יכול להיות שיצאת מדעתך. לא קל לאבחן את זה. אנשים רבים שמאבדים את שפיותם משוכנעים כי הם דווקא רואים את העולם באופן צלול וברור, וכל השאר תקועים בערפל תודעתי שמסתיר להם את האמת. מפני שאף אחד לא יכול להגדיר מהי המציאות – ומי לא ניסה מאז אפלטון – קו התיחום בין שפויים למטורפים מסומן באמצעות ההסכמה הכללית.

מי שמתנהג באופן חריג מאוד, מי שמתבטא באופן שונה במובהק מהסביבה שלו, מי שמגיב בצורה אחרת מאשר כל השאר, מתויג כחריג. רק אחר כך מגיעה רזולוציה גבוהה יותר. גאון, חדשן, פורץ דרך, מורד, אנרכיסט, קנטרן, אידיוט, דווקאי, נער מתבגר – או משוגע.

קנה המידה לאבחון חריגים הוא מידת השונות מהסביבה. אבל איך נאבחן קבוצה שלמה שלקתה בטירוף? איך נדע שאומה שלמה השתגעה? הפרטים שמרכיבים אותה מביטים ימינה ושמאלה, ומשוכנעים שהם בסדר. החשש הזה, שקופץ לכולם במצבים של בלבול רגעי, חוסר התמצאות במפגש עם תופעה לא מוסברת – החשש שאולי יצאתי מדעתי – לא קיים בקבוצה שאיבדה את השפיות. כולם מסביב מתנהגים באופן זהה. אז איך נדע?

אלברט איינשטיין מעולם לא אמר את הציטוט שרבים מייחסים לו לאחרונה. מילון הציטוטים של ייל מצביע על המקור: ריטה מיי בראון בספר 'מוות פתאומי' מ־1983, כמעט שלושה עשורים אחרי שהגאון מת. אחרים מצאו אפילו אזכור מוקדם יותר, כמה חודשים לפני כן, באיזה ספרון הדרכה לנגמלים מהתמכרויות. אבל מי יעקור את הטעות הזאת, שהתפשטה כמו וריאנט קטלני. "אי־שפיות", אומרת הציטטה, "זה לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה".

–

סיבוב הבחירות הרביעי שישראל הולכת אליו עכשיו, הרביעי ברצף של פעולות חוזרות שמניבות תוצאה עקרה זהה, הוא לא רק שיגעון. הוא עירוב של טירוף והיסטוריה. היסטריה והיסטוריה. ההיסטריה נוצרת בבלפור, וההיסטוריה נולדה ב־1949, כאשר האספה המכוננת לא הכינה והגישה את החוקה של המדינה החדשה.

ככה נשארנו לחיות בתוך אתר בנייה שמעולם לא הושלם, מבנה זמני העשוי מפיגומים, חיפויי גג רעועים ומדרגות שבורות בלי מעקות ביטחון. מבנה כזה לא ראוי למגורי אומה. הוא נועד ליפול, ורק ממתין לצירוף הנסיבות החיצוניות והפרסונליות כדי לממש את פוטנציאל ההרס. הנסיבות הפרסונליות הן מישהו שמתחיל להשתולל בבניין. הוא יודע שהבניין בקושי מחזיק על פלסטרים ומסקינגטייפ. דווקא בגלל זה הוא קופץ ומרעיד בכל הכוח את המבנה. הוא רוצה במיטוט. הקפיצות והשאגות שלו מטריפות את כל היתר שקופצים איתו או לעומתו. זה לא משנה. הבניין רועד. ככה נראית אומה שהשיגעון השתלט עליה.

אין בכוחנו למנוע את הקטסטרופה, כי אנחנו משנים את המציאות רק אחרי שהאסון ניחת עלינו. וגם אז, לא תמיד. זהו טבע האדם. זה בוודאי טבעם של ממשלים. כך היה ברפובליקה הוויימארית של גרמניה. זה מה שקרה לצרפת ברפובליקה הרביעית. רק זוועות עולם, מלחמות ותבוסות גרמו שם לשינוי. גם כאן זה אולי ישתנה, אבל לפני כן ניאלץ לבלוע את כוס הפורענות עד תומה. אנחנו אולי בחצי הדרך. עד הסיבוב החמישי, השישי או השביעי זה ימוטט אותנו. רק אז, אלה שייוותרו וישרדו כאן ינסו לצאת מתוך ההריסות. לא בטוח שיצליחו. סיפורים רבים מדי לא מסתיימים בהפי אנד.

ישראל, מי שלא הרגיש, ירדה מהפסים.

פאזל אחד, תמונות רבות

סיבוב הבחירות הנוכחי לא יפתור דבר. שום סיכוי להקמת ממשלה יציבה וארוכת טווח לא נראה בבחירות האלה. ניסים קורים רק במוחות של הוזים ומוכי שיגעון גדלות כמו, נניח, של ירון זליכה או בני גנץ האומלל, שכבר לא יודע איך קוראים לו. אין כאן מרקם פוליטי שמאפשר לתפור איזושהי קואליציה.

כולם מבינים היטב שרק אם נתניהו מקבל רוב מוחלט וצייתן של 61 מנדטים, תהיה כאן ממשלה. ביבי זקוק לרוב הזה כדי להעביר מינויי מילוט וחוקי מילוט לעצמו. מאז ה"מה פתאום?" שאמר לקרן מרציאנו, הוא כבר שינה גרסה. אין צורך, הוא אומר עכשיו ליונית, התיקים המופרכים האלה מתפוררים מאליהם. ובכן, הם לא. ובהחלט יש לו צורך. אבל עכשיו, אחרי שהחוויה באולם בית המשפט מתחת לדוכן המוגבה של כבודה וכבודם הפכה לממשות שמפעילה את בלוטות הזיעה הקרה, חוק צרפתי שרק דוחה את הבעיה לזמנים שאחרי הקדנציה כבר לא נראה טוב דיו. כלא זה כלא, עכשיו או אחר כך. המטרה היא חוק אחר. איסור הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, אלא אם כן מדובר ברצח או בבגידה במדינה, וגם אז, רק הכנסת, ברוב של 80 ח"כים, תוכל להחליט על זה. לא איזה "פקיד" בדמות היועץ המשפטי לממשלה. כמו באמריקה. וזה יהיה רטרואקטיבי. ככה.

לצערו של נתניהו, אין סיכוי לממשלת ימין כזאת. גם אם מוסיפים לאוכף הליכוד ושתי המפלגות החרדיות שרוכבות עליו את סמוטריץ' ובן גביר, שאולי יצליחו להגיע מתנשפים אל הבאזר. אין שם 61. אז הוא מתאמץ, מתלטף עם הערבים ועם רע"ם, שזה חרדים־מוסלמים, אבל הסיכויים של אלה לעבור קטנים, מה עוד שהסמוטריצ'ים לא יסכימו לעולם להסתמך עליהם. מה שנותר הוא ממשלת הגוש האחר. זה שנתניהו מכנה שמאל, למרות שהוא מורכב משתי מפלגות ימין (ליברמן, סער), מפלגת מרכז אחת (לפיד) ואולי עוד אחת (כחול לבן), שתי מפלגות שמאל קטנות עד זעירות (העבודה, מרצ), ורשימה ערבית (המשותפת).

אם לביבי וחבורת תומכיו יש פחות מ־60, לקבוצה בצד השני יש רוב. מה הבעיה. כולם מתאגדים, מרכיבים ממשלה ייעודית קצרת טווח שמתרכזת בשיקום כלכלי והחזרת השפיות. כשיגיעו הוויכוחים הגדולים, נסיגות, שלום, ירושלים, פליטים, חוקה, נישואים אזרחיים – נתפזר ונלך לבחירות של הכרעה רעיונית. זה חשבון של כיתה ב', כאשר ההיגיון הבריא טרם התקלקל ונעכר בגלל אילוצי החיים. גם בלי שרטוט של תרשים זרימה שמראה, באופן גרפי, את צומתי ההכרעה עם הנתיבים החסומים או הפתוחים בכל אחד מהם, כולם מבינים היטב שזה לא מתחבר.

גוש הלא־ביבי ניגש אל פאזל הרכבת הממשלה שלו כאל מטלה משותפת של הרכבת פאזל קבוצתי בגן. הבעיה היא שחלקי הפאזל המפוזרים מגיעים בשקית, בלי קופסה בעלת מכסה ותמונה. במלאכת ההרכבה לכל ילד יש בראש תמונה אחרת לגמרי, וככה, הפאזל הזה לעולם לא נוצר. פעם אחת כמה ילדים אפילו גנבו חתיכות פאזל ונתנו אותן לילדים בקפסולה השנייה.

שלוש פעמים כבר רקדנו את ריקוד המוות הפוליטי הזה, ועכשיו אנחנו רוקדים אותו פעם נוספת. למה לא. זה מה שחולי רוח עושים. חזרתיות כפייתית היא אחד הסימפטומים הידועים של הפרעה נפשית. לא בדיוק חזרה, אומרים המדקדקים. אתה לא רוחץ פעמיים באותו נהר, וכל פעם אתה משכשך בתוך פתקים אחרים בקלפי. הפעם יש כאן משנה משחק. גדעון סער איננו משה כחלון משודרג. הוא לא נועד להיות מפלגת הליכודניקים שמאסו בביבי ומקימים לעצמם מפלגה כדי לחזור ולשרת תחתיו. הם רוצים את הליכוד בלי ביבי, ולכן סער הולך עם הצד השני. בינתיים. כשהליכוד יפסיד, הוא מחשב את קיצו של נתניהו, החברים ידיחו את המלך, יכתירו אותי, ואז נתחבר.

אלה מחשבות הזיה. חיידק הטירוף שתקף את ישראל פלש גם למנגנון תפיסת המציאות של סער. גם הוא התחיל את המסע לאבדון במופע של שיגעון גדלות. אהדת חברי המרכז בלבלה אותו, כשם שטפיחות החיבה והעיניים המעריצות טשטשו את עפר שלח. בהתחלה התמודד בקרב חברי הליכוד על ההנהגה, הובס, ואז, ממש כמו שלח שאפילו לא התמודד, הלך והקים לעצמו מפלגה. להערכתו, היא אמורה להיבנות מהלבנים שיבואו מהריסות הבית הקודם. בינתיים המפלגה מדשדשת, כמו ד"ש שקיוותה בעונת המהפך ההיסטורית להיבנות משאריות המערך, הזדחלה בסוף לקואליציה שנבנתה בלעדיה, והתפוגגה אחרי מערכת בחירות אחת.

אין לו גייסות לסער, אין לו תוכנית קרב ריאלית. יש לו חלומות, אבל למי אין. גם לצחי הנגבי, פעם תקוות הליכוד ומי שהיה היורש המיועד ואהוב המרכז, היו חלומות כאשר הצטרף לצוות המוביל של קדימה. אחרי שהתרסקה הוא בילה במדבר, עד שחזר בזחילה לליכוד כדי להמתין לשאריות של תפקידי שר זוטר שביבי זורק לו לפעמים, בהנאה של מלך המאכיל את האויב השבוי שרובץ מתחת לשולחן. סער, לא בטוח שיגיע לסיבוב החמישי.

בכל זאת, החשבונות נעשים מדי ערב באולפנים. כמה מקבל גוש אנטי־בלפור, כמה הביביסטים פלוס ימינה. תיקו, בערך. אבל אולי. הנה, יש סקר חדש. אפשר להקים קואליציה בלי ביבי. אפשר להעיף אותו מבלפור, הם רוטטים שם, וכמו כל מטורף הם לא חושבים על השיממון והריקנות שייפלו עליהם אחר כך, כי מה נעשה בלי טקסי ההפגנות השבועיות שלנו בכיכר פריז. גם הצופים לא מבחינים שמדובר בשיח משוגעים. הם בדיוק כמותם. הם מבינים את המילים. הם חיים את השפה. זר לא יוכל להבין אותה, ובבית משוגעים זרים הם מיעוט זניח.

דו־קרב בצהרי הקלפי

פעם, בעידן שקדם לתקופת הטירוף, המדינה הזדעזעה. הקריירה הפוליטית של ציפי לבני התרסקה אחרי מה שתואר כמחדל הגדול ביותר שלה. היא ניצחה בבחירות, כשעמדה בראש קדימה ב־2009, ובכל זאת מי שהרכיב את הממשלה היה היריב שלה, בנימין נתניהו, שפתח את מה שתהיה הכהונה הארוכה ביותר בתולדות המדינה. לציפי היו 28 מנדטים, לנתניהו אחד פחות. אבל היה לו בכיס הסכם עם החרדים. כמו עכשיו. איך זה יכול להיות, תהו כאן בתדהמה, אולי זה לא בחוק, אבל בכל זאת, יש פה איזה מסורת פוליטית. גם לבריטניה אין חוקה כתובה. האינסטינקט, כמו חוש ההגינות, כמו השכל הישר, אומר כי מי שמקבל יותר הוא המנצח, וכולם מסתדרים סביבו.

זה לא היה הטאבו הראשון שנתניהו שבר, אבל הוא היה אות הפתיחה. גם המציאות השתנתה. אין יותר מפלגות גדולות בישראל. הפעם האחרונה שמפלגה כלשהי חצתה את גבול ה־40 הייתה לפני כמעט 30 שנה, כשיצחק רבין הביא למפלגת העבודה 44 מנדטים. מאז היו פעמים נדירות שמפלגות חצו את ה־30. מידת המפלגות כאן היא בין אקסטרה סמול למדיום. במשטר הפלגני והרב־מפלגתי הפרוע שמידות כאלה מייצרות, שבו מספר המנדטים הגדול ביותר לא מבטיח את הבכורה – המטרה השתנתה. מה אכפת לי הגודל. הקוטן קובע. בתיקו הגושי, הקטן שבאמצע יכול להיות פה או פה. הוא גם יכול להגיד שלא בא לו לשחק בכלל, ואז הולכים לעוד סיבוב. זו השאיפה של כולם. להיות האקדח שמכוון לרקה. בלשון מכובסת הם קוראים לזה לשון המאזניים, אבל לשון יכולה אולי לירוק, לא להשמיד.

נפתלי בנט, עוד הרפתקן פוליטי אכול אמביציות, הפעיל את האקדח כשאילץ את נתניהו לתת לו את תפקיד שר הביטחון, ושנים לפני כן לאיילת שקד את המשפטים. הוא הפעיל את כוח האקדח שהחזיק ביד מעוטת המנדטים שלו, ולכאורה ניצח. אבל את נתניהו לא מביסים ככה. כל מה שקרה הוא עוד פיחות במעמד שר הביטחון. ממילא נתניהו מדיר את מי שיושב בקריה מכל העניינים החשובים באמת, כמו הזמנה ומכירה של צוללות, חתימת הסכמי שלום, ענייני איראן ושאר מגעים ביטחוניים בעלי משמעות. אבל הפוליטיקאים תפסו את תורת האקדח. מי שמפעיל אותה עכשיו הוא גדעון סער, משנה המשחק הקטן.

תראו, הוא אומר, לא משנה כמה מנדטים אקבל בסוף, ואפילו אם יהיה פער ביני ובין לפיד, אני לא יושב תחתיו. הוא יהיה תחתיי, כי רק אני מסוגל ובלה בלה בלה, לא חשוב מה אני אומר, תביטו על הקנה שלי, ולאן הוא מכוון. על הפרצוף היפה של יאיר. מה, הוא יעדיף עוד סיבוב בחירות?

סער הוא לא האקדוחן היחיד בעיר. הוא לא ילמד את בנט איך שולפים. אני אוביל, נפתלי מדגיש, אני אנהיג את כל המחנה, ואת המדינה כולה. אתם יודעים למה, הוא מחייך עם שיני הארנב, אבל לא אומר מה שכולם מבינים – גדעון מחזיק ביד אקדח צעצוע. הוא לא יצטרף לביבי. אני מעולם לא פסלתי. ובינינו, מה כבר גדעון עשה? אל תשכחו, הוא גם עיתונאי בעברו, כמו היפיוף מהטלוויזיה עם המפלגה הכי גדולה בגוש. ואתם זוכרים מה לפיד כתב בעיתון, טורים שעושים נעים בגב. אני כתבתי ספר על איך מנצחים מגפה, וגם עשיתי אקזיטים. וחוץ מזה, אם לא שכנעתי עם הבלה בלה שלי, תסתכלו על האקדח. אתם באמת מאמינים שיאיר יוותר על ההזדמנות להעיף את ביבי? אז תשימו את האגו שלכם בצד, ותנו מקום וכבוד לאגו שלי, ובעיקר, תביטו על קנה האקדח שאני מכוון גם על גדעון. הוא לא ישרוד עוד סיבוב בחירות. הוא ייכנע לי. לראש ממשלת ישראל הבא קוראים נפתלי בנט.

למה לריב, ברקו של אופירה בא עם ההברקה, עשינו כבר רוטציה כפולה, לא? למה לא משולשת? כל אחד ישחק קצת עם סרט הקפטן על היד. כמה ימים אחר כך הצטרף להצעה רביב דרוקר. רעיון אדיר. באמת, למה לא עוד רוטציה במקום זו שהתפוצצה לנו עכשיו בפרצוף. בואו נפוצץ את זה עוד פעם, וגם נעוות לגמרי את מה שהבוחרים רוצים. רוטציה משולשת זה רעיון שעולה בשיח של מטורפים. כאשר שמעתם על גורד השחקים בטבריה שמתחילים לבנות מלמעלה וממלאים שם את הפיילה על הגג במים שמגיעים מאווירון דוד, התפקעתם מצחוק. אם אתם אפילו לא מחייכים להצעת הטירוף הזו, סימן שאתם לא הקהל בחוץ. אתם חלק מהשיגעון הכללי.

רק עכשיו עדיין יושבים שם בממשלת הרוטציה המפוררת זאב וכבש. רק בימות המשיח כל החיות יהיו צמחוניות. לחשוב ולדבר שוב על פטנט האימים הזה מתאים להיגיון הטירוף של סיבובי בחירות הסרק שאנחנו עורכים. הרוטציה הכפולה היא כבר אמת מקובלת, מציאות שנחיה איתה. אין מראיין שלא שואל את המתמודד מולו אם יסכים להיות שני ברוטציה. אין מועמד שלא פוסל את האופציה הזאת, ורק מסרב להסגיר את סדר תורנות השלטון שיסכים לו. מדברים על הרוטציה כאילו זו שיטת המשטר הנהוגה פה מימים ימימה. כאילו זו האופציה הטבעית. כאילו יש בעולם עוד רוטציות. אין. היו טרויקות, היו צמדים ששלטו יחד. אבל בשום מדינה אין שיטה של כיסאות מוזיקליים, פעם אתה, פעם אני. בצדק. האומות הדמוקרטיות שמקיימות בחירות אמיתיות הן אומות שפויות. שיח הרוטציה שלנו הוא בסך הכל עוד הוכחה שיצאנו מדעתנו.

האמת שלי, הטרגדיה שלנו

לא פשוט להגדיר חריג חברתי כמטורף. קשה הרבה יותר לומר זאת על קבוצה שלמה. מאות מתאבדי הכת בג'ונסטאון לא חשבו שהם מטורפים. עשרות חסידי מרשל אפלווייט, שהתאבדו כאשר השביט הייל־בופ התקרב לכדור הארץ, היו משוכנעים שהם מצטרפים ככה למסע אינטרגלקטי עם אחיהם החייזרים. הפסיכים, בעיניהם, היו כל השאר שלא התנפלו על ההזדמנות. אומות מוכות טירוף כבר שכנעו את עצמן כי בשל עליונותן הגזעית, זכותן הטבעית לשעבד את כל היתר. אומות אחרות בטוחות גם היום כי בניהן הם הילדים הנבחרים של האל, ובשל כך להם מותר מה שלאחרים אסור.

אומה היא קבוצת־על, האחרים לגביה הן אומות אחרות. אבל אלה לא יצביעו עליה ויתייגו אותה כמטורפת, גם אם מחר כולם שם יצבעו את עצמם בירוק ויסתובבו עירומים ברחובות. זה אסור לגמרי לפי קוד התקינות הפוליטית, האינטרסים והפוליטיקה הגלובלית. כל מה שנותר לבני אומה שחושדים כי לקו בטירוף הוא לבדוק את עצמם ביחס לעבר הקרוב מאוד. איך היינו תמול־שלשום, איך אנחנו מתנהגים היום. מה חשבנו אתמול על דברים מסוימים, מה אנחנו אומרים על זה עכשיו. מדידת הפער בין הממצאים קובעת את מצבנו. אם הפער סביר, מדוד, זו אבולוציה טבעית. אבל אם הוא קיצוני ועצום, משהו רע מאוד קרה פה. ירדנו מהפסים. עברנו שטיפת מוח קולקטיבית, נכנסנו לטרנס המוני.

תמיד היינו גזענים, אבל תמיד נלחמנו בזה. לא ביטאנו את המחשבות הרעות האלה. לפחות, השתדלנו. עכשיו הרסן הותר. האשכנזי הפך לקללה, לאויב העם, ללא יהודי, ומכאן, לפי הגיון המטורפים החדש, גם ללא ציוני. אין משמעות לאמת ולעובדות. לא משנה שהמקום הזה נוסד בידי יוצאי אירופה חילונים, והדתיים, ברובם הגדול, התנגדו למפעל הלאומי. אבישי בן חיים תוקף את בוני המדינה כאליטות ששומרות על זכויות היתר שלהן, ודופקות את כל המזרחים שממליכים את ביבי בקלפי. מי שמתנגד לראש הממשלה, הוא מטיף שוב ושוב בכל מקום, הוא בעצם גזען שרוצה להחזיר את המרוקאים למעברות ה־DDT, ולגרש אותם מנחל האסי אל שיכוני בית שאן המדכאים. כשנבנים על תזה מעוררת מחלוקת, לא מתעמקים בקטנות. לא סופרים את מצביעי ביבי, שמהווים ביום טוב רק רבע מהעם, ורק מחציתם מייחסים את עצמם לעדות המזרח. מה זה חשוב, מי סופר.

גם לא משנה מה בכלל היה. שיח הזהויות ועולם התקינות הפוליטית שמחסל היררכיות תרבותיות, השמידו את מושג האמת. כל אחד והנרטיב שלו. תשמעו, אומרים בכל מקום בהדגשה צדקנית, יש לי את האמת שלי. מי קבע שהאמת שלך טובה יותר. היתר כזה לביטול מושג האמת לא רק מצמיח אינספור תיאוריות קונספירציה. הוא מניב שובל עצום של תומכים וחסידים. עולם שבו "האמת שלי" קובעת, הוא הקרקע המיטבית לגידולי טירוף. 

אובדן הסולידריות

"האמת שלי" מתחברת היטב, במתאם מדויק של הרכבת איקאה מוצלחת, לעולם הפוליטי שמוביל אותנו. עקרון האקדוחן שמשיג את מה שהוא רוצה מפני שרק מעט מאוד אנשים בחרו בו, מתלבש יפה על מנגנון השיגעון. זה נראה לנו לגיטימי שפלג זערורי יכתיב לכל השאר איך לחיות ומה לחשוב. למה לא, מה רע בקצת זהות יהודית, כמו שסמוטריץ' דורש כדי לחבור לממשלת נתניהו. כבר הפנמנו שמי שלא יהודי איננו ציוני, אפילו אם הוא השאיר רגל באיזו מלחמה על הארץ הזאת שאיתמר בן גביר כל כך אוהב.

גם אנחנו כבר אוהבים אותו. אתמול לא יכולנו לסבול את הפרצוף שלו, אבל עכשיו אנחנו מזמינים אותו לכל אולפן טלוויזיה ונותנים לו להשמיע לנו את תורת כהנא וגולדשטיין. מה אני בסך הכל רוצה, הוא אומר שוב ושוב, רק לשמור על חיילי צה"ל. ככה הוא מדבר, ואף אחד לא עוצר אותו בשאלה. איך לשמור? בינתיים צה"ל שומר עליו ועל החברים שלו בחברון ובשאר ההתנחלויות. הם לא שואלים, אולי כי הם יודעים את התשובה. הכהניסט הזה מתמחה בהגנה משפטית לחיילים שסרחו, ירו ופגעו בפלסטינים לא חמושים, או למתנחלים שהפעילו אלימות. למה להתעסק עם זה עכשיו, בן גביר נותן הצגה באולפנים, מתקוטט עם יריבים, וכולם יודעים שבלי קונפליקט אין דרמה, ובלעדיה מזפזפים לערוץ אחר.

עד לא מזמן עוד מיששנו את מעטפת החוטים הדקיקה שחיברה בינינו לאיזה אחדות אחת. התווכחנו בתוכנו, לעיתים עד זוב גרון, אבל חשנו באיזושהי סולידריות בסיסית. המציאות משותפת, הבעיות הגדולות מאיימות על כולנו, חשנו שמול איום חדש נתלכד שוב, כמו שעשינו תמיד. זה נגמר. אין סולידריות. גם בלי להחשיב את החרדים, שממילא תמיד היו מחוץ למחנה. מה אכפת להם לטוס חולים ולהדביק את כל היתר. לא מתאים לכם, טוסו בלואו־קוסט הודי, אל תעלו לטיסת אל על, חברת התעופה של השטריימלאים.

היעדר הסולידריות מתבטא בכל מקום. לא רק בקרבות הרשת עם מפיצי מידע רפואת הכזב ועם היודעים כי הכל זו מזימה של ביבי שמכר אותנו לפייזר. נתקלים בהתנכרות בכל מקום. ברחוב עם רוכבי הדו־גלגליים שלא אכפת להם ממך; עם הצעירים שהולכים בלי מסכה, כי להם לא יקרה כלום, ואם אתה מבוגר שמפחד על שאריות החיים העלובים שלך, הם מציעים לך להישאר בבית. אתה עושה בדיוק את זה, והשליח של וולט יצלצל לך בדלת, בלי מסכה על הפרצוף. אה, הוא מתנצל, קשה לי לנשום.

היעדר כה חריף של סולידריות בתוך קבוצה איננו תכונה של עם. זה מה שרואים בכל ביקור במחלקה הסגורה. כל אחד שם חי בתוך בועת האמת שלו, כל אחד לעצמו. השיגעון הכללי משחרר את המעצורים הפרטיים. כל מה שנבלם אתמול פורץ החוצה. עכשיו זה מותר. נוכלות סיטונאית כלפי קשישים. העלייה באלימות. התגברות התקפות הרצח. מעשי אונס איומים. פרצופי הנאשמים המחייכים מתחת לכיפה והגנת המשפחה על הפושעים מעידים על זה. המדינה מצויה בטירוף, ככה מתנהגות אומות שלקו בשיגעון. זה קרה באירופה של היטלר, זה קרה בברית המועצות של סטלין, זה קרה בארה"ב של הסנטור ג'וזף מקארתי. בכל מקום שבו תועדה התרחשות נוראה זוהה גם המקור. זה תמיד המנהיג שלמעלה.

גם כאן.

העולם על פי ביבי

עשרות שנים הוא חי בינינו, עשור וחצי כמעט הוא מוביל את המדינה כולה, ועדיין הוא לא באמת מפוענח. לא לגמרי. הוא קמצן, מגחכים החברים מפעם. הוא שפוט של שרה, מרחמים החומלים. יריבים מכבדים אומרים שהוא חכם מאוד, משכיל ומוכשר, חבל שהוא לא בצד שלנו. מריאנו אידלמן מציג אותו כארכי־תחמן, רב־שקרן נטול בושה, מישהו שהביטוי "מסובב את כולם על האצבע" נוצר עבורו.

כל הדברים האלה נכונים, אבל הם תיאורים חלקיים. נקודת המפתח בהבנת הפעולות של ביבי, אלה שמשפיעות על כולנו, היא העוצמה שלו. בנימין נתניהו הוא אחד האנשים החזקים ביותר שהגיחו לעולם הפוליטי שלנו. נתניהו של השנים האחרונות לא חזק פחות מבן־גוריון. הוא תמיד היה אדם חזק. חלק מהחוזק שלו הוא תוצאה של מבנה אישיות מסוג מוגדר מאוד. נראה כאילו הוא לא בנוי להזדהות עם האחר ולחמול עליו. לעומת זאת, הוא דווקא מבין אותו מצוין, מזהה את החולשות שלו ומקרין כלפיו אמפתיה מזויפת. כך פועל צייד מצטיין. הוא מכיר את נפש החיה ואת דרכיה, ומנצל את היכולות האלה כדי לצוד אותה.

לביבי יש גם רצון ברזל. הוא חייב לנצח, בכל מחיר שהוא. הוא גם חרוץ מאוד. הוא ישקיע כל מה שצריך כדי להשיג את המטרה שסימן. זמן, אנרגיה וכסף (לא שלו, כמובן). הוא יקריב בלי להביט אחור קרובים, מקורבים, חברים, מעריצים. הוא לעולם לא מוותר. פעמיים כבר הובס בבחירות, עוד פעם אחת טעה וויתר על הכיסא שהיה שלו לוּ רק רצה ואריק שרון, חזק לא פחות מביבי, חטף ולקח. אבל ביבי תמיד חזר כדי לנצח. מול השגת המטרה הכל מתגמד. זו תמיד מטרה אישית. גם כשהיא לאומית, היא מומרת תוך כדי תנועה לקמפיין תשבחות ותהילה אישית.

הוא השליט. הוא המדינה. אם הוא סובל, המדינה תכאב. אם הוא ייפול, המדינה בסכנה. הגבולות שלו היטשטשו. זה היה תהליך ארוך, שבו שרה מילאה חלק חשוב. זו הייתה התקה (Displacement) של התנהגות המשפחה שבה גדל. אמא שלו בנתה את דמות בעלה כאדם החשוב ביותר בזירה האינטלקטואלית של העם היהודי. המורשת הזאת הונחלה, בהצלחה מלאה, לבנים. מי שמעוניין יכול למצוא אותה ב'מכתבי יוני', שביבי ואחיו עידו ערכו. עכשיו זה ביבי שמחליף את האבא. עכשיו הוא האדם הכי חשוב בהיסטוריה שלנו. פעם צחקנו כששמענו את הקלטות שרה שמסבירה את הקונספציה למאזינה בצד השני. עכשיו יאיר מפמפם את זה בכל ציוץ שני בטוויטר, ומקבל אלפי שיתופים ומחיאות כף.

המטרה העיקרית שלו היא השלטון. כדי לשמור עליו הוא פועל בלי מעצורים, ללא עכבות, בלי שום גדר. בכל מקום שפוי מנהיג מפלגה שכשל בבחירות היה מתפטר ונותן למישהו אחר את ההגה. לו היה עושה את זה כבר אחרי הסיבוב הראשון, אפשר היה להרכיב ממשלה באפס זמן. זה קרה כבר שלוש פעמים, וביבי לא זז. אנשי המפלגה שלו, גם אלה שפעם ידעו כי זו הדרך להישאר בשלטון, לא מעיזים לפתוח את הפה. הפחד הוא חלק מהותי משלטון הטירוף. זה תמיד היה כך. תזכרו את היסטוריית מדינות הטירוף.

נתניהו הצליח להחדיר בכולם – אפילו ברבים מיריביו – את כל עולם המושגים שלו. כך הטריף את המערכת. הרוב בעדי, הוא אומר, וכולם חוזרים על השקר. ניצחתי, הוא מהפנט, והם מהדהדים. רוצים להפיל אותי בבית המשפט כי הם לא מצליחים בקלפי, ורק מעטים מתנערים מהסוגסטיה וממלמלים מה פתאום, הקלפי לא הולכת איתך כבר שנתיים, כבר שלושה סיבובי בחירות.

נתניהו לא מוותר ולא יוותר. הוא זה המדינה. אם ייפול, כולנו נאבד. הפריפריה תיסגר מבחוץ, כל בניה יגורשו ממשרדי עורכי הדין, ממתחמי העסקים הגדולים, ויוסללו אל המוסכים עם ג'בקה ופחית שמן מנועים. הפריווילגים יכריחו את כולם לאכול גפילטע פיש. נתניהו מטריף, וכולם משתפים פעולה.

לא את הכל הוא תכנן מראש, אבל מי כמוהו יודע לנצל הזדמנויות וללחוץ עליהן עד הסוף. בדיוק כמו שעשה עם הקורונה. לא הוא הדביק את האנשים, לא הוא יצר את החיסונים, אבל כל המגפה המופלאה הזאת היא פשוט הזדמנות לא חוזרת להכניס את העם הזה למצב עמוק יותר של שיגעון. לפתוח־לסגור, לפתוח־לסגור. ככה שוברים. כל מי שעבר מסלול הכשרה קרבית מכיר את השיטה. ביבי הוא בוגר מצטיין של סיירת מטכ"ל. העונש הקולקטיבי שכולם חוטפים בגלל החרדים הוא בסך הכל עוד דרך להראות להם מי באמת דואג להם. הם בני הברית שלו.

זה לא מספיק. נתניהו לא יכול להסכים לפחות מקואליציה של ביטול ההאשמות. אם לא ישיג אותה הפעם – לא נורא. קואליציה נגדית לא תקום, ובינתיים הוא יכהן עוד הרבה זמן בראש ממשלת מעבר, כמו שהוא אוהב. ואז נלך לעוד סיבוב. ועוד אחד. עד שכולנו ניכנע לו. למי יש כוח. בארץ המטורפים, המשוגע הכי גדול הוא המלך.

הפוליטיקאים שנלחמים בו הם היחידים כרגע שאולי יכולים לעצור את הטירוף. אומות, בניגוד לבני אדם, דווקא יכולות להחלים בהרף נקישת אגודל מעיר על כרית היד. במחיאת כף שמגיעה עם אזכור המספר הנכון. שתיים, שלוש, ובבחירות מספר ארבע כולם מתעוררים.

סיכוי קלוש מאוד. איש מהם לא יגיד בסדר, לא נאיים עם אקדחים. נהיה הגונים, כי גמרנו עם השיגעון. נתייצב מאחורי זה שיקבל הכי הרבה. תסריט כזה לא קיים בארץ שירדה מהפסים. כל מה שנותר לנו הוא רק אנחנו. אם כולם יצביעו למפלגה הכי גדולה בגוש, פשוט, בלי חישובים, בלי התחכמויות, בלי לדבר על זאת שבונה מחדש את הבית, או על ההוא שהכי מדבר אל הלב שלי, כי כבר ראינו מה קרה לנו בהצבעות אסטרטגיות. אבל זה לא יקרה. נצביע לזעירות ולקטנים, ונקבל את ביבי.

ככה זה בקן הקוקייה. נהנים בטירוף.

–

• מפלגת הצל // מאת יונתן שם־אור
• למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור
• חמורים מחפשים משיח // רשימה מאת יונתן שם־אור