fbpx

בחיפוש אחר הגבול האבוד // הטור של יעל אפטר

מדינה וחברה ללא גבולות

0

החודש עברתי דירה, וכעת אני השוכרת הגאה של בית קטן ולו חצר לא מגודרת. למה הפרט הזה חשוב? לא ידעתי שהוא כזה, עד שמצאתי עצמי קמה בכל בוקר מחדש ותוהה מתי כבר יתקין בעל הבית גדר, כפי שהבטיח.

 

בבקרים האחרונים אני לוטשת עיניים כמהות אל האזור הלא מגודר, ושואפת להגדרה, עצמית או לא, העיקר שיהיה קו גבול משורטט. ובינתיים זה לא קורה. כלומר, בעל הבית מתח חוט לסימון קו הגדר העתידי, אבל זה היה אי שם בתחילת החודש, ומאז חתולים, ציפורים, ילדים וכדורים רמסו אותו, טשטשו את מרקמו השברירי, וכעת יש חוט המתפתל לאורך החצר, תחילתו הבטחה וסופו בליל מגולגל ופרום. החיפוש אחר הגבול האבוד, כך אומרים לנו, מתחיל עוד בילדותנו. "הוא בודק גבולות" אומרים על ילד שובב במיוחד, ומסבירים כי המפתח לחיים בריאים מתחיל בגבולות ברורים.

 

אבל אנחנו מדינה שאוהבת להתנהל ללא גבולות: לא על המפה ולא במרחב האישי, לא בחוקה ולא בשיחה. 71 שנים לקיומנו ועדיין אין לנו גבולות מדיניים ברורים; 71 שנים לקיומנו, ואין לנו גבולות חוקתיים מובהקים; 71 שנים שאנחנו פולשים בשמחה למרחב האישי של בן שיחנו, נושפים בעורפו של האדם שלפנינו בתור, מתחככים בכל מה שניתן בכל מרחב ציבורי.

 

"זה נס שאתם עדיין עוצרים כאן באדום", אמר לא מזמן בהשתאות מישהו שהגיע לביקור מולדת, אחרי שנים של מגורים בחו"ל, "כי נדמה שאין פה קו שלא נחצה". ואכן, בין שחיתות שלטונית להתבהמות כללית עובר קו אחד מחבר, או למעשה קו אחד לא עובר: גבול. וכשאין כזה, הכל נראה פרוץ ומזמין באותה מידה: קבלת מתנות או מינוי מקורבים, פיזור כנסת ואז ניסיון לאסוף אותה בחזרה, השתלחות בכל קבוצה שאינה זו שיושבת בממשלה, הפצת פייק ניוז מצד אחד והאשמה שהכל פייק ניוז מצד שני – כל אלו בנויים על חוסר הגבולות ובאותה עת בונים אותם עוד יותר. אלו המשגשגים באזורים האפורים, באזורי הדמדומים, פורחים. אך אלו שרוצים להפריד בין טוב לרע בונים את הגבולות של עצמם, וכך מתרחקים עוד יותר מקבוצת המושחתים וקבוצת הטהרנים – אלו מדלגים בין הלגיטימי לפסול כמו במשחק "ים־יבשה", ואלו מסתגרים להם בגבול בטוח, מבצרים עצמם ולא רוצים להביט החוצה: אומרים לעצמם שכלום לא משנה, והכאוס שהיה הוא שיהיה.

 

באחד הבקרים, בעודי בוהה בדשא של השכן, חשבתי על הפרברים האמריקאיים, אלו עם המדרכות הרחבות הנמשכות לצד מדשאות מוריקות. אין גדרות, אך הגבולות ברורים. כפי שברור להם איזה מרחב נחוץ לאדם העומד בתור, כך גם נהיר להם מה חלקם בשכונה. דווקא כי הם מגבילים עצמם מבפנים, הם לא זקוקים לעזרים חיצוניים. אצלנו, במזרח הפרוץ, אין סורגים בפנים ואין בחוץ.

 

לכן השיח שהתנהל סביב מקרה המעלית של ירון לונדון הוא דוגמה מופתית לחוסר גבולות: כמו בשיר הפסח המוכר יכולנו להגיד דיינו בכל רגע – ולהפסיק. כי אם לא הייתה האישה נוגעת לו בבטן – דיינו, ואם לא היה הוא נוגע לה בחזה – דיינו, ואם לא היה מספר את זה בדרך שבה סיפר – דיינו ודיינו, ויש שיאמרו – ואם לא היה ממציא כל זאת, דיינו.

 

אבל אין קו הפרדה בין אדם לחברו, בטנך – בטנה, מרחבך – מרחבו, חוצפתך – בעייתו.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

 


 

צילום: אוליבייה פיטוסי, 'הארץ'

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019