית. היא מה שנקרא בסֶנְטר שלה, ודברים לא מכרסמים בקלות את תחושת המרכז שלה. האישה שאני רוצה להיות לא מחשבת תחשיבי אימה כשהיא עולה על מונית או הולכת בסמטה לא מוארת, היא לא מפנטזת אסונות; וכל זה תמוה בעיניה, אבל לא לא־מעורר סימפתיה.
האישה שאני רוצה להיות לא סופרת לייקים או שיתופים. היא מעודכנת, כמובן, אבל המלודרמה הטכנולוגית לא מגרדת אותה. היא לא נואשת, לא מתחשבנת, לא מתחטאת. האישה שאני רוצה להיות היא נשית ומינית בלי לכסות על זה בצחוק שיכורים וולגרי. האישה שאני רוצה להיות יודעת שזקיפות קומה ומודעות עצמית יפות כמו עור מושלם, כמו שפתיים תפוחות. היא רלוונטית בלי לתהות אם היא עדיין רלוונטית, אם אי־פעם בכלל הייתה. היא מאמינה לסיפור שלה על עצמה, היא לא תולשת ממנו דפים כדי להעלים דברים שקרו, היא לא מוחקת בחומצה את טביעות האצבעות שלה כדי שלא להיות פושעת בדיעבד, כדי שלא להשאיר את הסימנים שלה השמנוניים על ההיסטוריה שלה עצמה.
לאישה שאני רוצה להיות יש מה שיש לי, והיא עושה עם זה אחרת. יום אחד גם אני אדע איך. האישה שאני רוצה להיות מגישה את הטורים שלה יום או יומיים לפני הדד־ליין, פשוט כי זה יותר נעים לכולם ככה.
–
- פרגון // הטור של לילך וולך
- איך להרוג את ההורים שלך // הטור של לילך וולך
- פער אנלוגי בעולם דיגיטלי // הטור של לילך וולך
