מפגן הרהב שליווה את סיום תפקידו של ראש המוסד היוצא, אינו, מתברר, המצאה בלעדית. גם בעבר היו בין ראשי המוסד מי שבצל החשאיות והמסתורין ידעו להפליג למרחק בשבחי עצמם. האמת, בחלק מהמקרים, הייתה רק אופציה
הקומיקאי וו.סי פילדס הנציח, בסרטו 'לא תרמה אדם ישר', את התאומים ממוצעי הקומה ברנטווד ואלווד, אחד המופעים בקרקס שלו; אלווד יחזור לימים כשמו של דן אקרויד בצמד האחים בלוז. הקהל מוזמן לקנות כרטיסים כדי לחזות בפלא המהמם את המדענים: הענק הנמוך ביותר בעולם והגמד הגבוה ביותר בתבל.
בקרקס הישראלי צמח פלא אחר: השתקנים הפטפטנים ביותר בעולם, קמצני סודות כבזבזנים ללא חשבון, רואים ואינם נראים המשתוקקים להיראות, דני דין העושים דין לעצמם.
בשבועות האחרונים הפציע, ונפצע באי־נשיכת לשונו, ראשו הקודם של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, יוסי כהן. שאפתנותו השקופה, עירומה יותר מערמומית ומביכה את סביבתו אם גם עד לאחרונה לא אותו, הביאה את כהן לראשות המוסד, עמדת ידע שהוא כוח, פסגה לרבים החולמים עליה ולמעטים המגיעים אליה; אך לא לכהן, הרואה בה תחנה בדרך להצלחה הגדולה מכולן. עם כל חשיבותו של מייקל קולינס, בחללית־האם אפולו 11, כהן רוצה להיות ניל ארמסטרונג, לגעת בירח.
בשושלת של ראשי המוסד לדורותיהם, כהן הוא בנו של מאיר דגן ונכדו של איסר הראל. שלושתם, בהיפוך מהצפוי מהם, אם כי לא באופן זהה ובאותו שלב במסלולם, ראשים מדברים. התיעוד המפורט הנחשף עם השנים אינו מיטיב עם הדימוי שהתאמצו להקרין.
המאבק הגדול של איסר הקטן
איסר ("הקטן") הלפרין, מסוף שנות ה־50 הראל, היה אספן קפדני של אויבים. טוב שלא קרקף אותם לתלייה בחגורתו, כי תכופות התהפך והיה לבעל בריתו של שנוא־נפשו מאתמול, הלוא הוא חביבו משלשום. הראל היה חרוץ ונחוש כחופר מנהרה במשימת כרייה וגם צר־אופק כמותו. יחסו לגרמניה, למשל, היה רגשי, נקמני, מכדי להשלים עם מורכבות שיקוליו של בן־גוריון, שהשתית את מניעתה של שואה שנייה על בריתות מדיניות עם מעצמות ועל תמיכה חבויה בהקמת הכור הגרעיני בדימונה.
באביב 1963, לאחר 13 שנה רצופות כשליח בן־גוריון לשליטה בשירותי הביטחון, מונח שהקיף את השב"כ והמוסד גם יחד, איים הראל בהתפטרות פעם אחת יותר מדי. לבן־גוריון, בעצמו כחודשיים לפני פרישה שעליה ימהר להתחרט, נמאס. ההתפטרות התקבלה ואיסר, בחפיפה קצרצרה אף יותר מזו של בנימין נתניהו ונפתלי בנט, מסר את המוסד – בלי השב"כ – ליריב ותיק, ראש אמ"ן מאיר עמית.
האלוף עמית, מבכירי הקצינים במטכ"ל מאז אמצע שנות ה־50 וממאוכזבי גמר ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל לאחר משה דיין, היה הקוטב הנגדי של הראל. מוחצן לעומת מופנם, מוקד חברתי, איש צבא ולא שוטר חשאי, מכיר (כמו שמעון פרס, מנכ"ל וסגן שר במשרד הביטחון ורכז המיזם הגרעיני) בבכורתו של דיין בקבוצת ילידי הרבע הראשון של המאה ה־20, הביטחוניסטים של בן־גוריון, מי שסייעו לו לאחר שנתיים להתפלג ממפא"י ולהקים את רשימת האשליות הקורסות, רפ"י.
יצא שאיסר נפלט מהמערכת זמן קצר לאחר שהקבוצה המתחרה בדיין־פרס, אחדות העבודה של יגאל אלון וישראל גלילי, התחזקה בזכות השפעתה על ראש הממשלה ושר הביטחון החדש, אשכול, ועל שותפתו הראשית במפלגה, שרת החוץ גולדה מאיר. מי שראו בעמית דייניסט העדיפו להחזיר את הראל, אך נכשלו. לאשכול עדיין לא היה נוח להרגיז את בן־גוריון, ודאי שלא בעניין פחות בחשיבותו. לכן גם חלפו כשנתיים עד שהראל, שכרסם ללא לאות בתמיכת מפא"י בעמית, מונה ליועצו של אשכול.
התפקיד שמילא הראל נוצר כגרסה מדוללת של המלצת ועדת הרמטכ"ל בדימוס יגאל ידין ומזכיר הממשלה לשעבר זאב שרף לבדיקת קהילת המודיעין. רעיון ידין־שרף למינוי יועץ ראש הממשלה למודיעין הוקפא, ובמקומו התמנה שרף ליועצו הכללי של אשכול.
לקראת בחירות 1965, כאשר שרף הוכנס לרשימת המועמדים לכנסת – במהרה היה גם לשר – וטדי קולק פרש מניהול משרד ראש הממשלה, הייתה להראל עדנה מחודשת. הראל קצר הרוח, איש ריב ופרימדון – נמשח ליועץ אשכול.
גם שם לא האריך ימים, מצא עוד ועוד דלתות לטרוק, נשך את היד שליטפה אותו וחזר ללטף את היד הבן־גוריונית שנשך. בין לבין, טרם היותו לח"כ ברביעייה בראשות ב"ג, שנותרה מחוץ למפלגת העבודה כאי של איום, שאליו יחתור דיין אם יעצבנו אותו, דרש מאשכול לפרוע את השטר שעליו חתם בן־גוריון בשיא ההתרגשות מלכידת אדולף אייכמן.
אז, ב־1960, בעוד שניהם רחוקים מנטישת השררה, חילץ הראל הבטחה שביום מן הימים יותר לו לגולל את עלילת המבצע שבפיקודו. יום זה הגיע, הודיע הראל לאשכול לאחר שהסתכסכו ונפרדו – הוא כבר שקוע בחיבור טיוטה המעניינת מוציאים לאור בארץ ובחו"ל.
אשכול נקלע לסבך ללא תקדים. אמנם עובדי מדינה בכירים, כולל זאב שרף, פרסמו זיכרונות שהתמקדו בעיקר ב־1948 וכללו גם חשיפות שעוררו מחלוקת; ודיין הדפיס ערב בחירות את יומן לשכת הרמטכ"ל, במתכונת 'יומן מערכת סיני' עם קלסתרו במדי רב־אלוף; אך הראל תבע לעצמו זכויות יתר במובנים שונים.
ראשית, הגרסה הישראלית הרשמית, שלא שכנעה איש ושהעיתונות וחברי כנסת התעלמו ממנה אך הממשלה דבקה בה, ייחסה את חטיפת אייכמן בבואנוס איירס ל"מתנדבים". פתאום, אחרי שש־שבע שנים, יבוא ראש המוסד ויודה, למען תהילתו האישית, שהמדינה שיקרה.
שנית, מה מותר הממונה בקריה ובחדר הפיקוד בדירת המבטחים ממי שהיו כפופים לו, כגון רפי איתן וצבי מלחין ואחרים, שבמו ידיהם הסתכנו וביצעו? מדוע הוא יורשה לפרסם ולהתרברב ולגרוף תמלוגים בעוד הם, הממשיכים לשרת או פרשו לעיסוקיהם, מוסתרים ומושתקים ומוסווים בכינויים?
שלישית, הייתכן כי ההגנה על שיטות פעולה, מקורות מידע וסייענים – שרים, פקידים, אזרחים – זו המשמשת תמיד להנמקת מניעתם של פרסומים, תוסר רק למענו של מי שהפעיל אותה נגד סופרים, עיתונאים, שדרים ויוצאי המודיעין?
רביעית, העבר לא מת. הוא ממשיך לחיות, מדינית וביטחונית. בארגנטינה, שהמוסד פגע בריבונותה, לא הכל הבליגו. יש חוגי ימין קיצוני ומהגרים מארצות ערב (הרי כך נבנה שם סיפור הכיסוי של אלי כהן) העלולים להיפרע מנציגי ישראל ומהקהילה היהודית. תמיכת ארגנטינה נחוצה באו"ם ובזירות דיפלומטיות נוספות.
חמישית, אישים שלא היו מעורבים במישרין במבצע חטיפת אייכמן, אך שורבבו אליו, עודם פעילים ועלולים להיפגע, בעיקר במשרד החוץ. אבא אבן, שהיה ב־1960 שר ללא תיק שהתבקש לייצג את ישראל בחגיגות בארגנטינה כאמתלה לשיגור מטוס מיוחד של אל על, התקדם לדרגת שר החוץ. מנכ"ל משרדו, אריה לבבי, היה השגריר בבואנוס איירס וגורש ממנה כאישיות בלתי רצויה. תפקודם ייפגע אם הפצע הישן ייפער מחדש, בספר מרעיש מאת מי שהיה ראש המוסד.
נוסף על השאלה העקרונית, האם יאה שהאדם שאכף תענית דיבור על פקודיו יהווה מופת שלילי (ומנגד, האם ועד כמה ראוי להצר את חופש הביטוי שלו), צצו סוגיות מעשיות: הראל דרש לעיין במסמכים – אלה שנוצרו בתקופתו אך נותרו מחוץ להישג ידו כשהתפטר – ולראיין את אנשי המוסד שהשתתפו במבצע. לכך, בנוסף להסכמת אשכול, יידרש אישור של אויבו המר, יורשו במוסד, עמית. לקראת סוף הדרך יהיה על כתב היד לשרוד הגשה לצנזורה הצבאית, בראשות אל"מ ולטר בר־און, לשעבר שותפו של הראל כמכסה לסירים מבעבעים של סודות שהגיעו לידיעת העיתונות אך עכשיו קשוב לצורכי הממונים עליו, ראש אמ"ן אהרן יריב – ידיד קרוב של עמית – ושר הביטחון אשכול. תיק איסר גדוש בתכתובות ובתהפוכות. דבקותו הקנאית במטרה, שזיכתה אותו בשיאי הישגיו, מהמרגל הסובייטי ישראל בר ועד לילד המוברח יוסל'ה שוחמכר, שלחה אותו גם לכיוונים מזימתיים.
השגריר המכהן בארגנטינה, משה אלון, נחרד לשמע התוכנית לפרסום ספרו של הראל והפציר בממונים עליו במשרד החוץ – השר אבן והמנכ"ל החדש גדעון רפאל – לכבות את הגחלים הלוחשות ביחסים עם המשטר בבואנוס איירס. אבן לא נזקק לדרבון – הוא ליקט קולות בעד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם, במאבקים המדיניים על שטחים ושלום. בארגנטינה, הוכח לאחר רבע מאה, בפיגועי חזבאללה ואיראן נגד שגרירות ישראל ובניין הקהילה היהודית, אסור לזלזל בסיכוני אבטחה; אבל הראל, בהשקפת עולם של מי שראה נחש מתחת לכל אבן, טען שהתצהירים והמברקים בחתימת השגריר אלון הוזמנו כדי לחבל בספרו. משרד המשפטים התגייס לסייע לכוחות אנטי־איסר, בנימוקים ענייניים שנמהלו בעלבון על הצנעת העובדה שהמוסד נכשל חלמאית באיתור אייכמן עד שהתעורר מתרדמתו הודות למקור משפטי בגרמניה, התובע פריץ באואר.
לאיסר היה בעל ברית חזק, היומון (והוצאת הספרים) 'מעריב'. עורכיו לחצו על אשכול להזדרז ולהתיר את איסוף החומר במוסד ובהמשך את הפרסום. אשכול גלגל את הכדור לוועדת משנה של ועדת השרים לביטחון, בראשות גלילי ובהשתתפות בגין. כך קם גוף חדש, 'ועדת השרים להיתר פרסומים של עובדי ציבור בפועל ולשעבר'. בממשלת נתניהו־גנץ היו בה ארבעה שרים (ניסנקורן ואחריו גנץ, אוחנה, ביטון והנגבי ונציג משרד החוץ). בממשלת בנט־לפיד טרם נודע הרכבה.
אשכול לא רצה לריב עם 'מעריב', אבל גם לא להתרפס בפני עיתון שסגד, יחד עם 'הארץ', למי שגזל מראש הממשלה את תיק הביטחון, דיין. היה לו נשק יעיל: איום בשלילת הבלעדיות על הסיפור הפנימי המלא של תפיסת אייכמן. אם תתעקשו לפרסם את גרסת איסר, הזהיר אשכול את עורכי 'מעריב', אתיר לאחרים במוסד להתראיין ל'ידיעות אחרונות' באותו נושא; חופש גילוי הסודות יהיה שוויוני, בערך, לשני המתחרים. 'מעריב', בתגובה, הציע לסגת לקו הגנה שני, כמו"ל ספרו של הראל, ללא סדרת פרקים במהדורה היומית.
ב־1969 מת אשכול, הראל נבחר לכנסת והמאבק עבר לזירה המשפטית, עד לפרסום 'הבית ברחוב גריבלדי'. ניצחונו של איסר על מדינת ישראל, חלקי ומאוחר ככל שהיה, פרץ את הסכר. מעתה, תהיה הפרת השתיקה למוסכמה; הצנועים ייחשפו כצבועים.
הסבא שלא היה
השואה היא מילת־העל של מדינת ישראל. החור השחור שבלע את יהדות אירופה. מה שאסור שיתרחש שוב. מה שנועדה לסכל מערכת הביטחון, בעיקר צה"ל ולצידו המוסד, וכשיש אלוף שהגיע מצה"ל, גנרל למקביליו הזרים, והוא ראש המוסד, והוא דור שני ושלישי לשואה, עם זיקה מובהקת לאחד מסמליה, אין חיבור מוחשי יותר בין העבר המזוויע לבין ההווה של הנחישות למנוע מהדורה חוזרת שלו. והרי המוסד חטף את אייכמן, וחיפש את מנגלה, וצד נאצים אחרים, והבהיל מדענים נאצים בשירות מצרים, וקציני האיסוף והלוחמים שלו לא בחלו בהתחפשות לנאצים כדי לחדור למדינות יעד.
לכן, אם בצירוף מקרים מדהים, ראש המוסד הוא גם נכדו של קורבן התעללות נאצית אכזרית ומתועדת, כל פרשנות נוספת מיותרת. הרי זה כאילו התברר שהרמטכ"ל הוא נצר ישיר של אלעזר בן יאיר ומשביע את חייליו להכות בפולשים כי שנית מצדה לא תיפול. גם לב האבן של נוכרי שבנוכרים, נוצרי שבנוצרים, ראש הביון הרוסי או האמריקאי, יימס למראה התמונה המלווה את הרמס"ד כל חייו ומשגרת את לוחמיו למשימותיהם; תמונה שאומצה רשמית באירועי זיכרון השואה.
ואיש מהם לא ירהיב עוז לשאול, האומנם. אם האלוף בדימוס מאיר דגן מספר שזה סבא שלו, זה סבא שלו. אלא מה?
אילו שאלו, כפי שטרח לעשות ביסודיות מרשימה חוקר השואה צביקה שוורצמן מכפר סבא, היו מגלים שהתשובה, בשתי מילים אדיבות, היא "לא בדיוק", ובמילה אחת, "לא". היהודי בתמונה, שאולץ לרכוב על יהודי אחר, לא היה סבו של דגן. הוא גם אינו אלמוני. זהותו ידועה: אייזיק ורובל. צאצאיו, ממש כמו משפחת דגן, נמצאים בארץ ואף יש ביניהם המוכרים לציבור, רחב יותר או פחות. לולא ההקשר הקודר, היה נכון לומר שדגן הצליח להתל בעולם כולו ובעמו־הוא, למעט – עד כה – הקומץ שנחשף לממצאי שוורצמן. דגן היה פעוט כשהפלמ"ח פורק, אולי זאת תרומתו המאוחרת ל'ילקוט הכזבים'.
תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, ל־6 מיליון, רק כאשר מי שמנפיק את המילים מנכס אותה – או את המופיע במרכזה – לעצמו. מילים אחרות, ממקור המעוניין בנכונותן ולא בתועלתן, מגוללות עלילה שונה לחלוטין.
הסב שהוסב בפי דגן לאומלל שבתמונה היה אבי־אמו, דב סלושני. בגרסת דגן, שהובאה ללא עוררין בעיתונות והייתה למוסכמה לאומית בגושפנקה נשיאותית, אביו שמואל הוברמן, חתנו של הקורבן, נתקל בפולני שהיה עד למעשה, צילם אותו לבקשת הגרמנים אך השאיר את הסרט אצלו ולא פיתח אותו עשרות שנים. הוברמן גילה שם להפתעתו את תמונת חמיו, כורע על ברכיו, רגע לפני הירצחו.
זאת גרסה מתמיהה כשלעצמה, עוד לפני שמתברר שהתמונה כלל לא צולמה בלוקוב, אף שניצולי העיר נאחזים בה כשלהם. שמואל הוברמן היה מעורכי ספר הזיכרון של לוקוב. התמונה, שלא ברור אם צולמה בידי גרמני או פולני, הופצה כבר בשנות ה־40, גם כגלויה, ומופיעה בספרות חקר השואה וההשתעבדות הגרמנית להיטלר. גם מה שמתועד בה אינו, כדברי דגן, "יהודי על ברכיו" – בניגוד לישראלי הלוחם בזקיפות – אלא תעלול איום של הרכבת קורבן על קורבן. הרוכב מניף את אגרופיו כמרים את המושכות לבלימת סוסו, בקריאת "הויסה". שוורצמן, שאיתר את עקבותיו של ורובל וגילה שאבותיו נאלצו לשרת בחיל הפרשים של קיסר אוסטרו־הונגריה ושכדי להרחיקו מחיים על גב סוס נשלח ללמוד וללמד, כינה את הסרט המרתק שיצר – וזמין לצפייה ביוטיוב – 'פרש בעל כורחו'.
המילואים של משטרת העורף בגדוד 101, שהתעללו בו ובשכניו, רצחו אותו ב־1940, בטרנוב ולא בלוקוב שבחבל לובלין. סבו וסבתו של דגן נספו אחר כך, ב־1942, במיידנק. העידה על כך ל'יד ושם' בתם, מינדל הוברמן.
בנה של מינדל, סרן מאיר הוברמן, קצין רב־תושייה ותחבולה, מפקד סיירת 'רימון' בעזה בימי אלוף פיקוד הדרום אריק שרון, קנה לעצמו אז את ראשית תהילתו הצבאית כלוחם בטרור. בין השאר, הוביל את מבצע 'תעשייה', לחשיפת חוליות מסתתרות באמצעות חבירתן לדייגים מדומים מלבנון שהגיעו בסירה. הוא היה שחום דיו לסגל לעצמו לבוש ומנהגים ששרדו סריקה שטחית בעיני המבוקשים, שלא שרדו את המפגש. התעשייה של עזה, המעשייה של הסבא, שתיהן לאותה תכלית. הפעם לא הסתערב – הוא הסתנכד.
המודיעין, ואיתו גם חוד המבצעים המיוחדים, הוא עולם התחבולות, התחפושות, ההסתרות, ההונאות. הקנקן אינו משקף מה שיש בו. האדרת אינה בהכרח עוטפת גברת, מאהוד ברק ב'אביב נעורים' ועד סינדי של מרדכי ואנונו. התאגיד העולמי המכובד במשרדיו היוקרתיים, המשלים הכנסה לתחקירן העובד בשגרירות זרה, הוא מסווה לארגון ביון שהמרגל המשוטה היה מסרב בזעזוע לפעול בשירותו.
המוסד, השב"כ, אמ"ן, הבולשת במשטרה – בכולם נחוצה יכולת תיאטרלית; גם כשהצופה חושד קצת באמינות, הוא נסחף ומשתכנע. הבעיה מתחילה כשהתחפושת אינה מסתיימת וכנפי הצניחה מעל לכיס שמאל מספקות מצג שווא של בוגר בית הספר הגבוה לצניחה, מאידי אמין ועד לניצב יעקב רז. ברור שאלי כהן מוכרח לחיות בדמשק בזהות בדויה, אבל בה במידה, על מפעיליו ומפקדיהם לדבוק באמת. בפועל, לא חסרים משפצי קורות חיים, ויותר ממגילת קלף אחת של תיאור המעשה להנמקת עיטור או צל"ש מספרת מעשה שלא כולו היה, או שגיבורו השותק היה אחר מהמעוטר.
דוד גרין ניסה לכפות על דורו וצאצאיו עבריות חדשה. הוא פשט צורה והיה לבן־גוריון, חלוץ ראשי המוסד ראובן זסלני לשילוח, ויהי ערב ויהי בוקר ואבוטבולים יתעוררו כאביטלים, ומאיר הוברמן יתגלגל במאיר דגן, ראש המוסד שמונה שנים, בעשור הראשון של האלף, תחת ראשי הממשלה ממשפחות שיינרמן, אולמרט ומיליקובסקי.
דגן מעולם לא נשבע לומר רק את האמת ואת כל האמת, ואם נשבע – אז מה. האמת הייתה נר לרגליו, עד שדרך על הנר וכיבה אותו. השואה ומלחמת יום הכיפורים, הרבה לומר, היו שתי החוויות שהניעו אותו. אם זה מה שהפך אותו למטוס קרב דו־מנועי, הטייס שלו היה פטרונו בצה"ל ומי שנתן לו את המוסד, שרון.
ארבעה אלופים, לפניו, עברו במישרין מצה"ל לראשות המוסד: מאיר עמית, צביקה זמיר, יצחק (חקה) חופי, דני יתום. כך גם חמישי, יקותיאל (קותי) אדם, שהתמנה אך נהרג בלבנון טרם פרישת חופי. דגן היה היחיד ששנים – למעלה משבע – חלפו בין שחרורו מקבע לבין הגעתו למוסד. בתקופת הביניים היה יועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו ללוחמה בטרור, התפקד לליכוד ונרתם לסייע לשרון לגבור על ברק, סגן הרמטכ"ל שהסתכסך איתו כשתא"ל דגן היה ראש חטיבת המבצעים וציפה לקיום הבטחה לקידום לאלוף.
כראש מטה יום הבחירות של שרון, היה דגן לראש המוסד היחיד שישב לפני כן במצודת זאב. כמו רמטכ"ל מלחמת לבנון רפול איתן, האלוף אביגדור (יאנוש) בן־גל וקצינים נוספים, למד דגן משרון שהאמת היא דפ"א, דרך פעולה אפשרית, אך לא תמיד דפ"ן, החלופה הנבחרת. כמפקד אזור דרום לבנון לאחר מבצע ליטני ולקראת המלחמה היה דגן שותף סביל להונאת ראש הממשלה ושר הביטחון בגין, בפרשת ארגון הפיגועים 'החזית לשחרור לבנון מזרים' – תחבולה נגד אויב, הערמה על הדרג המוסמך לאשר.
כשראש המוסד מעיד על עובדה, ועוד עובדה הניתנת להוכחה או להפרכה, מי יעז לאתגר אותו. כשראש המוסד מעיד על עצמו, חזקה היא שדבריו נכונים, כתורת מאיר מגלילות. ספר הסוגד לו, 'הרפון', ממחזר את אגדת דגן עד כדי מבוכה וצורך בעדכון ההדפסות הבאות, אם תהיינה.
לכאורה, דגן התחזה. מונח קשה, התחזה: לבש ביודעין גלימת הזולת והתהדר בתואר לא לו. חמש שנים לאחר מותו – ומאחר שבחייו לא עומת עם הולכת השולל, ומצבו התודעתי בעת שדקלם את הבדיה לא נבדק – אפשר לנדב לו חסד של אי־אמת ולהוסיף להתחזותו את הסייג "לכאורה". אולי לא ידע שהוא בדאי.
התחזות, סעיף 441 לחוק העונשין, "המתייצג בכזב כאדם אחר, חי או מת, בכוונה להונות", היא עבירה פלילית שעונשה שלוש שנים, או חמש שנים אם נועדה להשיג נכס. עניינו של דגן אינו פלילי. הוא לא הציג עצמו בכזב כנכדו של סבו; זה רק לא היה הסבא הנכון. בשגגה או בידיעה? בהאדרה עצמית מכוונת, או מתוך מיחזור מסורת משפחתית שהעדיף להשאיר ללא אימות? באין הוכחה שדגן פעל מתוך "כוונה להונות", יונח לו, בדוחק, ליהנות מהספק על שביים קשר משפחתי לצורך לאומי.
האיש בתמונה, ותצוגת 'יד ושם' מאשרת את ממצאי שוורצמן, היה ורובל. בנו ובתו הגיעו ארצה בסוף שנות ה־30; להורים לא נותר מימון לרכישת היתר הגירה לעצמם. ורובל פירושו אנקור. הבן היה לפרופ' צבי אנקורי. גילת אנקורי היא נכדתו של הפרש בעל כורחו. הקורבן היהודי מול רוצחיו הגרמנים היה סבא שלה, לא של מאיר דגן.
ההברקה של דגן הייתה לפיכך האנשת הזיקה בין השואה והמוסד. הוא התנדב להיות מי שמגלם במו רקעו המשפחתי את האירוע הנורא ביותר בתולדות העם היהודי ואת הגוף הביטחוני המזוהה עם יכולתו של אותו עם, באותו דור ועוד אחד ושניים אחריו, להתרומם מתוך האפר ולהכות את אויביו. לא ייאמן, ומה סמלי יותר, שבראש אותה זרוע מהוללת של מבצעים דמיוניים עמד בן־בנו של יהודי שסופו הונצח בתמונה איקונית.
זה נשמע ממש תנ"כי. שושלת. ויקום מאיר בן שמואל ויך את הגוי. היש ראש CIA או נסיך במפרץ שלא יתפעל למראה התמונה ולמשמע הסיפור, ממשק כנפי? מי לא יעזור קצת יותר למוסד, לישראל, לנוכח המחשה כזאת לשואה ולתקומה? מי יפקפק, מי יפשפש, מי יריב את ריבו של ורובל שנרצח, כמוהו ועוד מיליונים?
ולכן, מדוע שיהיה אכפת למישהו שאינו אנקורי או שוורצמן או סתם שוחר אמת ושונא שמסובבים אותו בכחש שהמצולם בתמונה כלל אינו סבו או דודו או קרובו של דגן? מדוע לקלקל בעובדות יבשות סיפור מצוין, לתפארת מדינת ישראל? אין אלוהים מלבד המוסד ונביאו מאיר דגן.
לא יס־מן, יוס־מן
הרמטכ"ל, אביב כוכבי, הנוהג להפיץ מאמרים, ספרים וסרטים מחכימים, מעריץ את הבולט באלופי תש"ח, יגאל אלון. לאחרונה הדהד פרק מספרו החשוב 'מסך של חול', שראה אור ב־1959 ועקץ במרומז את גדול יריביו, רמטכ"ל 'קדש' משה דיין.
אלון כתב על "המפקד הבכיר, שכל הליכותיו גלויות וידועות לכל, מפקד שאינו שולט עוד בעצמו וניטל ממנו הכושר להתגבר על חולשותיו ויצריו. על המפקד לשמש דוגמה במידות של ענווה והצנע לכת. פרסומת מוגזמת וראווה מופלגת מעבירות מפקדים על דעתם ומפירות את שיווי המשקל הנפשי שלהם. מפקד אחראי לעולם לא יבקש להתפרסם על חשבון פקודיו ועוזריו".
בנקודה אחת של "חולשותיו ויצריו" החריש אלון, גם אם מול עיניו ניצבה דמותו של דיין: הגברא המנשנש, וומנייזר בלעז, או וומנ־עייזר בחיל האוויר של אז. די היה לאלון במצביא שגייסותיו, לא הוא לבדו, פושטים וכובשים.
ואם כך בצבא הרועם והרועש, ודאי שכך במלחמות המודיעין, שם מי שלא נלחש – נחלש. עוצמת המוסד, שבעיני יריביו אינו נפרד מהשב"כ ומהיחידות המיוחדות של המודיעין הצבאי, היא במסתורין, בעלטה.
ספרו של אלון כמו ניבא את תופעת כהן, שנולד שנתיים לאחר הופעתו. גיבור תקשורתי לרגע שאינו כובש את יצרו, שילוב מסוכן של גאוותנות, ראוותנות ותאוותנות, הממחיש עד כמה יכולות עליית אדם וירידתו להינתן ביד הלשון, זאת המשמשת לדיבור אך גם לליקוק. בחודש וחצי מאז שנפרד מראשות המוסד ניפח כהן את עצמו, במו אותה לשון שקידמה אותו, לספינת אוויר המזמינה יירוט ומחשבת להתרסק; ולא הכל עדיין גלוי.
כהן אינו הרמס"ד הראשון שהגיח מצללי הצנזורה הצבאית ברבע המאה שלאחר חשיפת שמותיהם של ראשי השב"כ והמוסד בכניסתם לתפקידיהם, ולא רק בפרישתם ממנו. הוא החמישי ברצף זה, אחרי דני יתום, אפרים הלוי, מאיר דגן ותמיר פרדו. כל אחד מהם קיים עם העיתונות הישראלית – עורכים, כתבים לענייני ביטחון, בעלי טורים – קשר מסוים, מבוקר, לרוב לעת משבר שחייב טיפול חירום. למשל, כשבאוסטרליה פורסמו, בפרשת איש המוסד בן זיגייר שהתאבד בכלאו, פרטים מסגירים על שיטות פעולה, נזקק פרדו לשעות מעטות אך יקרות של קיפול קצוות, פינוי אנשים וטשטוש עקבות באירופה. לכן פנה לעיתונאים וביקש על נפשו של המוסד לזמן־מה.
פרדו גם התיר ואף עודד חשיפות מוגבלות של מורשת מבצעי המוסד מעשורים קודמים, כי ותיקים המתקרבים לשלהי חייהם התמרמרו על שחלקם בביטחון ישראל הועלם ומשפחותיהם אינן מודעות לו כלל. הלוי, שהוחזר למוסד מייצוג המדינה באיחוד האירופי ובנאט"ו, איפשר לפרסם הרצאות אסטרטגיות שלו, מאירות יסודות ולא סודות, בביקוריו הבאים במטות ארגונים אלה בבריסל. האלוף יתום, שהכיר עיתונאים מתקופותיו כמזכירם הצבאי של משה ארנס, יצחק רבין ושמעון פרס ומתפקידים נוספים בצה"ל, נלחם על חייו כשנתניהו פעל לדחוק אותו החוצה לאחר כישלונות מביכים של המוסד. יתום נעזר אז במכר, בעל עסק ליחסי ציבור, ששיווק את גרסתו בשיחות טלפון מהוסות ובשמות צופן משעשעים, כגון ז'ורז'ט או ז'ולייט.
אבל איש מהם, גם לא דגן שנהנה לעיתים להשתזף במצלמות שארבו לו בפתח משרד ראש הממשלה או חדר ועדת החוץ והביטחון, לא חתר, לא העז, דומה שאף לא העלה בדעתו להפוך את כוחו של ראש המוסד למנוף לקידום אישי, להחליט מה ומתי לפרסם. לא היה תקדים למה שכהן היה מוכן לעשות, פעמיים, תחילה כדי להגיע לראשות המוסד ובהמשך לטפס ממנה והלאה.
ראשות המוסד היא משאת נפש למי שצומח בתוכו, או פרס תנחומים יקר ערך לקצין שמנגד ראה את לשכת הרמטכ"ל ואליה לא הגיע. ואחרי השיא של ראשות המוסד, גם כשנותרים עם עשור ויותר של פעילות ציבורית פורייה, הכל מסעיר פחות.
ראשי מוסד הגיעו לכנסת חמש (יתום), שש (הראל) ותשע (עמית, גם לממשלה) שנים לאחר תום תפקידיהם. זאת מגמה שגרפה גם את גמלאי השב"כ ואמ"ן. יוסי כהן לא יהיה בכיר המודיעין הראשון שהתחכך בפוליטיקאים ולבסוף חבר אליהם.
אבל איש מכל מי שנזכר כאן לא השפיל את עצמו כל כך כדי לקבל מאדוניו את המינוי ולא ניכס אותו לצרכיו מרגע שהשיג אותו. כל מה שיגאל אלון גינה אצל קודקוד המפקיע לעצמו בלעדיות על תהילת כוחותיו – ורמס"ד, ללא מדים, הוא עוד יותר מאשר בצה"ל מפקד ריכוזי, אוכף מרות ומשמעת, פן המודיעין המסכל בארצות יעד ותרגולת משטרתית וחשדנות שכנים בארצות בסיס ימוטטו מבצעים – דבק בכהן.
הסייג היחיד מתיאורו כביביסט הוא שזה היה נכון רק לשעתו, כי בעצם השקפת העולם שלו אינה רעיונית, אלא תועלתנית ונצלנית. כבר נאמר עליו שבהנהנו בהתלהבות אחר נתניהו אינו באמת יס־מן, אלא יוס־מן. נתניהו, בהמלצת ידידם ההוליוודי המשותף ארנון מילצ'ן, אנס את פרדו לקבל אותו כסגנו, במחיר קיצור סגנותו של רם בן ברק. אמנם עוד כשמינה לרמס"ד את הלוי, תריסר שנים לפני כן, הצמיד אליו כסגן – וכמיועד לראשות – את האלוף עמירם לוין, אך לכאורה משיקול ענייני של תמהיל רקע, קשרי חוץ ומבצעים מיוחדים. התניית מינוי פרדו בסגנות מיידית של כהן פגעה בסדר הטוב של תפקוד המוסד ונועדה לרצות את מילצ'ן. שערורייה אחת מרבות במשולש נתניהו־כהן־מילצ'ן (ושותפו ג'יימס פאקר).
ההחלטה בדבר יורשו של פרדו נגזרה מעל לַכּל מזהותו של ראש הממשלה בסתיו 2015 – לולא ניצח נתניהו בבחירות, היו סיכויי מועמדים אחרים משתפרים. ואכן, המומחה למודיעין אנושי כהן איתר זה מכבר את הכוח שמאחורי הכס: "הגברת". היועץ לביטחון לאומי המציא עילות להצטרפות לסיורים של שרה נתניהו, וטרח לגעור בהם במי שנעמדה לתומה ביניהם (ורד סוויד, ראש הרשות לקידום מעמד האישה) והפריעה לו "לשמור על קשר עין עם הגברת". כשפוטר הנהג ויקטור סרגה, שהיה עלול להעיד נגד שרה בפרשת מיחזור הבקבוקים, בנה לו כהן אצלו תפקיד של ממלא מקום הנהג ומפזר החיילות לבתיהן. בעניין זה היה ויקטוריאני למהדרין.
ולא רק בהסתאבות של הזוג נתניהו השתלב כהן. תקופתו במל"ל שבמשרד רה"מ – המשרד כפשוטו, לא "המשרד" ככינוי למוסד – קנתה לו היכרות עם עמיתו שם שיהיה במהרה לסניגור שאין חשוב ממנו, מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט. הדיווחים על יחסי כהן־פאקר, שחרגו מכל מה שתקין במוסד, נגנזו אצל היועץ המשפטי מנדלבליט, שאטם עצמו כמזכיר להתנהגותה של שרה נתניהו בנוכחותו. ברית השתיקה בין השניים, כהן ומנדלבליט, לא הייתה מקרית. הם לא התקדמו מתוך משרד רה"מ לתפקידיהם הנחשקים, רמס"ד ויועמ"ש, בזכות העמדה במקומה של אזרחית נטולת סמכות, אשת עובד ציבור.
בהסכמת מנדלבליט, ולמרות תסיסה במוסד, נקבע בפועל תיקון נתניהו־כהן: האסור לזוטר, לבכיר מותר. כלל מקומם זה נאכף במוסד באמצעות פוליגרף, להרתעה ולענישה. עובדים, גם בדרג ראשי האגפים, יודעים שחריגות גדולות כקטנות מהשורה, הפורמות את גדרות הביטחון ולוכדות את החוטאים בהן כיעדים אפשריים לסחיטה, צפויות להתגלות בבדיקה תקופתית או בחקירה נקודתית. זה שוט המונף גם מעל סגני הרמס"ד – ודגן, זולל הסגנים לתיאבון (כך מנע צמיחת יורש טבעי ושרד שמונה שנים), לא בחל בשימוש בו, בעזרת ידידו יובל דיסקין, ראש השב"כ ולזמן־מה גם המיועד לרשת את דגן במוסד. מכל אנשי המוסד, רק ראש המוסד עצמו, לקראת כניסתו לתפקיד ובעיצומו, פטור ממנו. זה פתח לתככים ולאובדן האמון.
כהן הימר על נתניהו, שהימר על דונלד טראמפ. ראש ה־CIA בכהונה השנייה של ברק אובמה, ג'ון ברנן, רתח למראה עמיתו זה שנה, כהן, המגיע לניו יורק לפני השבעת טראמפ כדי לרקוח עם המיועד ליועץ לביטחון לאומי מייקל פלין חזית משותפת נגד מהלכיו האחרונים של אובמה. זו הייתה שבירה בוטה, בלתי נסלחת, של תקנון ההתנהגות. וכמובן, ההשתעבדות לנתניהו עוד טיפסה ושברה שיאים, בפרסום מבצעי מודיעין באופן כה מתגרה בטהרן, עד שהמסקנה המתחייבת היא שכהן נרתם לסייע לנתניהו בייצור עילה לתגובה איראנית שתצדיק סוף־סוף מלחמה, אלא שהחמינאים והסולימנים, המנוולים, סירבו לליהוק שהוצע להם והוכיחו שוב שאין לסמוך עליהם.
כהן מיתמם וטוען שלא הסגיר סוד כלשהו; הוא רק הנהן לשמע נתונים שפורסמו לפני כן. כאילו אינו יודע עד כמה הציקו ל"יצה", תת־אלוף יצחק יעקב, בטענה שלא דומה פרסום מחקרי או עיתונאי להודאה מפי הסוס בענייני סודות המדינה. כהן לא קיבל ולא היה יכול לקבל אישור, בהליך שקול ומוסמך, לעשות מה שאסר על הכפופים לו. הוא עשה דין לעצמו, בהנחה שאננה שכרגיל ייצא בלא פגע.
לקראת סוף 77 חודשיו של כהן כרמס"ד נודעו פרטים מקוממים על התנהגותו האישית, הסותרת את הנדרש מאיש – ובוודאי מראש – מודיעין. הנשיא ג'ימי קרטר אמר על עצמו פעם, הרבה לפני ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי, שהוא אדוק בדתו ומקפיד על מצוות "לא תנאף", אך שאינו כה צדיק עד שמעולם לא הפר את הדיבר "לא תחמוד". המוסד אינו שונה מכל ארגון אחר כחממת יחסים, פנימיים וחיצוניים, של אנשיו. כל עוד אין טענה להטרדה או ליחסי מרות, העיניים נעצמות או מוסטות הצידה. לא כך כשצד שלישי נפגע: סייען יהודי בעיר אירופית, רופא, שאיש המוסד לא התאפק ולקח ממנו את אשתו, או השב"כ, כאשר אחד מאנשיו התאבד כשגילה את יחסי אשתו עם בכיר במוסד.
פרשות אלה התחוללו הרבה לפני זמנו של כהן בראשות המוסד, אך מעולם לא היה מעורב בהן הרמס"ד עצמו, והן טופלו משמעתית או מנהלתית. אבל מי ימשמע את ראש המוסד, כשהתנהגותו האישית בעייתית, פוגעת באזרח ישראלי ואף גורמת לנפגע – לדברי הבקיאים בפרשה בעולמות המודיעין והחוק – להאמין שהמוסד הכל־יכול מסוגל להתנכל לפרנסתו בארץ ולחייו בחו"ל?
נתניהו וכהן איבדו את עמדות הכוח שלהם בו־זמנית, בנסיבות שונות. שניהם מתגעגעים, מי לאחור ומי קדימה, לתפקידו של נתניהו. שניהם מגלים שמחוץ לראשות הממשלה והמוסד ההתנגדות להם גדולה מהתמיכה בהם. מתגנב פקפוק חתרני, שמא קדו לשררתם ולא לאישיותם.
כהן לא הבין זאת בעוד מועד. הוא לא הסתפק בסיכומים מעריצים של עיתונאים שייבאו את גרסתו וייצאו אותה ללא עיבוד; התחשק לו להופיע בגוף ראשון יחיד, לפתות את המצלמה כקצין איסוף המפעיל מרגלת, במלוא הדרו השחצני. החלטה תמוהה: הרווח הצפוי רחוק, כי לפניו שלוש שנות צינון פוליטי, שתחילתן רק כאשר יפרוש משירות המדינה, ואילו ההפסד מיידי, כי בפטפטנותו החושפנית קלע עצמו למלתעות הביקורת, דוגמת זו של ראש המבצעים המיוחדים באמ"ן לשעבר יוסי לנגוצקי. בלנגוצקי מתממשת אותה הבחנה עממית בין אנשים מוכווני משימה לבין רוטוויילר, או שמא פיטבול, זו הקובעת שהכלב משתעמם לבסוף ומשחרר את טרפו. במלחמת יוסי ל' ביוסי כ', כשלנגוצקי מריח גז, שיניו החדות אינן מרפות מהלשון החלקלקה, הפתיינית, של כהן.
התלונות על כהן, שמקצתן בלבד נודעו ברבים, קולעות גורמים שונים במערכת הממלכתית למצוקה: לא נוח להם לטפל בהן. לא מנדלבליט, שאינו חוקר ואינו בודק אלא רק "בוחן, כמקובל", ואוי לאותה מקובלות ממסמסת ומפוררת, תמיד ובמיוחד חצי שנה לפני פרישתו; לא יורשו של כהן במוסד ועד לפני חודש וחצי סגנו, דוד (דדי) ברנע, שזהו ראשון מבחני המנהיגות שלו: אם הוא בורח מהכרעות פיקודיות קשות; לא ראש השב"כ נדב ארגמן, עמיתו של כהן בוועדת ראשי השירותים, שהיה אמור לפרוש לפני חודשיים ואינו זקוק לכאב ראש, כאב ראש מוסד, רגע לפני שהוא מזדכה על החקירות הביטחוניות, והודף ממנו את הטיפול בכהן כי העניין "לא נופל בקטגוריה של טיפול שב"כ". הם כולם גיבורים גדולים כשמדובר בברגים קטנים, לא בחבר שלהם. אז נושרת מהם אצטלת הממלכתיות.
מה שמנע עד כה חשיפה פומבית ושערורייה ציבורית נובע בעיקר מצנעת הפרט של הנפגעים. השיקולים מובנים, אך מועד תפוגתם מתקרב. כהן, לראשונה ללא הגנה של פוליטיקאים וחסות של מילצ'נים ופאקרים, יעמוד לגורלו, כשהפעם לשון הפיפיות שלו מאיימת לפנות נגדו.
–
- המחדלטור וחומרי הנפץ: כרוניקה של שיסוי, הפחדה ומחדלים | מאת אמיר אורן
- ראש בראש: ראש המוסד יוסי כהן והרמטכ"ל אביב כוכבי; האם נראה אותם מתמודדים על ראשות הממשלה?
- מורשת תמיר פרדו: סיכום הקדנציה של ראש המוסד; ומי יהיה היורש