fbpx

למה ה"הסברה" נדונה לכישלון | מאת אורן נהרי

0

מיתוס ה"הסברה"

יש בעולם מדינה קטנה למדי. יש בה ימנים ושמאלנים, יש בה יהודים, נוצרים, מוסלמים, בהאים, דרוזים. יש בה חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים. יש בה פשיסטים ומרקסיסטים. יש בה מגוון אדיר של תרבויות, דעות, השקפות. יש בה מדע, יזמות, ספרות, קולנוע. תושביה לא מסכימים ביניהם על כלום. כמעט.

ובין הדברים המעטים שעליהם יש הסכמה, נמצאת אמונה תמימה. כמעט מיסטית. אמונה נוגעת ללב – נניח כמו האמונה של ילד אמריקאי בסנטה קלאוס, או של אירופאים בכוח הדיפלומטיה והרצון הטוב לפתור כל סכסוך: האמונה שאם רק לאותה מדינה הייתה הסברה טובה יותר, כל העולם היה משתכנע מיד בצדקתה. אם רק היינו יודעים להבהיר טוב יותר כמה אנו צודקים ומוסריים, וכמה אויבינו מנוולים ורצחניים, העולם כולו היה טופח על מצחו בהשתוממות, ואומר: איך לא תפסנו את זה קודם? אכן, אתם צודקים. אנחנו מזדהים איתכם לחלוטין מהיום ואילך.

לא.

האם ידעתם שלמונח "הסברה" יש ערך בוויקיפדיה? לא, לא רק בעברית. יש ערך הנקרא Hasbara. ולשם הבהרה, כשעיתונאי זר משתמש במילה הזו הוא לא מחמיא ל־Hasbara.

תרגיל מחשבתי: הדלקתם טלוויזיה באמצע הלילה. ראיתם מטוסי קרב כותשים שכונה אזרחית. ראיתם צד אחד רב־עוצמה וצד שני חלש. אינכם יודעים דבר על הרקע ההיסטורי, על היחסים בין הצדדים. נניח שמדובר בסרבים ובקרואטים – כמה מבינים לעומק את משמעות קרב קוסובו, את האוסטאשה? נניח שמדובר בארמניה ואזרבייג'ן – כמה מכירים לעומק את מורכבות הקווקז? כמה יודעים על ההיסטוריה של הטמילים והסינהלים בסרי לנקה?

אנחנו נוטים להזדהות עם האנדרדוג. עם החלש. וזה טבעי. וזה מובן. ובמשוואה של ישראל מול הפלסטינים, אנחנו החזק והם החלשים. בעיני העולם. וגם במציאות. תבואו ותאמרו שזה מורכב יותר? אתם צודקים לגמרי. אבל לכמה בעולם יש סבלנות לשמוע על החלטות ועדת פיל או מאורעות תרפ"ט, כמה מתעניינים בכך?

וכן, לדיפלומטיה הישראלית יש הצלחות אדירות. גם במבצע האחרון. בהינתן העובדה שבימינו דיפלומטיה איננה עוד, ולא תהיה, דיפלומטים מבריקים נשואי פנים סוגרים עסקאות על ילידים רחוקים בוועידות בברלין או בלונדון.

בימינו ההסברה (או בואו נקרא לה בשמה האמיתי, מלחמת התעמולה) מתנהלת בשתי זירות: המדינית, ובציבור הרחב. במלחמה המדינית יש לישראל הישגים גדולים: ראשית העובדה, הלא מובנת מאליה, שכל המדינות הרלוונטיות לגבינו, בראש ובראשונה ארה"ב, וכן מדינות האיחוד האירופי, מכירות כולן בחמאס כבארגון טרור. כולן מגנות את ירי חמאס על ישראל, ומכירות לחלוטין בזכותה של ישראל להגן על עצמה. זה כמובן לא אומר מבחינתן יד חופשית לחלוטין לישראל – אבל זו התחלה. שר החוץ של גרמניה ושגרירי מדינות אירופיות באו לשטח לראות במו עיניהם את ההרס בערי ישראל, להזכיר שוב שחמאס יורה על אזרחים, ומתוך מחסה אזרחי – שני דברים הנחשבים פשעי מלחמה. כמו כן, איך אמר שרלוק הולמס? המקרה המוזר של הכלב בלילה – הכלב שלא נבח וזה המקרה המוזר? אז עד שלב מאוחר מאוד במבצע הייתה דממה ממוסקבה, ודממה מבייג'ין. בסופו של דבר אלה מדינות קריטיות לנו. ואפילו ההפגנות בעולם האסלאמי, הערבי, היו מעטות יחסית – וזאת כשהאירועים החלו כזכור בירושלים, ומותגו בפי החמאס כהגנה על אל־אקצא.

אז בתחום הזה, וזה התחום הנסתר יותר מהעין אבל גם החשוב יותר, מצבנו טוב. יחסית.

וישנו התחום האחר. של דעת הקהל, של הדימוי בתקשורת, של הרשתות החברתיות. והוא חשוב מאוד, כי בין השאר הוא משפיע על מצביעים פוטנציאליים, ובסופו של דבר הפוליטיקאים קשובים למצביעים שלהם.

ובתחום הזה יש לנו בעיה. כשנשאל פעם ראש הממשלה המנוח לוי אשכול, יהודי חכם, מה הדימוי שישראל צריכה להקרין לעולם, וזה היה בשנות ה־60, ענה: שמשון דער נעבעכדיקער. שמשון המסכן. כלומר להיות חזקה – ולהיראות חלשה. עברו 60 שנה מאז, ואנחנו חזקים, מאוד – אבל גם נראים חזקים. ודאי יחסית לפלסטינים. שלא תהיינה אי־הבנות – עדיף להפסיד במלחמת הסברה מול ג'יג'י חדיד מאשר להפסיד במלחמה אמיתית. אבל חייבים להבין שלהסברה, גם המוצלחת בעולם, יש מגבלות. וגם אם גל גדות תכתוב פוסט בזכות ישראל זה לא ישכנע רבים.

וזכרו עוד דבר: התמונות שהעולם רואה מהמבצע אינן התמונות שרואים הישראלים. אנחנו מראים במשורה את הסבל של עזה. הגיוני לגמרי להתמקד בסבל שלנו, אבל העולם רואה הרבה יותר את הסבל, את ההרס, את ההרוגים בעזה. ויחסית לכך ישראל נפגעת הרבה פחות. וטוב שכך. אבל יש הבדל בין לנצח במלחמה – לבין לנצח במלחמת תעמולה.

כאשר ישראל מתפארת, אין ביטוי אחר, בכך שאנו מפילים מגדלי מגורים זה רע, מנקודת מבט תעמולתית. כאשר העיתונות הזרה חושדת שרימינו אותה לצרכים טקטיים זו בעיה חמורה, ולטווח ארוך. כאשר פערי העוצמה וההרס כה גדולים, כשהמראות שרואים בבתי המערב הם של עזה החרבה (ובישראל יש בהחלט חורבן והרס, אבל בהיקפים שונים לגמרי), זה משפיע. אתם צודקים בטענה הבאה: ממתי ממדי ההרס, הפערים בין הצדדים, קשורים לטוב ורע, צודק ולא צודק? הרי על פי ההיגיון הזה אל־קאעידה או דאעש צדקו והמערב טעה. אמת. אבל זה פקטור.

ולכך מצטרפת רוח הזמן. בריטניה, בהכללה, ודאי הצעירים בה, אינם גאים עוד במורשת האימפריה. אינם נושאים את עיניהם לססיל רודס או לרודיארד קיפלינג – אלא אם כן כדי לנסות להפיל את פסליהם. אירופה מתביישת בעברה, ויש על מה להתבייש. אבל בעיני הצעירים בדבלין, בלונדון, בפריז, אנחנו איננו מקבילים למדינות אפריקה ואסיה שהתקוממו נגד הקולוניאליזם – אנחנו הקולוניאליסטים. אנחנו אלה שבאו לארץ ישראל כדי לנשל את תושביה החוקיים. וכל פעם שמישהו מנסה לומר זאת, הוא מיד מתויג כאנטישמי. כך רואים זאת באקדמיה ובתקשורת במדינות המערב.

ובמקביל, כמובן, מי שאוהד אותנו הוא הימין, המתנגד למהגרים מוסלמים באירופה. לא הימין הקיצוני – אלה היו ונשארו אנטישמים ושונאי ישראל. גם בשמאל הקיצוני יש אנטישמיות אדירה, שלא לדבר על קהילות מוסלמיות. והאנטישמיות גואה, ומחמירה. וזו בעיה איומה, ועליה נדבר במאמר נפרד.

ישראל בעיני הצעירים הפרוגרסיבים, והוריהם תומכי השמאל בלייבור, אלה שצעדו במאי 68', היא לא הסטארט־אפ ניישן, לא תל אביב המגניבה, לא מצעדי גאווה. זו מדינה מנשלת. זו מדינה ימנית, שמרנית, דתית, לאומנית. ושום כמות של הסברה לא תשנה את דעתם. שנים של הזדהות חד־צדדית עם טראמפ גרמו שלל נזקים לישראל, בין השאר בקרב תומכי ישראל במפלגה הדמוקרטית ובקרב מצביעיהם. ייתכן שזה היה קורה בכל מקרה, אבל התהליכים הואצו.

אז המלחמה אבודה? לא. זו מלחמת התשה לטווח ארוך. לא של מבצע ולא של שנה. של עשרות שנים.

צריך להבין שגם אם בעינינו אנו אותה ישראל של 'אקסודוס', של מלחמת ששת הימים – אנחנו לא. לא במציאות, ודאי לא בעיני מתנגדי ישראל. להבין שהדור הזוכר את השואה, את הקמת המדינה, את מלחמת העצמאות איננו עוד. טווח תשומת הלב של הצעירים אחר, והם לא יתמכו בישראל כאשר מינויים פוליטיים לשגרירים במשרד החוץ או דובר צה"ל או כל גוף אחר יטיף להם מוסר.

השורה התחתונה? כמו שכולנו יודעים שיהיה סיבוב נוסף בין ישראל לחמאס, ויודעים שיהיו שוב רקטות על ערי ישראל והפצצות על עזה, אנו יודעים שגם בסיבוב הבא הישראלים יאמרו שלו רק הייתה לנו הסברה ראויה, לו רק היו לנו דוברים טובים יותר, לו רק אזרח נחוש ומלא ביטחון בצדקת דרכנו היה שגריר, במקום הרופסים האלה ממשרד החוץ – העולם כולו היה מבין שאנחנו צודקים, ומתייצב מיד לצידנו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook