fbpx

גם צה"ל מוגבל מול הקורונה // הטור של גרשון הכהן

0

מפתה להיאחז בטענה שאילו מראשית מגפת הקורונה היו מפקידים את הטיפול במשבר בידי מערכת הביטחון ובייחוד פיקוד העורף – העניינים היו מנוהלים נכון יותר והתוצאות היו טובות יותר. הגיוני לשווע לישועה שתבוא מידי ארגון המופקד בהגדרת ייעודו להתמודדות במצבי חירום. אלא שמדובר באשליה, וראוי להתבונן בשורשיה. זו כרוכה בהנחה שיש למצבי החירום משהו בסיסי משותף ביחס אליהם, וניתן להכין ארגון להתמודדות יעילה עם כל סוגי החירום. אלא שהנחה זו מתערערת במבחן המציאות.

בפתיחת 'אנה קרנינה' כותב טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות מאושרות באורח דומה, כל המשפחות האומללות, אומללות כל אחת על פי דרכה". בהשראתו, ניתן להמשיך: כל מצבי השגרה דומים זה לזה. מצבי החירום מבטאים מצב חירום כל אחד על פי דרכו.

העניין הוא שבמקרים רבים, מצבי חירום בשורשי התהוותם הם בדרך כלל תקדימיים, ראשוניים. גם אם יש בהם מרכיבי יסוד מוכרים, כמו הרס מבנים ברעידת אדמה, התמהיל הייחודי של ההתרחשות הוא המחולל את היקפו ואת עוצמתו המשברית של האירוע. מידת הפגיעה בתשתיות חיוניות כבתי חולים, כבישים, גשרים, תקשורת, מכוננת במידה רבה את תנאי זהות האירוע כמשבר תקדימי. המשמעות התפעולית לארגון דוגמת פיקוד העורף אומרת שאם הוכן להתמודדות עם איום בתרחיש מסוים, הוא יכול להימצא לגמרי בלתי מוכן להתמודדות במצב חירום מסוג אחר. גם הארגון הצבאי הכללי, בחובתו המתמדת למוכנות למלחמה, מוצא עצמו לא פעם מתנפץ אל מול התרחשות תקדימית שלא הוכן אליה. כך, לדוגמה, פעל צה"ל בתחושה קשה של אי־רלוונטיות בתחילת האינתיפאדה שפרצה בדצמבר 1987. להפעלת צה"ל למבצע ההתנתקות בקיץ 2005 קדמה הכנה של כחצי שנה. כמי שפיקד על כוחות צה"ל ומשטרת ישראל בפינוי גוש קטיף, ביכולתי להעיד על מורכבות ההכנות שנדרשו על מנת להתאים את מבנה הכוחות ושיטת פעולתם למאפייני המשימה שהיו לגמרי תקדימיים.

ד"ר אפרים לאור הוא מומחה בינלאומי למצבי חירום תקדימיים, שחקר והתנסה אישית בניהול המענה לאסונות פתע דוגמת צ'רנוביל, הצונאמי בתאילנד ורעידות אדמה רבות־עוצמה. לאור מלמד שביסוד ההתכוננות לחירום, חייבת להוביל המודעות שהאירוע – לכשיפרוץ – עלול להיות בלתי מוכר ותקדימי. הוא מגדיר אסון תקדימי כאירוע שלא התרחש מעולם בצורה שבה התרחש, או שגם אם הוכר אי פעם, התייחסו אליו באופן מוסדי כאירוע שהסתברותו זניחה. בתיאורו, מה שמכונן את התרחשות החירום כתקדימית הוא המצב שבו "מערכת עובדות היסוד, הנחות היסוד והנחות העבודה השתבשו".

מתבקשת כך הבחנה בין שתי מדרגות של מצבי חירום. במדרגה הראשונה החירום מוכר ומתאים למאפייני המוכנות ושיטות הפעולה של ארגוני החירום, שהוכנו בשגרה. במצב הזה הפעלת ארגוני החירום במקום ובזמן הנכונים מצליחה לבטא את הציפיות לשליטת המדינה במצב. במדרגה השנייה, מצב החירום מתגלה כתקדימי בכל קנה מידה, עד כדי כך שההתמודדות עמו מחייבת התארגנות חדשה, בהיגיון חדש למול מצב שביסודו היה בלתי צפוי ובלתי מוכר. במצב הזה, ללא הכוונה ייחודית להתרחשות התקדימית, ארגוני החירום – בכל התמסרותם הנעלה – עלולים להתגלות כמנותקים מהקשר הפעולה הייחודי שאליו הושלכו. משבר הקורונה, על פניו, מגלם בכל קנה מידה מצב חירום תקדימי.

כאן מתגלה המלכודת הטמונה ביהירותה של המדינה המודרנית. בהבטחת היתר לשלוט באמצעות המצוינות הניהולית, המותאמת להגיון ימי השגרה, גם בניהול מצבי חירום תקדימיים. בטלטלת החירום, עד כדי משבר ניהולי, המדינה המתוקנת ואזרחיה נדרשים להכיר בנחיצות היגיון ניהולי אחר, מותאם למצב החירום. במקום זה, מזהים "מחדל" ומצפים לוועדת חקירה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook