fbpx

גם דמוקרטיה היא עניין יחסי // הטור של יעל אפטר

0

ואולי לא היו הדברים מעולם? לא השכמנו עם שחר לקלפי, לעבדה בזיעת בחירתנו? לא נגררנו לבחור בין רע לגרוע, בין פחות מוצלח לבינוני? ואולי לא עברנו כבר מאה ימים של בוץ וזפת, וסחי ורפש?

 

מערכת הבחירות המסתיימת קוצבת את ימינו בין מערכה דמוקרטית אחת למִשנה. שמענו בה על איומים על הדמוקרטיה, על הצורך לחזק אותה, על השבריריות שלה אל מול מידע בדוי ושקרי, התערבויות טכנולוגיות ועוד. אבל בואו נאמר את האמת: הערך "דמוקרטי" מעולם לא היה ערך ישראלי אמיתי. כשבעולם למדו את תיאוריית המדינה של אפלטון, אצלנו דיברו על מימוש החזון הציוני. המימוש הזה הגיע בכוח של נשק והכרעה. כשמדברים על חשיבות החברה האזרחית בדמוקרטיה, גם זה לא מצלצל מוכר. אזרחית? מה זה בעצם? אנחנו כולנו חיילים. אם לא בסדיר, אז במילואים.

 

האם כפרפראזה על סימון דה־בובואר ותפיסת האישה ('המין השני'), ניתן לומר כי גם הדמוקרטיה לא נולדת דמוקרטיה, אלא היא נעשית כזו? ומי הם אלו שצריכים לעשותה דמוקרטיה? במשך שנים אהבו דוברים ישראלים להתגאות, בעיקר בשיחות מעבר לים, כי המדינה היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מעבר למשפט גאה זה, לא ברור מה באמת חלקה של "הדמוקרטיה" בתפיסה הציבורית בישראל.

 

נתחיל בניתוח נטול סממנים מדיניים – רק סמנטיים, כפי שפיתח אותם הבלשן דה־סוסיר. נגלה דבר מעניין שירמז על מערכת היחסים הסבוכה שלנו איתה: לרוב, אנו שומעים את המילה כחלק מהרצף המוכר מאז 48': "יהודית ודמוקרטית". כשאנחנו מציבים שתי מילים באופן הזה, אנחנו – אם נרצה או לא – מנגידים ביניהן, כמו למשל בצירוף "כלב טוב", שאז אנו יוצאים מנקודת הנחה שיש כלבים, אולי הרוב, שאינם טובים. על כן, למרות מה שכנראה ניסו מנסחי מגילת העצמאות לקבוע, כשאנו אומרים "יהודית ודמוקרטית", זה אומר שדמוקרטית מנוגד ליהודית. ועל דרך האלימינציה – יש ב"דמוקרטיה" את כל מה שאין ביהדות, ולהפך. ולכן אנחנו כבר מסתכלים עליה בעין חשדנית.

 

במאה ה־20, המאה שבה מדינות חיפשו שיטות משטר חלופיות ובני אדם חיפשו פילוסופיות, המאה שבה נולדו כל ה"איזמים" למיניהם, זו המאה שבה נולדה מדינת ישראל. ובניגוד לצעירי העולם שחיפשו את עצמם בין וודסטוק לבריקדות – ישראל לא שאלה שאלות. הייתה לה תשובה, שכמו מול אם יהודייה הניצבת מול ילד עם כף מרק עוף, אין בכלל מה להתחיל להתווכח איתה: מול קומוניזם וסוציאליזם, קפיטליזם ואקזיסטנציאליזם, אהבה חופשית ורוח מהפכנית – יש תשובה אחת, יחידה ובלתי מעורערת: ציונות אחת חזקה, היא התשובה לכל שאלה.

 

וכך, לאורך השנים, על מהות הדמוקרטיה לא שאלנו שאלות. למי היה זמן. היינו עסוקים בהישרדות. החיים בישראל הם חיים שצריכים להיות מלאי משמעות היסטורית וארצית: בעצם קיומנו כאן אנו מתריסים על אלפיים שנות גלות, על סכסוך ערבי־יהודי מתמשך, על בצורת, על היעדר משאבי טבע ועל שאר צרות. באופן הזה אנו לא מאפשרים לעצמנו קיום אקזיסטנציאלי, שמהותו היא בעצם קיומו. מכאן, בחוט סארטרי דק, אפשר לתפור את המשוואה הבאה: אם אנו לא מאמינים ב"סתם" קיום, הקודם ל"משמעות", איך נאמין בקיום שווה לכל אדם, ובמדינה שצריכה להפסיק למדוד את אזרחיה אלא פשוט לתת להם להתקיים?

 

אז כן, פעם בכמה שנים נאמן את האצבע הבוחרת פתק, נצביע, נחכה לתוצאות ונקבל את הכרעת העם. אבל האם אנו דמוקרטים באמת, מיסודנו? אולי רק כשצריך להסביר בחו"ל במה אנו עדיפים משכנינו.


צילום: מארק ניימן, לע"מ


אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן                       

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019