fbpx

דמדומי הדמדומים // מחשבות במהלך פנדמיה // הטור של נדב איל

0

"בזמן אפל העין מתחילה לראות", כותב המשורר האמריקאי תיאודור רות'קה. אז איך אנשים צריכים לחיות כאשר נגזר עליהם להתמודד עם קדרותה של ההיסטוריה. עם דקות הזבל של משחק הכדורסל, שבו ברור שמתישהו מגפת הקורונה תסתיים, שלטונו של בנימין נתניהו יתחלף, ודונלד טראמפ כבר לא יהיה נשיא ארה"ב (בתוך חודש או ב־2024, עוד מעט נדע).

אבל הם, האנשים, אנחנו, מצויים בתוך הרגע הנמשך שאותו צריך לחוות עד הסוף. והסוף עוד רחוק או לפחות בלתי ידוע. איך חיים כשענני המשבר הכלכלי, מגפה ולאומנות, קיצוניות ופייק ניוז, מרחפים מעל ראשך.

את השאלה הזו כולנו קצת שואלים בימים האלה. לחלקנו היא מיידית, עובדתית, כולה מבט בחשבון העו"ש ובחשבונות הנערמים, והיא גורעת כל טיפת שינה מעיניך. לאחרים היא פילוסופית, אולי אפילו מרגשת, היסטורית (בני 20 פלוס, אני מדבר עליכם). לאחרים, ההורים בינינו, היא טורדת מנוחה. ידענו פחות או יותר לאיזה עולם אנחנו מביאים את ילדינו, אבל לא ידענו לחשב כמה הוא ישתנה, באיזה קצב רצחני ובאיזה אופן מטריד.

יש כאלה שבוחרים בהכחשה. לא צריך מסכות ואין מגפה. אחרים בוחרים בזעם: אילו רק מנהיגנו ואנו היינו חכמים יותר, טובים יותר, כל זה היה נמנע מאיתנו. אבל הרוב, בואו נודה על האמת, חיים בתוך לימבו. מקווים שהילדים יחזרו לבית הספר. שהמשרד ייפתח. שהעסק הקטן ישרוד. שהסיוע הממשלתי יגיע. שיהיה אפשר לצאת למסעדה אפילו. מי יודע, אולי גם לחשוב על חופשה משפחתית באוגוסט הבא.

ומה שעושה את המצב קשה כל כך הוא הזמניות. הפוליטיקאים המפוחדים והריקניים שלנו הם הנוויל צ'מברליינים של האירוע הזה. באמת, אין להם מושג. כי הם משתמשים במושגים של העולם הקודם. זה שקדם למרד נגד הגלובליזציה, למהפכת המידע ולמגפה הנוכחית. הניסיונות הפתטיים שלהם לאמץ ז'רגון מדעי או לתת ביטחון כלשהו, נתקלים בספקנות גוברת ומוצדקת של הציבור.

תחזיותיהם התבדו. הבטחותיהם התנפצו. אשליית השליטה שסיפקו התבררה כזיוף יוצא דופן, אותה העמדת פנים שהסכמנו לבלוע כל עוד הזמנים היו טובים. רוב הזמן, רוב האנשים יכולים להתמודד ולשרוד עם מנהיגות פוליטית בינונית או כושלת. אבל כאשר משבר גדול מתרגש, יש צורך במשהו אחר. ואז יש איזשהו פער זמן מובן. צ'מברליין טרם התפטר. וכמובן, זהו דימוי שגוי לגמרי. כי העולם של הצ'רצ'ילים, כרגע לפחות, מת. מי שמנהלים את האירוע הזה היטב אינם נואמי כיכרות אלא טכנוקרטים טייוואנים, דרום קוריאנים, יפנים, סינים, אוסטרלים, ניו־זילנדים או נורווגים.

אנחנו חיים דרך תהפוכה גדולה. איך חיים בתוכה? ההתמכרות של התרבות שלנו לסרטי אסונות, לאזהרות, לחדשות זעם, להערכות קודרות, כל אלה לא הכינו אותנו לרגע שבו הפורענות הופכת לשגרה. כמובן, זו איננה פורענות ימי־ביניימית חלילה. אין צורך בדרמה מיותרת וזה לא "קץ האנושות". במאה ה־14 כתב המשורר האיטלקי פרנצ'סקו פטרארקה ש"תקוותינו לעתיד שכבו מתות לצד חברינו". זה לא המצב היום. כן, יש סיכוי לחיסון (אבל יש סיכוי שלא יהיה בקרוב); וכן, אולי בדיקות מהירות ישנו הכל (אבל אולי לא). האור המנצנץ בקצה המנהרה הנוכחית מהבהב כל הזמן, אך קשה לאמוד את המרחק עד שנגיע אליו.

איך חיים דרך זה, זו השאלה הגדולה שמהדהדת כעת. קדמה נעה דרך מקצבים יוצאי דופן של אסונות ומלחמות, ואנחנו רוצים להאמין שאנחנו על המסלול הזה.

זו איננה שאלה סתומה או פתוחה. היו אומות שאימצו נרטיב קבוע: המשברים הם נקודה של התעלות. לא רק במובן ההגליאני (פילוסופיית האידיאליזם של גאורג ו"פ הגל הגרמני מהמאה ה־19), אלא ביכולת לשפר פרקטית את המצב האנושי. אומות אחרות סברו שהדרך היא להוריד את הראש, ולשאת בצניעות, אולי בהימנעות מוסרית, את סערת הזמן. חִשבו על הניטרליות של אירלנד במלחמת העולם השנייה.

אך אלו הן שאלות פוליטיות. בסוף, התהייה היא אישית ופנימית, משפחתית לכל היותר. האם שומרים על זהירות שיא. האם משחררים קצת. איך מנהלים את הסיכון ואיך עושים זאת לאורך זמן. האם דוחים תוכניות לשינוי קריירה או מאיצים אותן. נוכח התהפוכות יוצאות הדופן, האם זה זמן לתעוזה – או דווקא לזהירות? הרי אם יודעים שתכף נגמר, רבים יעדיפו זהירות. אם סבורים שיימשך זמן רב, אולי עדיפה התעוזה. ובכל מקרה, רובנו לא יכולים באמת לאחוז בזהירות גמורה, לפרוש לאחוזה מבודדת או אי פרטי ולהמתין שהסערה תעבור לה.

אנחנו צריכים לקבל החלטות, והחשובות ביניהן קשורות לילדים שלנו. בעיקר, אלה החלטות סביב הסימן שאנחנו מסמנים להם במאות דרכים סמויות וגלויות בבית – שזוהי השגרה לזמן רב, או שעוד מעט ייגמר. או שייגמר ויתחיל מחדש. אין פה ספר הדרכה כמובן, ואין תשובות מוחלטות. בעיקר, אולי, ביטחון יומיומי שלא רק שהכל יהיה בסדר, אלא שבסדר גם ככה, עכשיו. ואנחנו צריכים להשתכנע קודם.

העין מתחילה לראות בחשכה, כותב רות'קה, שעמו פתחנו, אבל מה היא רואה שם בחושך?

התשובה מציגה את עצמה. את מה שחשוב, את קו המתאר של דברים, את האור הקלוש המצוי בתוך הצללים. כולנו חיים דרך הקלישאה הזו, על הקללה בלחיות ב"זמנים מעניינים", ורק עכשיו מבינים את המשמעות שלה.

תכף יהיה משעמם שוב, נבטיח לעצמנו.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook