fbpx

אסון ורסאי // מאת יותם ירקוני

0

החודש לפני 100 שנה בדיוק נחתם חוזה ורסאי, שחתם את מלחמת העולם הראשונה והשפיל את גרמניה עד עפר. שם, בפריז, חשבו שיכוננו סדר עולמי חדש ושלֵו שיימשך לדורות. אבל ההיסטוריה שתירשם לאחר מכן תהיה מעט אחרת

 

דמיינו לכם את פריז לפני 100 שנה בדיוק. השנה היא 1919, ואירופה במצב איום. בני האדם ביבשת, שראו בעצמם את חוד החנית של האנושות מבחינה תרבותית, היו עסוקים במשך ארבע שנים ו־15 שבועות במלחמה הנוראה ביותר שראה כדור הארץ מעודו. 'המלחמה הגדולה', קראו לה, או 'מלחמת העולם' (שאז עוד לא נספרה כ'ראשונה').

 

הקזת דם הייתה תחביב ידוע ומוכר באירופה עוד לפני מלחמת העולם, אבל ההתפתחויות הטכנולוגיות של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 זימנו השמדות מסוגים חדשים ובזירות מפתיעות. מתחת לפני הים נלחמו צוללות, מעל פני האדמה הרעישו מטוסים מאיימים, בשדה הקרב הופיע הטנק המשוריין, ונדמה היה כאילו אפילו האוויר עלול להפוך קטלני כשהצבאות האירופיים פיתחו והשתמשו לראשונה בנשק כימי.

 

אבל אחרי כ־16 מיליון הרוגים ועוד כ־20 מיליון פצועים (בהם אזרחים רבים) זה נגמר, ובנובמבר 1917 הסתיימה המלחמה בניצחונן של מדינות ההסכמה: צרפת, בריטניה, ארה"ב, איטליה ויפן. עכשיו הגיע הזמן להתחיל מחדש, ובפריז של 1919 הייתה תחושה שבאמת עולם חדש עומד בפתח.

 

 

חגיגה פריזאית

במשך שישה חודשים, אז לפני 100 שנים בדיוק, מינואר עד יוני 1919, התמלאה פריז באלפי נציגים צבעוניים מכל רחבי העולם. מלכים, נסיכים, ראשי ממשלות, נשיאים, שרים, גנרלים, עיתונאים, סופרים ואנשי רוח – כולם רצו לקחת חלק בניסיון הרציני הראשון להקים מעין ממשלה עולמית.

 

המושכים בחוטים היו כמובן ראש הממשלה המארח, ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת בריטניה דיוויד לויד ג'ורג', ונשיא ארה"ב וודרו ווילסון, אבל אפשר היה למצוא שם גם פעילוֹת סופרג'יסטיות (למען זכות בחירה לנשים), עסקנים ציונים, שייח'ים מהמזרח התיכון, נציגים קוריאנים, וייטנאמים ואפרו־אמריקאים.

 

לורנס איש ערב הגיע כמתורגמן של הנסיך פייסל, הקצין הצעיר שארל דה־גול התחכך בגדולים, והסופר מרסל פרוסט ניסה בכל כוחו לחלוב מחברי המשלחות פרטים על התנהלות המשא ומתן.

 

ממשלה עולמית אולי נשמעת היום כמו רעיון חצי קונספירטיבי שלקוח מפרק הסיום של 'משחקי הכס', אבל ב־1919 לא יהיה מוגזם לומר שהאנושות נשאה עיניה לפריז, בתקווה לעתיד טוב יותר. למרות הרעב בפריז וההרס הנורא בצפון צרפת, פתאום היה אפשר להיזכר בתורת היחסות הכללית שפרסם אלברט איינשטיין רק לפני ארבע שנים (וגם ב'הגלגול' של פרנץ קפקא), או ב'מבוא לפסיכואנליזה' של זיגמונד פרויד (שיצא ב־1916, כמו גם 'דיוקן האמן כאיש צעיר' של ג'יימס ג'ויס), או אפילו בפסל ה'מזרקה' של מרסל דושאן (שלאמיתו של דבר היה פשוט משתנה שהוצבה במוזיאון). העולם דהר קדימה, וסוף המלחמה העניק את האשליה שאפשר לחזור לרכוב על הסוס.

 

——

 

רוסיה הייתה שקועה עדיין במלחמת אזרחים, אבל הסוציאליזם כבר הכה גלים בכל רחבי אירופה. הייתה תחושה שאם המעצמות המנצחות לא יצליחו לאסוף את השברים מהמלחמה, הקומוניסטים יעשו זאת. גם פריז בערה בהפגנות סוערות של מהפכנים סוציאליסטים, כשמנגד מציע נשיא ארה"ב וודרו ווילסון חזון חדש לסדר העולמי במסמך 14 הנקודות שלו. ווילסון האמין בעקרון ההגדרה העצמית של העמים השונים בעולם, וחתר להקמת עולם דמוקרטי וצודק שבו סכסוכים בין מדינות ייפתרו רק בדרכי שלום. או כמו שאמר עליו ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו: "אלוהים בעצמו הסתפק רק בעשרה דיברות, אבל ווילסון הצנוע הביא עלינו 14! 14 הדיברות של התיאוריה הריקנית ביותר".

 

למרות הלגלוג של קלמנסו 'הנמר', הצרפתים באמת ראו בוודרו ווילסון סוג של משיח. לפחות בהתחלה. כשהגיע לפריז זכה הנשיא האמריקאי לקבלת פנים מדהימה. עשרות אלפי אנשים חיכו לו ברחובות העיר, הריעו ללא הרף וקראו בשמו.

 

סרט תיעודי אילם מאותם ימים מוכיח שקבלת הפנים הצרפתית לווילסון לא הייתה מביישת גם את חברי להקת הביטלס שהגיעו לעיר 50 שנה אחר כך. או כמו שאמר הרולד ניקולסון, חבר המשלחת הבריטית לוועידת השלום: "יצאנו לפריז לא רק כדי לסיים את המלחמה אלא כי רצינו סדר עולמי חדש. היינו חדורים תחושה אלוהית. לא הסתפקנו בשלום בר־קיימא: באנו להשיג שלום נצחי".

 

השפלה לפרטי פרטים

אלא אם כן אתה גרמני. כי בכל החגיגה האופטימית הזו של דמוקרטיה ושלום עולמי ושאר סיסמאות שנשמעות היום כאילו נלקחו מנאום זכייה של דוגמנית בתחרות יופי – הגרמנים לא הורשו להשתתף. למרות שווילסון הכריז על "שלום ללא מנצחים או מנוצחים", המנוצחים נותרו בבית. ששת החודשים הסוערים של המשאים ומתנים בפריז התנהלו בלעדיהם, והגרמנים הוזמנו רק בסוף, כדי לחתום על החוזה שלא היו שותפים בניסוחו.

 

המטרה אולי הייתה עשיית צדק, אבל על הדרך הצרפתים נהנו להשפיל את הגרמנים. הייתה להם סיבה טובה, וזיכרון צורב. קלמנסו הורה לנהגי הרכבות המיוחדות שהובילו את הנציגים הגרמנים לפריז לנסוע ממש־ממש לאט באזורי ההרס של צפון צרפת. שיראו מה הם עשו, שיבינו למה הם הולכים לחטוף עכשיו.

 

את מעמד החתימה על החוזה המשפיל ביים קלמנסו עד לפרטי פרטים. הוא בחר באולם המראות של ארמון ורסאי, ולא במקרה. 'הנמר' היה מספיק זקן כדי לזכור בעצמו את ההשפלה הלאומית של 1871, אז נכנעה צרפת בפני פרוסיה של אוטו פון ביסמרק, שהכריז על הקמת הקיסרות הגרמנית ממש שם, באולם המראות. עכשיו קלמנסו דאג להביא במיוחד את שולחן הכתיבה המקורי של לואי ה־14 ואת מעמד הדיו המיוחד שהשתמש בו, כדי להזכיר את ימיה הגדולים של צרפת באירופה. ובשורה הראשונה של הכיסאות באולם, ממש מול הגרמנים החותמים, הוא הושיב וטרנים צרפתים מהמלחמה ההיא.

 

הנקמה, רוח ה'רבאנש' הצרפתית, בערה במשך שנים, מאז התבוסה ב־1871. המוטו היה: "אל תדברו על כך, אך חשבו על זה כל הזמן". כמו בתעלול אירוני של ההיסטוריה שעוד יחזור על עצמו, ביסמרק ניצח את צרפת קצת יותר מדי. הוא לא הסתפק במצעד ניצחון ברחובות פריז ובטקס משפיל בארמון ורסאי, אלא סיפח לגרמניה את חבל אלזס כולו כולל העיר סטרסבורג, ושליש מחבל לורן כולל העיר מץ. יתר על כן, הטיל על צרפת פיצויי ענק בסך 5 מיליארד פרנק. צרפת דווקא שילמה את החוב, אבל במקביל פיתחה יצר נקמה בוער, והשקיעה משאבים אדירים בטיפוח הצבא שלה לקראת המלחמה הבאה שאכן פרצה בסופו של דבר. עכשיו הגיעה עת התשלום.

 

התפוצצות הלאומים

המלחמה שינתה כליל את פניה של אירופה. ארבע אימפריות קרסו כמעט בו־זמנית: הקיסרות הגרמנית, אוסטרו־הונגריה, האימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית. מיליון מיילים רבועים ובערך 40 מיליון בני אדם נותרו לפתע ללא מסגרת פוליטית ברורה. בכל מלחמה אחרת בהיסטוריה המודרנית כנראה היו המעצמות המנצחות פשוט משתלטות בעצמן על השטח, אבל השנה היא 1919 והמושיע העולמי הוא וודרו ווילסון שלא מאמין בסיפוחים של מנצחים. וכך באו לעולם מדינות רבות, חלקן חדשות לגמרי וחלקן ישנות־חדשות: פולין, אוסטריה, הונגריה, אוקראינה, פינלנד, צ'כוסלובקיה, ארמניה, אזרבייג'ן, איסלנד וממלכת הסרבים (לימים יוגוסלביה).

 

היה גם שלל גרמני קולוניאליסטי מחוץ ליבשת אירופה: דרום מערב אפריקה הגרמנית ניתנה במתנה לדרום אפריקה. קמרון וטוגו נחלקו בין בריטניה לצרפת. אפריקה המזרחית הגרמנית נחלקה בין בריטניה שקיבלה את טנגנייקה, ובלגיה שקיבלה את רואנדה ובורונדי.

 

והיו עמים אחרים בעולם, שלדעת המעצמות המנצחות אמנם מגיעה להם זכות להגדרה עצמית אבל מבחינה תרבותית ופוליטית הם עדיין לא מספיק מפותחים כדי להפוך עצמאיים. וכך באה לעולם שיטת המנדטים, שהופעלה בין השאר גם בארץ ישראל. אגב, אחד היועצים של הנשיא ווילסון שאל אותו בזמן שיחות פריז אם הוא מעוניין להחיל את שיטת המנדטים גם על אדמת אירופה, במדינות החדשות שנולדו מתוך האימפריות המתפוררות. ווילסון היה המום מהשאלה ואמר, "לא, לא, האירופאים יידעו להסתדר בעצמם".

 

אבל דווקא מול גרמניה, המדינה שהואשמה כי גרמה לפרוץ המלחמה העולמית, התמונה בסוף המלחמה הייתה פחות ברורה. הכלכלה הגרמנית הייתה על סף התמוטטות, על כך אין כל ספק. כלכלנים מעריכים כי נותרו לה מקסימום עוד שלושה חודשים מעבר למועד הכניעה, ואז הייתה פושטת רגל לחלוטין. מצד שני, בשטח, לא היה ברור מי ניצח. אמנם גרמניה איבדה 13% משטחה ו־10% מהאוכלוסייה שלה, אבל הגבול בין גרמניה לצרפת נותר כשהיה לפני המלחמה, ורגליהם של חיילי מדינות ההסכמה לא דרכו על אדמת גרמניה. לא היה מצעד ניצחון בברלין, לא הונף דגל צרפת על הרייכסטאג, לא היה כיבוש. הגרמנים נלחמו באומץ על אדמתם, ולא נסוגו עד להפסקת האש.

 

לכן גרמנים רבים לא הרגישו כי נוצחו במלחמה. ולא מדובר רק בלאומנים מתוסכלים שמצאו אחר כך נחמה בזרועותיו של אדולף היטלר שכינה את החותמים 'פושעי נובמבר'. הגרמנים הרגישו שנבגדו בידי בני ארצם ושאם רק היו נותנים להם להילחם עוד קצת היה בכוחם להכניע שוב את צרפת השנואה. וזו גם הסיבה שבגללה היה כל כך חשוב למעצמות המנצחות, ובעיקר לצרפת, לקבוע בדרכים אחרות את תבוסתה הברורה של גרמניה.

 

איור: יונתן פופר

 

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – לחצו כאן 

 

שתף