אז מה השתנה הסתיו הזה? מדוע העננים מתקדרים ולא רק בשמיים? מדוע הסבירות הנמוכה למלחמה, כבר קצת פחות נמוכה בואכה 2020?
הכל מניפולציה פוליטית של ביבי, אומר חלק מהשמאל. הכל מניפולציה של אביב כוכבי, שרוצה עוד מיליארדי שקלים, אומרים במשרד האוצר.
אכן, חל שינוי. יש החרפה באיומים. יותר זירות ויותר אויב. לפני שהטפטוף ייהפך למבול, מתריעים. ספק אם מרבית הישראלים מפנימים עד כמה היינו קרובים למלחמה באירוע המכונה בצה"ל 'בין המְצָרים', ירי טילי הנ"ט של חזבאללה ב־1 בספטמבר. גם עזה, למרות השקט היחסי, ממש לא יציבה. הג'יהאד האסלאמי רוצה לפוצץ, תרתי משמע, את מגעי ההסדרה של ישראל עם חמאס. כמעט כל אירועי החודשים האחרונים ברצועה מובלים בידי הג'יהאד האסלאמי, לרבות אותה רקטה על אשדוד בספטמבר, שבוע לפני הבחירות, במהלך כנס בחירות של נתניהו בעיר מול המצלמות.
אבל עם כל הכבוד, הסיפור הגדול היה ונותר איראן, איראן ושוב איראן. כאשר החלו התקיפות הליליות על משלוחי הנשק לחזבאללה בסוריה, ב־2013, במה שיכונה לימים המב"מ, המערכה שבין המלחמות, כאשר הרמטכ"ל היה בני גנץ וראש הממשלה היה נתניהו, רבות דובר על אותה "כרטיסייה" מזרח תיכונית דמיונית. כל תקיפה בסוריה או בנקודה חשוכה אחרת במזרח התיכון דומתה ל"ניקוב", וכל הפעולות האלו נעשו תחת הנחת העבודה שהצד השני לא יגיב. שהוא לא יעז. ובכן, ההבנה היא שהסיפור הזה קרוב לסיום.
הכרטיסייה מלאה. ההבלגה האיראנית הסתיימה. זה נובע גם מהיעדר התגובה של דונלד טראמפ על הפלת המל"ט האמריקאי (זה לא היה עוד רחפן צה"לי ב־4,000 שקל שנפל בכפר דרום לבנוני או מעבר לגדר בעזה, אלא מטוס ללא טייס ששוויו מוערך ב־180 מיליון דולר), וכמובן מהיעדר התגובה האמריקאית על מתקפת טילי השיוט ורחפני הנפץ האיראניים נגד מתקני הנפט הסעודיים ב־14 בספטמבר. העימות של ישראל מול איראן, שכל ראשי מערכת הביטחון התריעו שנים שיש לנהלו מתוך "מדרון אחורי" ולתת לאמריקאים ולקהילה הבינלאומית בפרונט – הפך לישיר, גלוי, חשוף. טהרן היום נמשכת עד הים. עד ביירות.
יותר מכך: ה"כרטיסייה", כפי שראינו, מקרינה מזירה לזירה: חיל האוויר תקף בסוריה את כוח קודס האיראני רגע לפני ששיגר רחפני נפץ לצפון (מבצע 'ניצול מצב' בשמו החיל אווירי, או מבצע 'חדר הסודות' בשמו האמ"ני), הג'יהאד האסלאמי ירה מעזה למחרת על שדרות באמצע פסטיבל בהשתתפות אלפי משפחות, ונסראללה לקח בעלות על העסק והגיב במטח טילים נגד טנקים על אביבים בגבול ישראל־לבנון. וכשהכרטיסייה מלאה, צריך לעלות על האוטובוס רק למקומות מיוחדים, אטרקטיביים. לא שוב לשדה התעופה הבינלאומי של דמשק, נניח.
לסיום, חוב קטן מהטור הקודם על הרמטכ"ל כוכבי בגיליון המשפיעים: על פי מקורות זרים, אפשר להניח שאביב כוכבי ממש לא אהב את ההערכה שהובעה בטור שלפיה גם הוא ירצה להיכנס לפוליטיקה אי שם כשיוכל, בעוד כשבע שנים (או מוקדם יותר, תלוי במועדי הבחירות). יובהר שהערכתי זאת על דעת עצמי בלבד, מבלי שרב־אלוף כוכבי נקט רמז כלשהו שפניו לשם. הוא עסוק בלצלוח את היום, את השבוע, את החודש הבא ברמטכ"לות שלו, שכפי הנראה תתקיים בשנים מורכבות מאוד במזרח התיכון. ויש שיגידו כי אותה הערכה מתבססת על משאלת לב של לא מעטים.
