fbpx
Desktop Image Mobile Image

אמנות ההלבנה // הלבנת מושגים בפוליטיקה הישראלית // מאת שרון כידון

כבר לא צריך להשתמש במונח הימני "החלת ריבונות". אפשר פשוט להגיד סיפוח, איש לא ייפול

0

המצב הזה מזכיר קצת ילד, שמבקש שוב ושוב מהוריו דבר־מה. בתחילה מקבל לאו מוחלט – אך ככל שהוא חוזר ומנדנד, הוריו המודרניים מתרגלים לרעיון ולבסוף שומטים את התנגדותם. כך גם הציבור הישראלי, שמתרגל לכל רעיון שבעברו ניצב מולו תמרור "אין כניסה". ככל שהרעיון מושמע או מוזכר באוזנינו, כך אנחנו נוטים לקבלו כחלק ממציאות חיינו. האדם הוא יצור תבוני, לומד ומסתגל. מה שנראה לפעמים בתחילה מופרך ורחוק מהמציאות, אם ידובר בו שוב ושוב, הרי שהוא הופך להוויה שניתן להשלים איתה ולהסתגל אליה. ומי שיודע זאת הם הפוליטיקאים, שהם אמני ההלבנה. בחסות העיקרון הזה, גם רעיונות שנחשבו קיצוניים הופכים לחלק מהמיינסטרים.

כך השתרשו בעת האחרונה שלושה מונחים, שהיו בעבר מעוררים ברוב המוחלט של הישראלים חשש. אין בפירוט הזה כדי לנקוט עמדה בעד או נגד התהליכים, אלא להצביע על הכרוניקה של ה"הלבנה" שלהם.

נתחיל במה שהפך להיות קונצנזוס די נרחב. לגליזציה. למהלך זה בתחום הסמים הקלים כבר יש תמיכה נרחבת בקרב פוליטיקאים, בתקשורת וכמובן בציבור. כמעט בון־טון גורף להחזיק בעמדה זו. אך נסו להיזכר, רק שנים בודדות לאחור, כמה אנשי ציבור העזו להודות כי הם התנסו בסמים קלים, או להזדהות עם תומכי המאבק? מפלגות כמו עלה ירוק נתפסו שנים רבות כקוריוז, ועד החבירה למשה פייגלין השתייכו לפרינג' הפוליטי הזניח. פוליטיקאים כמו יאיר לפיד, שלא בא על טיקט של חוק וסדר או ימין שמרני, הכחיש שניסה ואמר שהוא מתנגד ללגליזציה. אז מה קרה כאן? היה תהליך של "הלבנת המושג", תוך טיפול תקשורתי אינטנסיבי על ידי גורמים שחברו למאבק, אסטרטגיה של הבלטת ערכים רפואיים וכלכליים, ויחד נוצרה לגיטימציה רחבה. כך שכיום המצב הוא כמעט תמונת מראה – ההתנגדות ללגליזציה הפכה לעמדה שולית, כמעט לא מוסרית. השוליים כבשו את המיינסטרים.

כך התרגל הציבור גם להלבנה הזוחלת של המושג "איכוני השב"כ". אם בעבר התחקות של גורמי ממשל אחר אזרחים נתפסה כפגיעה החמורה ביותר בפרטיות, בשנת הקורונה התרגלנו לשגרת האיכונים. למעשה, כך התוודענו לראשונה שיש ביכולת שירותי הביטחון לעקוב אחרי כל צעד שלנו, בכל עת. האם זה טריוויאלי? נכון, בעידן הדיגיטלי הורגלנו להרגיש חשופים, אבל כיצד הפכנו כמעט אדישים לעובדה שכל תנועה שלנו חשופה לעיניים רבות? זה נעשה במחטף בן־לילה, מתוך רצון להגן על בריאותנו, אבל ככל שדובר על כך בשדה הפוליטי־תקשורתי כך התרגלנו לשמוע את צמד המילים והפכנו אדישים. ההתנגדות לעניין היא כמעט זניחה, העיסוק בנושא כל כך חשוב הוא על גבול הבנאלי.

ועוד מושג שחדר השנה היטב למיינסטרים הוא כמובן "סיפוח". מקרה רמת הגולן היה חריג בהקשר הזה. כי ככל שזה היה קשור לשטחי הגדה המערבית, "סיפוח" מעולם לא היה במרכז השיח. נפתלי בנט ואיילת שקד היו חלוצים מבין הפוליטיקאים הבכירים שמשכו את השיח לשם. הליכוד חושק בקלות, וכך גם שם זה הפך לעניין שהרוב מסכימים עליו, ואז זה זלג מרכזה, לכחול לבן. גם אם אין תמיכה בקרב רוב הציבור, זו כבר אינה מילה גסה, והרוב מוכן להשלים עם מהלך כזה. כבר לא צריך להיאבק באמצעים לשוניים, תוך שימוש חלופי ב"החלת ריבונות". אפשר פשוט להגיד סיפוח, איש לא ייפול. ככל שעוסקים בו יותר, כך המונח שהיה שמור לקבוצה פוליטית קטנטנה הפך לדייר במיינסטרים.

השיטה, כאמור, ברורה. קצת סבלנות, הרבה עקביות וחזרה על המסרים – והנה הלבנתם כמעט כל מה שאתם רוצים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook