fbpx

אסטרטגיית אי־יציאה // מה למדנו מהקורונה בינתיים? מאת יונתן שם-אור

הווירוס התורן ששיתק את חיינו הוא רק סימפטום לבעיות גדולות בהרבה

0

שכולנו, כעולם, בסירה אחת, ושההנהגות יחד עם תעשיית התרופות חיות על הקו שבין היסטריה, ניצול הזדמנויות ורווחים. המפסידים הגדולים הם כרגיל אנחנו, והווירוס התורן ששיתק את חיינו הוא רק סימפטום לבעיות גדולות בהרבה

לכל אחד יש מספר. מהו סכום הכסף שאתה באמת זקוק לו כדי לנהל את החיים שלך איך שבא לך? אם אתה לא עני כרוני, כמו המיליארדרים האלה ששום סכום לעולם לא מספק אותם – הם תמיד רוצים עוד – בדרך כלל תבנה את משאלת העושר על רכיבים די פשוטים. צריך כסף לדירה נוחה במקום נחמד, עוד קצת למכונית טובה, וכמובן סכום הגיוני חודשי שיאפשר חיים נעימים בלי לחשוב על כל שקל, בלי טלפונים מהבנק, בלי הלוואות. בואו נגיד, משהו כמו 30 או 40 אלף שקל בחודש. מדובר בחצי מיליון שקל בשנה. הרבה כסף.

יש כמה אפשרויות להשיג חצי מיליון שקל בשנה. הדרך הנוחה ביותר היא לקבל אותם בתור ריבית על הכסף שלך. באופן שמרני, בלי להיכנס להרפתקאות מדירות שינה, מדובר על משהו כמו שני אחוזים על הקרן. כלומר, אם אתה רוצה חצי מיליון בשנה, אתה זקוק ל־25 מיליון שקל בחשבון הבנק שלך. זהו סכום עצום. אבל זה המספר שלך. למעשה, זה המספר שרוב האנשים יכתבו על פיסת הנייר שהם ייתנו למלאך המשאלות.

אם אין לך ירושת ענק ואם לא זכית בפרס הראשון בלוטו, אתה יכול להשיג את הסכום החודשי הזה בעזרת הימור על כל מה שאין לך, ועבודה סיזיפית. אתה תפתח עסק משלך, תיקח מקום, תעסיק עובדים, תגיש דו"חות חודשיים לרשויות, תיאבק בתשלומי המע"מ והארנונה, תילחם עם הבנק על הגדלת אשראי. זה לא באמת משנה באיזה עסק עצמאי אתה משקיע את עצמך. זכיינות של בית קפה או משרד עורכי דין, משאית הובלות או שזירת פרחים לאולמי חתונות. בסוף־בסוף, אם יילך לך, אלה הסכומים שתשיג. אם. הסיכויים בינוניים עד רעים.

ויש עוד דרך לקבל את חצי המיליון האלה כל שנה. זו הדרך של משה בר סימן טוב, למשל. כאשר סיים את השירות הצבאי והלך ללמוד כלכלה, התחיל לעבוד במשרד ממשלתי. היום, כשהוא בן 43, הזיכרון התעסוקתי שלו הוא רק של פקיד מוגן ובטוח, כמו כל עובדי המדינה, מי שמשכורתו הגבוהה מגיעה בכל מקרה. במלחמה או במחלה, במגפה או בקריסה של המשק. זה לא נוגע לו, לאשתו או לארבעת הילדים שלהם. הוא מסודר.

"ברסי" – כך מכנים אותו אלה שמכירים ועובדים איתו – שחי ברמת חיים של איל הון קטן עם מיליונים שיכול היה לצבור בקפידה ובשקדנות זהירוֹת, הפך מיליון ורבע איש למובטלים. אלה כמובן אינם עובדי מדינה. בוודאי לא עובדים קבועים, כמוהו. המובטלים הם אוגדות של משתכרי שכר זעום, חלק ניכר באזורי הסכנה של שכר המינימום, עובדים זמניים, בעלי מקצועות חופשיים, וגם מאות אלפים של עצמאים קטנים, שרבים מהם אולי לעולם לא יוכלו להתאושש מהמכה שברסי נתן להם.

בקרב אנשים שכירים מקננת דעה קדומה שלפיה עצמאים הם אנשים עשירים, תחמנים, קומבינטורים, שמסתובבים עם סטיפות בכיס ומחביאים כסף בארגזים. אם לעצמאים האלה יש חברה בע"מ, הם בכלל נתפסים כטייקונים. אבל התמונה כמובן הפוכה לגמרי. עצמאים, בממוצע הכולל, מרוויחים פחות משכירים. בוודאי פחות משכירי התפנוקים של עובדי המדינה, הרשויות המקומיות, מערכות ציבוריות גדולות כמו הנמלים, נתב"ג, הצבא ומשרד הביטחון. הם מרוויחים הרבה פחות, וגם חיים פחות, בגלל הדאגות והעומס הרגשי. ההכנסה החציונית של השכיר הישראלי גבוהה מזו של העצמאי. אלה הם בפשטות כואבת נתוני רשות המיסים.

ישראל, כמו שאר העולם המערבי, בנויה על כלכלת חוב. אנחנו חיים ממה שנרוויח בעתיד, לא ממה שחסכנו בעבודות העבר. כך אנחנו קונים דירות, שגם הן נבנות בידי חברת הבנייה בכספי חוב לבנקים. כך אנחנו טסים לחו"ל, כך אנחנו קונים את הרכב שלנו. כך אנחנו אפילו קונים בסופר, בפריסת תשלומים. כלכלת חוב יכולה לתפקד רק כאשר אין שום ברבורים שחורים שמשבשים את התחזית. והם, הברבורים השחורים, תמיד מגיעים. הפעם הם באו בצמד. הקורונה וברסי, שתקע אותך למשך רבעון שלם בבית ושם לך פלומבה על תזרים המזומנים. הכל קורס. תיקון: לא הכל. לברסי לא יקרה כלום. למעשה, במצב של שוק מתמוטט הנהנים הגדולים יהיו בעלי משכורות הקבע הבטוחות, שימשיכו להיכנס לחשבון הבנק. הכל נעשה זול יותר. זה הזמן לקנות בהזדמנות דירה לילדים במחיר רצפה, מקבלן שפשט את הרגל או מבעל עסק שנאלץ למכור את הבית שלו בכל מחיר, כי ההוצאה לפועל מעקלת לו את החיים.

אנחנו העקומה המשתטחת

בשלב מסוים תימן נראתה כמו אופציה נכספת. התמונה המפורסמת של טייסי משימת אפולו של נאס"א, שהביאו לנו את הכדור הכחול מנקודת התצפית של הירח, קיבלה משמעות מצמררת. זה לא רק שאנחנו גרגיר זעיר ויפהפה שטס לבדו בחלל האינסופי והמסוכן – אנחנו באמת חיים באותו חור, שבו כולם עושים בדיוק אותו דבר. אין לאן לברוח. אין מקום אחר לחלום עליו. תימן, התברר מעיון בנתונים, עדיין הייתה בין המדינות הבודדות שבהן אין קורונה, והכל נמשך שם כמו קודם, כולל מעשי מלחמה, טרור, איראנים ומשטר דכאני. אבל לפחות בלי טירוף הווירוס שהכניס את כולם לבתים.

העובדה שכל העולם עבר לשליטה של מלאכי המוות, עוטי בגדי הלובן, שבאים לפנות את גופות הלילה האחרון, נטרלה את הביקורת על ההנהגה המקומית. הבכור למעון בלפור הרבה לצייץ באירוניה חדה כמו סכין חלודה: בטח, ביבי סגר את כל העולם כדי שיוכל לדחות את המשפט שלו. אבל זה היה פשוט עוד שקר טוב, שבנוי על רסיסי אמת הצפים בביצה של אשפת כזב.

העולם לא סגר את בתי המשפט, רק בארץ של נתניהו קפצו על ההזדמנות מהר מהמעטים האחרים שעשו זאת באופן מוגבל. הדרך שבה הדברים נעשו כאן, הניואנס המקומי, מתחרה רק במה שעשו מנהיגים שוחרי דיקטטורה בעוד מספר נקודות על הפלנטה מוכת הווירוס. גם ויקטור אורבן, הניאו־פשיסט מהונגריה, ידע לנצל את המשבר כדי לקדם את שלטון החנק שלו, עם צווי חירום, הגברת הסמכויות ודיכוי נוסף לדמוקרטיה ולתקשורת.

נתניהו אוהב להשוות אותנו למדינות המערב, אבל רק אנחנו ביניהן שסגרנו את כל המדינה, ממטולה עד אילת. רק כאן הילכו אימים במופע לילי רודני קבוע, שבו המנהיג מדבר ונעלם בלי לענות על אף שאלה. בבית הלבן, למשל, האח הרוחני של נתניהו מתעמת כל ערב עם עיתונאים וכתבים שאוהבים לעצבן אותו בשאלות. רק כאן הממשלה לא פותחת באמת את הכיס כדי להציל את המשק. רק כאן המדינה הטילה על שירותי הביטחון החשאיים שלה לעקוב אחרי כולם.

מעטים מאוד הסכימו להקשיב למומחים, שטענו כי ארגון הבריאות העולמי מוליך שולל את כל העולם. בהתחלה הארגון הגן על סין, שטענה כי אין כל מגפה, ורק בשלב מאוחר מאוד שינה באופן מוחלט את ההנחיות, כאשר הקורונה התחילה להתפשט על הגלובוס – ואז הכתיב קו היסטרי. רק בודדים לא צרחו על פרופסורים שקולים, שהסבירו להם כי מדובר במגפה רגילה של דרכי הנשימה, שכמותה אנו חווים מדי כמה שנים; אבל זו, החדשה, משום מה הרבה פחות מסוכנת והרבה פחות קטלנית מכל אלה שהכרנו. כלום. האנשים מיאנו לשמוע. תראו מה קרה באיטליה, הם אומרים, בספרד, בבריטניה, בניו יורק. כלומר, מה שקורה שם לא שונה באופן קיצוני ממה שכבר התרחש בשנים קודמות, במגפות שפעת כאלה ואחרות, אבל לך תתווכח עם צילום של ארונות קבורה על משאיות.

בנימין נתניהו // צילום: רונן זבולון, איי־אף־פי, אימג׳בנק

בנימין נתניהו // צילום: רונן זבולון, איי־אף־פי, אימג׳בנק

המקור הסיני הכניס את כולם לפרנויה. אם הווירוס הזה היה מגיע מאריזונה, איש לא היה סוגר שכונה אחת בעולם. הקונספירטורים משוכנעים – וממשיכים לנסות לשכנע בהפצצות ווטסאפ מנומקות – כי מדובר במתקפה סינית שנועדה להחריב את כלכלת העולם; ועובדה, תראו כמה מעט מתו להם, תראו כמה מהר הם יצאו מזה והכלכלה שלהם חוזרת לפרוח. השקולים יותר בזירת תיאוריות הקשר אוחזים ברעיון כי זה נשק שהשתחרר להם במקרה, מין צ'רנוביל ביולוגי שכזה.

מערכות הבריאות בעולם באמת נכנסו לפאניקה. הווירולוגים, יחד עם מתמטיקאים שלא רואים אנשים, רק משוואות אקספוננציאליות, הדגימו על שקפים מערכת הדבקה שתקריס את כל בתי החולים בעולם. למי יש מיליון מכונות הנשמה. תביאו את החולים בקצב שנוכל לטפל בהם, הם אמרו, תשטיחו את העקומה.

אז השטיחו, והפכו כאן 9 מיליון אזרחים לשטיח. בני גנץ, ראש האופוזיציה שניצחה בבחירות, ניצל את המצב ודרך על המצביעים שלו כדי להיכנס לממשלת "הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שלעולם לא נשב איתו". מנגד, ראש ממשלת המעבר האינסופית דרך על בית המשפט שכבר קבע לו תאריך, ועל כל שאר האזרחים, בתרגיל מנהיגות שמראה לכולם מאיפה משתין העטלף הנגוע. בערב פסח, שבו ריתק את כולם לבתים ואסר מפגשי משפחות, אירח מול המצלמה את הבן שלא גר בבית והראה לכולם כי מה שמותר למלך אסור לכם. המנדטים שלו בסקרים המשיכו לטפס. דונלד טראמפ רק התלוצץ כאשר אמר כי גם אם יירה במישהו באמצע השדרה החמישית בניו יורק, התומכים שלו עדיין יהיו איתו. הוא מעולם לא ניסה. החבר מחליף צבעי השיער מירושלים, שהולך למשפט, ממשיך להוכיח למי יש את הביצים הכי גדולות בעיר. הנה, תראו, אני והבן שלי, דווקא, מה תעשו לי (חוץ מאשר למחוא כפיים).

מיליארדי אנשים מצטנפים בבתים שלהם, רק כי אמרו להם. אין להם שום מושג מה נכון ומה לא, הם לא מומחים במחלות ובמגפות, אבל הם לא רוצים למות. אומרים להם שאם יסתובבו בחוץ, ימותו, והחיים חשובים מכל כלכלה שהיא. אנשים לא עוסקים בסטטיסטיקה, לא מבינים מונחים מופשטים, והם כבר הסכינו למנת המוות הקבועה שנושבת עלינו כל הזמן, אבל לא מגיעה לכותרות. 140 איש מתים בכל יממה בישראל, 150 אלף בכל מדינות העולם, אבל זה מוות מאויב מוכר, שכבר לא מרגש אף אחד. לא רק תאונות הדרכים, טביעות, תאונות עבודה, נפילות בבית, התחשמלויות ועוד אלף מיתות משונות. רוב המתים שלנו הולכים בגלל סרטן, לב, סוכר, כליות, השמנה, יתר לחץ דם, שבץ, הרשימה ארוכה. כל מה שהאדונים הנכבדים באולפנים מכנים בשם הכולל "מחלות רקע", שבגללן הווירוס הנכלולי מצליח להכניע בני אדם המחרחרים אל מותם השקט והמורדם, בתוך הרחש המונוטוני של מכונת ההנשמה הכושלת.

צילום: אוהד צויגנברג, הארץ

מחלות, רקע

אפשר להסתכל עליה גם כמגפה קלה, על הקורונה הזאת. היא טרם הסתיימה, המספרים לא נחתמו, אבל נראה שלא יגיעו לממדים של שפעת החזירים, שקטלה לפני 11 שנה כחצי מיליון בני אדם. רק לפני שנתיים, מגפה של שפעת עונתית הרגה 80 אלף אמריקאים שהמשיכו להסתובב בחוצות הערים, להידבק ולהדביק, עד שהקיץ הגיע והכל עבר. מגפות הן חלק קבוע ממסע האנושות, והן מתפרצות כל הזמן, באות והולכות. אבל עכשיו, בגלל צירוף של סיבות ונסיבות, המגפה הזאת שעוטפת את כל כדור הארץ – יחד עם התודעה הפרטית של כל אחד מאיתנו – משמשת לנו כאינדיקטור. כסמן של מבחנה, שעליו אנחנו רואים פתאום הרבה מאוד סימנים מדאיגים.

השאלה המיידית שכל אזרח של המאה ה־21 שואל את עצמו היא איך, לעזאזל, הרופאים האלה לא מסוגלים לחסל וירוס כזה קטן. לירח הגענו לפני 50 שנה, את האטום ביקענו לפני 75 שנה, אנחנו משתילים איברים כבר הרבה עשורים. יש לנו מחשבים, סמארטפונים, רחפנים, מציאות רבודה – מה כל כך קשה למצוא משהו שיהרוג את הזבל הזעיר הזה?

חיסול הווירוס לא מצריך פריצה של חומת ידע בלתי עבירה. עולם הווירוסים הגדול איננו הכוח האפל שמחזיק יחד את היקום כולו ומתסכל את כל הפיזיקאים שלא מצליחים לאתר אותו. המדענים יודעים איך הווירוס נראה, אפילו צילמו אותו במיקרוסקופ אלקטרוני, יודעים לאיזה חלבון הוא נקשר בגוף, יודעים עליו לא מעט. הוא עוד אח, או בן דוד, למשפחה שהכרנו, זו של וירוס הסארס שהכה בנו לפני עשור וחצי. גם אז נבהלו מאוד – לא עד כדי סגירת האנשים בבתים, אבל מספיק כדי להקצות מיליארדי דולרים לפיתוח חיסון. למזלה הרע של האנושות, הווירוס ההוא פשוט נעלם לפני השלמת הפיתוח, יחד עם הכספים שנועדו למלחמה נגדו. מי צריך חיסון שלא ניתן למכור ממנו מיליארדי מנות. ואולי חיסון שהיה מפותח אז, היה יעיל עכשיו. אנחנו חיים בעולם שמופעל לפי שיקולי רווח, ויכול להיות שהאנשים מתים עכשיו בגלל היד הציבורית והפרטית שחנקה בשעתו את הארנק.

אבל יש שאלה חשובה בהרבה. למה יש בכלל מה שקרוי "מחלות רקע"? כל מי שמכיר את כתבות המדע של העשורים האחרונים, שלא לדבר על ספרות המדע הבדיוני, חש כי הוא מסתובב עדיין בחשכת ימי הביניים. התחזיות של פעם צפו כי בעשור השלישי של המאה ה־21 נדביר את כל המחלות המוכרות, הסרטן למיניו יהיה זיכרון רחוק, כמו דבר או אבעבועות, נילחם כבר לא רע במחלה הסופנית שלנו, הזִקנה, ונתחיל לטפל ברצינות באפשרות המעשית של חיים ארוכים בהרבה, אולי חיי נצח.

איפה התחזיות ואיפה אנחנו. במחלקה הפנימית בבית החולים אוספים שתן, בולעים כדור לפני האוכל ועוד אחד אחרי, מניחים ספרון תהילים מתחת לכרית, ומקווים לטוב. הרפואה שהבטיחה כל כך הרבה, מקיימת כל כך מעט. אז כן, אם יש גידול שאפשר לחסל בהוצאה בניתוח עושים את זה, מצנתרים כל הזמן ומכניסים סטנטים שמונעים מהעורק להיסגר. מנסים כל מיני תרופות ביולוגיות במחלקות האונקולוגיות, אבל גם זה לא לפני שמתחילים עם הפרוטוקול של טיפולים כימיים והקרנות. בזמן שהחולים שרועים על המיטות ומחטים תקועות להם בגוף, מכניסות ומוציאות נוזלים שונים, אפשר לעיין במאמרים האחרונים בגוגל מתחת לכותרת "פריצת דרך". כל יום יש כאלה. באוניברסיטה אחת גידלו איבר שלם מתאי גזע, במכון אחר הצליחו לשתול גן בריא בתוך רצף פגום. הנה, זה קורה. מחר־מוחרתיים. בינתיים קח את הכדור הזה שעובד כבר עשרות שנים, זה בסדר, תופעות הלוואי פחות חמורות מהנזק שייגרם לך אם לא תיקח. והכי חשוב, תיזהר מאוד לא להזדהם כאן בבית החולים. יש פה המון חיידקים שאוכלים אנטיביוטיקה בתור קינוח לחומרים האורגניים שלך שמהם הם חיים – ואין לנו שום תרופה נגדם.

משטרים שונים ברחבי העולם נהנים מהצלפת שוט הפחד, שהופך את האזרחים לנתינים צייתנים. אבל זה עונג זמני. בחברות מערביות שמתחזקות דמוקרטיה כבר 100 או 200 שנה, האינסטינקט האזרחי יגבר בסופו של דבר על פחד המוות. מתרגלים. תשאלו כל חייל בקו חם איך הוא הרגיש שם ביום הראשון, איך עלה לעמדת התצפית המטווחת עם בטן מכווצת, ואיך למד לזרוק זין אחרי חודשיים. אבל מה שהתגלה עכשיו זו אוזלת היד האמיתית של הממסד הרפואי, שלא מסוגל להתגבר על וירוסים, חיידקים עמידים ועל כל מחלות הרקע האלה, לב וסוכר, לחץ דם וכליות, הסתיידות עורקים וגידולים, שזה בסך הכל תיאור מצבה של רוב רובה של אוכלוסיית העולם, מגיל 35 או 40.

והשאלה היא למה אנחנו ממשיכים לסבול ולמות מהמחלות של ימי הביניים.

סופר פארמה

תעשיית התרופות העולמית הכניסה השנה רווחים של כטריליון דולר ורבע. אבל תעשיית הפארמה הזו, ענקית ככל שתהיה, לא נמצאת במקום הראשון. לפניה מככבים הביטוח (יותר מ־4 טריליון), בנקאות, אנרגיה, רכב, קמעונאות, היי־טק. אבל חברות הפארמה הגדולות, כמו פייזר האמריקאית (מקום ראשון) או טבע הישראלית (מקום 22), הן רק חלק מעולם הכלכלה, הפיננסים וההשקעות של הבריאות.

כאשר מצרפים לטריליון ורבע האלה את ההוצאה על ביטוחי בריאות, אוניברסיטאות, בתי חולים, מכשור רפואי, מכוני מחקר, מעבדות; כאשר מכניסים לתקציב הכולל הזה את עלויות עובדי מערכות הבריאות בכל מקום – מגיעים למספרים המרכיבים את הקונגלומרט הגדול והעשיר ביותר בעולם. גדול בהרבה מכל תעשייה אחרת. והממסד הזה מספק לנו בדרך כלל את אותן תרופות, בווריאנטים קלים בלבד, כבר עשרות שנים.

הממסד הרפואי הוא שילוב של תעשייה פרטית, זו שמייצרת את התרופות, ושל כסף ציבורי רב שמופנה למוסדות לימוד, לאשפוז וטיפול באנשים, ומעט למחקר. אבל למרות שהחלק הציבורי גדול לאין ערוך מהכסף הפרטי במשחק הבריאות, החוקים נקבעים על ידי חברות הפארמה הפרטיות. אלה הן, במועצות המנהלים שלהן, שמחליטות מה מפתחים ועל מה הולכים. תרופה חדשה היא השקעה של מיליארדים, זה אורך שנים. מה שנקבע בחדרי הישיבות העצומים של חברות הפארמה מעצב את הבריאות של כל אנשי כדור הארץ.

חברות הפארמה עובדות כדי לספק את בעלי השליטה ושאר בעלי המניות שלהן. בעולם קפיטליסטי, רווח איננו מילה גסה. בעולם הפארמה, שמצריך השקעות עתק בכל תרופה שהיא, חדשנות פורצת דרך היא שם נרדף לסיכון לא זהיר. השקעה בתרופה שלא מניבה רווח עלולה לערער חברת פארמה, ובוודאי להעיף את המנכ"ל. אז עובדים לאט מאוד, בזהירות עצומה, מינימום סיכון. והכי טוב, לייצר תרופה גנרית. לקחת תרופה ישנה של חברה אחרת, כזו שהפטנט עליה פג, ולעשות קופת ענק בלי השקעה בפיתוח. פריצות הדרך נותרות במקרים רבים על הנייר.

כן, יש המון מחקרים בעולם. כל הזמן. אוגדות של חוקרים, פרופסורים ודוקטורנטים, יחד עם סטודנטים נלהבים, מייצרים אינסוף ניירות מדעיים שמתפרסמים במגזיני המדע השונים. עשרות אלפי קבוצות קטנות, באלפי אוניברסיטאות ומכונים, עוסקות כל הזמן בניסויים שונים ומדהימים, ומדווחות על הצלחות. אבל זו הצלחה בצלחת פטרי. זה ג'יני כלוא בתוך מבחנה שלעולם לא ייצא החוצה וירוץ על מסלול השנים והמיליארדים של שלבי הניסוי והבדיקות שנמשכים חמש ועשר שנים. אם חברת תרופות ענקית לא לוקחת את המחקר המוצלח וממירה אותו למוצר, גורלו יהיה כמו אלפי תגליות אחרות. מוות שכוח. והחברות, כמו שכל חוקר בתחום יודע, פשוט לא לוקחות. זו גם הסיבה שהביומד, המגזר ההיי־טקי של הפארמה, הוא המסוכן ביותר. קרנות נרתעות מזה. אם אין באופק חברת ענק שעשויה לייצר אקזיט, אם אין מישהו שיקנה את זה במיליארדים, לא יהיה מי שישקיע. החברות הגדולות, כידוע, לא מתנפלות על המצאות חדשות בתחום שלהן. רבות מהן אולי מממנות את המחקרים, אבל זה יותר לשם תחזוקת הענף ושמירת הזכויות. שאיש לא יוכל לעשות עם זה משהו. בסוף, כולם עובדים אצלן. בסוף, כולם מוכרים רק את מה שהם מייצרים. מה שהיה, פחות או יותר, זה גם מה שיהיה בידי הרופאים בשנה הבאה, בעשור הבא, אולי עד סוף המאה.

אין צורך להישען על תיאוריות קונספירציה. לא חייבים לצייר את מנהלי חברות הפארמה כרשעים שמשמידים תרופות של מתחרים קטנים וקונים פטנטים מדהימים רק כדי להקפיא אותם. הם עושים את זה, בטח, אבל חברות הפארמה הן גופים עסקיים, נסחרות בבורסות, והן פועלות כדי להרוויח, לא לרפא. למעשה, כל תרופה שתעלים מחלה כרונית עלולה להרוג אותן. הן אוהבות חולים שנזקקים לתרופה מדי יום ביומו, למשך זמן רב ככל האפשר. זה המודל העסקי. חברות הפארמה מעוניינות ברפואה חדשה בדיוק כשם שחברות הרכב והאנרגיה של העולם הישן אוהבות את מכוניות החשמל. 80 שנה הן עשו הכל כדי לא לתת להן לעלות על הכביש. רק עכשיו, בלית ברירה, כאשר חברות וגופים מחוץ לתחום פרצו עם הרבה מאוד כסף, הן מצטרפות בעצלתיים. בלי טסלה ועוד כמה ענקיות היי־טק, היינו ממשיכים לשרוף דלק מאובנים.

תוצרי תעשיית הפארמה, התרופות שלנו, בנויים באופן עקרוני על כל מיני פורמולות שמשפיעות על חלבונים מסוימים. זה מה שעושים כבר עשרות רבות של שנים. תוקפים את מה שעובד לא טוב בעזרת מבנה מולקולרי שחוסם או מזרז פעילות כלשהי באיזשהו חלבון. כדי לשמר את השינוי שהושג צריך לחזור על הפעולה כל הזמן. בהשאלה לאינסטלציה, אם מי האמבטיה עולים כל הזמן, הפתרון של חברות הפארמה הוא שאיבה ידנית, דלי אחר דלי של עודפי המים הזורמים. תפסיק לשאוב – תטבע. אף אחד לא יודע איך מתקנים את הנזילה הזאת. כלומר, דווקא יש צד מתקדם ברפואה, כירורגיה, ואם אפשר לחתוך, להיכנס, לסדר ולתפור עושים את זה, אבל לרוב המחלות והתחלואים אין מענה כירורגי. מה שיש זה כדורים, זריקות, עירויים, תמיסות, אבקות ומשחות. מה שיש זה דליים קטנים, שחייבים להשתמש בהם כל הזמן, עד היום האחרון. למעשה, ככל שהזמן עובר, נותנים לך עוד ועוד דליים שונים, כי הדליפות מגיעות מעוד ועוד חורים בספינת החיים השוקעת.

רפואת העתיד, זו שכל החוקרים הרציניים ממששים ונוגעים בה כבר שנים, לא בנויה על הוצאה מתמדת של מים. היא מטפלת במהות הדברים ומנסה לתקן ולשפר את תפקודי הגוף האנושי תוך חדירת עומק למבני היסוד של החיים. הריפוי נעשה בעזרת טיפול בגנום, באמצעות תאי גזע שבונים איברים חדשים, בעזרת מכונות זעירות שמוחדרות לרקמות שונות, ובשימוש נרחב באינטליגנציה מלאכותית וביג דאטה. חברות הפארמה לא שם, ממש כשם שענקי התקשורת של סוף המאה שעברה לא הובילו את מהפכת האינטרנט. גופי התוכן הענקיים ששולטים עכשיו בתחום המידע הם חיות חדשות ביער. בהתחלה, כשהיו קטנים, הם באו לענקים של פעם כדי שישקיעו בהם. הם סורבו, ובלית ברירה הלכו לבדם. גופי ענק רגילים לעבוד ולהרוויח בדרך מוכרת, יש להם אגפים, מחלקות, מדרג של בעלי תפקידים, שרשרת קידום – זו מערכת ארגון משומנת שפועלת בצורה מסוימת, והם לא השתגעו לשנות את זה. ככה זה בנוי. עכשיו, ענקי התקשורת של פעם, אלה שנותרו בחיים, כמושים, גוססים, בקושי נושמים. אותו דבר צריך לקרות עם הפארמה. כדי להרוג את הווירוס, ואת מחלות הרקע שבסביבתן הוא חי, מוכרחים לבנות מנועים חדשים. מבחוץ.

צילום: אמיל סלמן, הארץ

כוח השוק ועוצמת השוֹק

אנשים מתפייטים עכשיו מתוך ההסגר המתמשך. העולם כבר לא יהיה אותו דבר. תראו, מתפעמים אחרים, איך וירוס כזה קטן מכניע אותנו. איך הטבע מתנקם בנו ומראה לנו כמה אנחנו זעירים ולא חשובים. והעיקר, הם אומרים, למדנו שיעור בצניעות. ראינו מה הצריכה המטורפת עושה לנו. את המגפה הזאת, הם נשבעים, נזכור כל חיינו. קרן פלס סיכמה את התחושה הזאת בדמעות. אנחנו חיים את ההיסטוריה, אמרה, הרימה פרויקט זום, שיר שלה שהרבה זמרות שרות יחד, והלכה ליחצן את זה בטלוויזיה.

ההיסטוריה לימדה אותנו שאנחנו לעולם לא לומדים ממנה. מצבי מצוקה מוציאים מאיתנו כל מיני החלטות, שמתפוגגות שנייה אחת בדיוק אחרי שהצרה עוברת. הניצול שנמשה מהים שואל את המציל איך הוא יוכל להודות לו. והמציל המנוסה עונה בעגמומיות. תן לי חצי ממה שהיית מוכן לתת כאשר היית בתוך המערבולת. זה מסתיים בלחיצת יד מהירה ובהיעלמות של הניצול אל חייו הקודמים. אנחנו עברנו כאן כל כך הרבה מצבי חירום. צבאיים, ביטחוניים, כלכליים, רפואיים. איבדנו חברים, בני משפחה, ברחנו באזעקות, חבשנו מסכות מפחד סדאם, רבים כל כך מאיתנו היו בשדה הקרב, נורים ויורים, החיים כאן כל הזמן על בלימה – מה זה עוד כמה שבועות של הסתגרות כפויה בבית.

עוד רגע, כאשר הווירוס המטופש הזה ייעלם, כמו כל אחיו לפניו, כמו כל אלה שתוקפים את דרכי הנשימה ומתאדים עם חום הקיץ, תקופת הריחוק החברתי והמסכות תיוותר במערכוני סאטירה שיהפכו מיד לעתיקים כמו אלה של מוני מושונוב מימי הבאבא בובה. נחזור לשגרת צפיפות ופקקים כאילו כל התקופה הזאת הייתה מין שנת לילה ארוכה ומסויטת. זו תחושת אמת, כי אחידות הימים והיעדר השוני ביניהם מבטלים את תחושת מעבר הזמן. אתמול הודיעו על סגר, אחרי היום הארוך ביותר, פשוט סיימו את זה.

החיים יחזרו לעצמם בדיוק כמו קודם. נקנה ונטוס, נזהם את הפלנטה ונמשיך להקשיב למנהיגים שלנו, שיגידו לנו מה לעשות. לכל היותר נוציא את העצבים בפייסבוק ובטוויטר, כלומר, אותו מיעוט חמוץ ששום דבר לא טוב לו. הרוב ימשיך לעשות פרצוף ברווז מפולטר היטב באינסטגרם, ולהתגאות גם בבישול האחרון וגם בגוף הכמעט חשוף שעומד בפיתוי, נותר רזה, ומזמין את התחנפויות ה"מהממת" מכל החברות צרות העין.

כוחות השוק מביסים בלי שום בעיה את עוצמות השוֹק. מה שהיה הוא שיהיה, וביתר שאת, כי חייבים להשלים את הפער. רק הפוליטיקאים ייזכרו שוב כי האנשים הם סתם המון, קל מאוד להכניס אותם למכלאות, ופחד מוות הופך כל אספסוף לעדר צייתן. הכל יחזור להיות בדיוק כשם שהיה, אבל לא לכולם. מאות אלפים כבר לא יצליחו להתרומם מהחורבן הכלכלי שנחת עליהם. אלה, השבורים והנואשים, עשויים להיות חיל החלוץ של העידן החדש, זה שיכופף קצת את הקפיטליזם הבולעני שטורף את כדור הארץ, יחד עם האנשים שחיים עליו.

כי את זה אנחנו רואים היטב: השוק הפרטי לא מסוגל להגן עלינו, רק לנצל ולמצוץ מאיתנו את החיים. אסונות רבים עומדים בתור. הם בדרך. רעידות אדמה, משבר אקלים, מגפות חדשות ומסוכנות בהרבה. איזו חברה פרטית מכינה אותנו? המנהיגות, שמתכופפת ומתרוממת על כספם של בעלי ההון הגדול, לא מנתבת כספי מיסים לפרויקטים ענקיים, שרק הם עשויים לסייע באמת. אם לא נמצא את הכוח לאלף את מפלצת הרווח בכל מחיר, שמתרוצצת על הפלנטה ומחסלת הכל, המכה הבאה כבר תכניע אותנו.

אם לא נכניע את ברוני ההווה, ניוותר לנצח עם המנהיגים הגרועים שצפים למעלה על ממון חברות הרווח, עם עולם מזוהם ואסונות סביבתיים, ועם כל מחלות הרקע האלה, הפסקול של חיינו המתכלים והמנוצלים.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook