9 במאי, כידוע, הוא אחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה הרוסי, כאשר מדינת הענק מציינת את יום הניצחון על גרמניה הנאצית וסיום מלחמת העולם השנייה באירופה ב־1945. עוד בימי ברית המועצות צוין יום הניצחון במצעדי ענק צבאיים, כשמנהיגי המפלגה הקומוניסטית צופים ממרפסת הקרמלין. אחרי נפילת ברית המועצות הצטמצם אופיו של יום הניצחון, אולם תחת שלטונו של ולדימיר פוטין התחדשה המסורת של הצגת התכלית הצבאית מול פני העולם, כאשר בכל שנה היא נעשית גדולה יותר ויותר.
גם 11 בדצמבר 2017 ייכנס לדברי הימים של רוסיה המודרנית, ויכול להיחשב כיום ניצחון, אף שלא צוין באירועים דומים לאלו של 9 במאי. באותו יום הגיע הנשיא פוטין לשלוש מדינות – סוריה, מצרים וטורקיה – במסע שנועד להבהיר לכולם, במזרח התיכון וגם הרחק מגבולותיו, כי המעצמה לשעבר ביססה מחדש את מעמדה כשחקנית בינלאומית משפיעה. שכל מי שרוצה לפתור את הסכסוכים האזוריים, ובעיקר לסיים את המלחמה האכזרית בסוריה, לא רק שלא יכול להתעלם מרוסיה, אלא זקוק לה כחלק מהפתרון.
המסע החל בביקור פתע בסוריה, כאשר פוטין נחת בשדה התעופה חמיימים שליד לטקייה, שם מרוכז הכוח הצבאי הרוסי, לא לפני שזכה לליווי אווירי של מטוסי קרב רוסיים שנטלו חלק פעיל בלחימה בסוריה. את פניו של פוטין קיבל עמיתו, נשיא סוריה בשאר אסד, האיש שחייב לנשיא הרוסי את הישרדותו (לפחות נכון לעכשיו). הרגע שהעיד על כך יותר מכל התרחש כאשר אחד הקצינים הרוסים עצר עם ידו את אסד מללכת בעקבותיו של פוטין, והנשיא הסורי ציית מיד. "אתם שבים הביתה עם ניצחון", אמר פוטין לחיילים הרוסים, בעת שהודיע על צמצום הנוכחות הצבאית של ארצו בסוריה.
מיד לאחר מכן המשיך פוטין למצרים, שם ליוותה את מטוסו קבוצת מטוסי מיג־29 מצריים, מתוצרת רוסיה כמובן. הוא נפגש עם הנשיא עבד א־פתאח א־סיסי וסיכם עמו על סיוע רוסי להקמת כור גרעיני מצרי ועל חידוש הטיסות בין שתי המדינות, שהופסקו ב־2015 בשל הפיגוע במטוס הרוסי מעל חצי האי סיני. התחנה השלישית והאחרונה הייתה באנקרה, למפגש עם הנשיא הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן. הוא כינה את פוטין "חברי הטוב", והשכיח לחלוטין את המתיחות הקשה בין המדינות לאחר שהטורקים הפילו מטוס קרב רוסי בגבול עם סוריה בנובמבר 2015.
הסיור המזרח תיכוני שלח מסר לא רק למקבלי ההחלטות בארה"ב, באיחוד האירופי ובמזרח התיכון, אלא גם לאזרחי רוסיה. ימים ספורים קודם לכן הודיע פוטין באופן רשמי כי הוא מתכוון להתמודד בבחירות לנשיאות במרץ הקרוב, ונכון לעכשיו נראה ששום דבר לא ימנע ממנו לזכות בכהונה שנייה ברציפות – ורביעית בסך הכל – שתשאיר אותו בקרמלין לשש שנים נוספות. באמצעות הסיור המשולש, ובעיקר עם הכרזת הניצחון בסוריה, רוצה פוטין להראות לאזרחי ארצו כי תחת הנהגתו, שוב זוכה רוסיה לכבוד בזירה הבינלאומית. יותר מכך, אחרי הפיאסקו של ההתערבות הצבאית באפגניסטן, בין 1979 ל־1989, שתרמה לקריסת ברה"מ, הפעם יוצאת רוסיה כשידה על העליונה.
היסטוריה של ניסיונות השפעה
בעיצומו של המשבר סביב פלישת עיראק לכוויית בקיץ 1990, ניסה יבגני פרימקוב – מי שנחשב לערביסט הבולט ביותר בברה"מ, עם ידע בערבית וניסיון רב־שנים במזרח התיכון – לשכנע את נשיא עיראק, סדאם חוסיין, לסגת לאחור כדי להימנע מתקיפה אמריקאית. למרות ההיכרות רבת־השנים ביניהם, לא הסכים הרודן העיראקי להתגמש וההמשך ידוע. כאשר פרימקוב, לימים ראש ביון החוץ, שר החוץ וראש הממשלה, התבקש להסביר מדוע יצא לבגדד, הוא הצהיר כי "הדגל הסובייטי הוצג, והוא התקבל באופן חיובי מאוד. אנחנו מעצמה ויש לנו את הקו שלנו, את המדיניות שלנו, ואנחנו מפגינים את זה".
אף שפרימקוב תיאר את ברה"מ כמעצמה, היו אלה שלהי ימיה של המעצמה הסובייטית, שראתה כיצד השפעתה הולכת ונמוגה ברחבי העולם. זאת בעוד שהעמים שהיו חלק מברה"מ או היו נתונים להשפעה סובייטית, מאז תום מלחמת העולם השנייה, הופכים לאומות עצמאיות שמתנתקות מהזרועות של הקרמלין. העולם הדו־קוטבי של המלחמה הקרה הפך לעולם שבו ארה"ב היא מעצמת העל היחידה. רוסיה החדשה מנסה לבנות מחדש את מעמדה בזירה הבינלאומית, בייחוד מאז עלייתו של פוטין לשלטון לפני 18 שנה.
את נקודת הפתיחה של המעורבות הרוסית־סובייטית במזרח התיכון המודרני אפשר לראות כבר בהצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. ברה"מ תמכה בהקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. שלושה ימים לאחר שדוד בן־גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל במאי 1948, הכירה בה מוסקבה באופן רשמי. התקווה בקרמלין הייתה כי מפלגות הפועלים המנהיגות את המדינה הצעירה יגרמו לה להתקרב לברה"מ. אולם אחרי שהתברר כי בן־גוריון תומך בהתייצבותה של ישראל לצד מדינות המערב, החלה התקררות ביחסים בין המדינות.
ב־1955 עברה ברה"מ באופן רשמי לצד מדינות ערב, כאשר אישרה את עסקת הנשק הצ'כית עם מצרים. שנה לאחר מכן, בעיצומו של מבצע קדש, דרשה כי צה"ל ייסוג לאלתר מחצי האי סיני. לאחר המלחמה גברה המעורבות הסובייטית, עם סיוע צבאי וכלכלי לרבות ממדינות ערב ובראשן מצרים וסוריה, לצד תמיכה בארגונים בדלניים כמו התנועה לשחרור אלג'יריה שנאבקה בשלטון הצרפתי והמורדים בדרום סודן.
מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, הביאה לניתוק היחסים בין ברה"מ לבין ישראל. לעומת זאת הקשרים בין הסובייטים לבין סוריה ומצרים התהדקו יותר ויותר, כולל נוכחות צבאית פעילה בשתי המדינות במהלך מלחמת ההתשה – ששיאה היה קרב אווירי בין טייסים ישראלים לטייסים סובייטים ביולי 1970, שבו הופלו חמישה מטוסי מיג־21 בשמי מצרים. במקביל סייעה ברה"מ גם לארגוני הטרור הפלסטיניים עם אימונים ואספקת נשק. אף שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, הורה על גירוש היועצים הסובייטים ב־1972, שנה לאחר מכן סייעה מוסקבה באופן פעיל לשתי המדינות, במלחמת יום הכיפורים, מול התמיכה האמריקאית בישראל, צעד שהציב את שתי המעצמות על סף התנגשות גרעינית.
הסכם השלום בין ישראל למצרים הוציא את קהיר ממעגל ההשפעה הסובייטי. אולם, ברה"מ המשיכה לתמוך במדינות הסירוב בהובלת סוריה, עיראק ולוב. העשור של המעורבות הרוסית באפגניסטן אילץ את מקבלי ההחלטות בקרמלין להפנות את תשומת ליבם ללחימה הקשה מול הקיצונים האסלאמים, אם כי הם לא התנתקו לחלוטין מהמזרח התיכון ואף העבירו אמצעי לחימה לעיראק בזמן המלחמה נגד איראן.
כאשר המלחמה באפגניסטן תמה, כבר הייתה ברה"מ בדמדומי ימיה ונאלצה לראות את ארה"ב תופסת את ההובלה הבלעדית בזירה הבינלאומית, כפי שהיה בפלישה לעיראק בתחילת 1991. השתתפות ברה"מ לצד ארה"ב במתן החסות לוועידת השלום במדריד – שלקראתה גם חודשו היחסים בין מוסקבה לירושלים – היה פרס ניחומים שרק העיד על החולשה של המעצמה היורדת.
אחרי עשור של מעורבות מינימלית בנעשה במזרח התיכון, עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון בשנת 2000 החלה לשנות את התמונה, כאשר רוסיה ניסתה להשמיע יותר את קולה בזירה הבינלאומית. אולם על אף שמוסקבה ניסתה למנוע את הפלישה האמריקאית לעיראק ב־2003, באמצעות מועצת הביטחון, היא לא הצליחה למנוע את הפלתו של בן הברית מבגדד ואת ההשתלטות האמריקאית על המדינה.
.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.