fbpx

אין עוד מלבדו // הטור של שי גולדן

0

יש לי חבר שחזר בתשובה. בתחילה הוא "התחזק" ואז הוא נהיה מאוד חזק, ולבסוף נעשה ממש־ממש חזק, ואז חזר בתשובה באופן רשמי ומעשי. איש היי־טק מצליח, לוחם בשלדג, ומי שהיה נשוי פעם לאישה הכי יפה בגבעתיים. כך או כך, הוא חב"דניק עכשיו. ואנחנו ממשיכים להיות חברים. ולחבר הזה שלי יש שתי מנטרות קבועות: 1. רק ביבי. 2. אין עוד מלבדו. כשהוא אומר "רק ביבי" הוא מתכוון לומר שאין אף אדם אחר בישראל מלבדו, אולי גם בעולם, שמתאים להיות ראש ממשלה. אבל זה לא רק זה. זה לא עניין חד־ערכי פוליטי. לא. כשהחבר שלי אומר "רק ביבי", הוא מתכוון לומר שרק ביבי וביבי בלבד ואין עוד מלבדו. כשהוא אומר "רק ביבי" הוא מתכוון לכך שביבי הוא גם הרופא היחיד במדינה שעליו הוא סומך; ויועץ ההשקעות היחיד שלעצתו ישמע; והאדם היחיד שייתן לילדיו לשבת בכיתתו ולהאזין למוצא פיו. ביבי הוא גם היחיד שהוא יסכים להכניס לביתו כדי לבצע בו שיפוץ. היחיד שיפקיד בידיו את ההגה כשהוא עייף ומתקשה לנהוג. ביבי גם יהיה היחיד שהוא יביא איתו לקטטה בשכונה כדי להסדיר עניינים של כבוד בין תרנגולים. רק ביבי. כי אין עוד מלבדו.

 

עכשיו, כשהוא אומר "אין עוד מלבדו", הוא מתכוון לקדוש ברוך הוא. למלך מלכי המלכים. לאחד וליחיד. לבוס כל הבוסים. הקיסר של כל הקיסרויות. ראש כל הממשלות. אדוני צבאות בכבודו ובעצמו. הגורם היחיד בחייו שבו הוא בוטח ללא תנאי וללא מְצרים וללא סייג. אחרי הכל, בכל זאת: אין עוד מלבדו. גם לא יכול שיהיה. לא אפשרי שיהיה. כי ריבונו של עולם יש רק אחד. ואין לו מחליף ואין לו מתחרה ואין לו אפילו אופוזיציה ראויה לשמה, כי הוא, ובכן, נו, הוא פאקינג אלוקים. המקום הזה בתודעתו של "אין עוד מלבדו" הוא מקום מאוד מחזק ונוסך עוצמה. אחרי הכל, כאשר השם בעצמו לצידך, מי יכול עליך? "ה' לי, לא אירא. מה יעשה לי אדם" כתוב בספר תהלים. ולא סתם כתוב. מה יכול לעשות אדם לאדם שה' לא יכול למנוע, או להפוך לגרוע פי מאה? אין עוד מלבדו. וכאשר אתה חוסה בצילו של אין עוד מלבדו – העולם והחיים הם מקום ברור ומובן ומסודר והגיוני, ואפילו מנחם יותר. מנחם, גם בימים ממש מחורבנים, וגם בשעות של צרה ואסון, כי אם אין עוד מלבדו החליט שצרה היא צו השעה, אז הוא יודע למה ואין סיבה להטיל בכך ספק, כמו גם לקונן או לקטר או לדאוג או להיות שרוי במתח – אין עוד מלבדו יודע מה הוא עושה. הוא האחד והיחיד. הוא האחד והיחיד היחיד האפשרי, אז מוטב להתמסר לכניעה הזאת מתוך קבלה, אפילו אהבה. והנה: החיים פשוטים יותר; הגורל נהיר בהרבה; הסבל נסבל והקושי מתקבל על הדעת. בעולם שבו יש עוד מלבדו – תחושת שלמות שכזאת אינה אפשרית. כי אם יש עוד מלבדו, אפשר לפנות לאחרים ולשמוע מה ההצעה שלהם. איזה עולם הם מעמידים, אילו חיים הם מציעים. ובמקום שבו יש כמה כתובות לפנייה באותו העניין – שורר כאוס. וכאוס זה לא דבר טוב.

 

ואמרתי לו שהוא משתמש ב"רק ביבי" באותו ניגון מוזיקלי ובאותה הטעמה פסיכולוגית שבה הוא משתמש ב"אין עוד מלבדו". אמרתי לו שאני מזהה את אותה התמסרות וכניעה והתבטלות בפני מלך מלכי המלכים ובנימין נתניהו, שהוא אולי ראש ממשלה משובח (בעיני כל מיני אנשים), אבל הוא בסך הכל ביבי. זה הכל: ביבי. לא יותר ולא פחות. יש עוד מלבדו. אפילו די הרבה. אולי לא דומים לו ואולי לא כמותו. אבל יש. וגם היו לפניו. ומן הסתם – יהיו עוד אחריו. ושאלתי אותו אם הוא שם לב שה"רק ביבי" הזה הוא קצת עבודת אלילים וקצת חילול השם, וקצת העמדת ביבי במקום שבו אף בנאדם לא יכול לעמוד, מכיוון שבמקום הזה – המוחלט, המושלם, מעל לתנאי, סייג, ביקורת או פקפוק – מצוי רק אחד, האין עוד מלבדו האמיתי. רק אלוקים. לא רק ביבי. רק ה'.

 

וכשאמרתי לו את זה הוא קצת התרתח וקצת צחק. וקצת אמר לי שאני לא יודע על מה אני מדבר וקצת אמר לי שאני מגזים וחוצפן ושלא מדברים ככה. ושאלתי אותו אם אסור לדבר ככה על אלוקים או על ביבי, והוא אמר – "עליי. עליי אסור לדבר ככה". ואמרתי לו שלא התכוונתי לפגוע בו, אבל שהוא צריך להיות ער לעובדה שמהצד, הרטוריקה שלו נשמעת לי זהה כאשר הוא מדבר על ביבי וכאשר הוא מדבר על ה'. והוא אמר לי שכתוב "עשה לך רב", והוסיף שביבי הוא עבורו הרב של המדינה, ראש הקהילה, שעליו יש לסמוך את הידיים באופן מוחלט, מכיוון שהוא חכם ומתאים יותר מכל חברי הקהילה האחרים לעמוד בראשה. ובאותו אופן שלא מחליפים כל ארבע שנים רב לקהילה (כלומר, מחליפים, אבל זה עניין מגונה שהכניסה המדינה לחיינו ושאין לו מקום. כי איך אפשר להחליף גדול דור כמו הרבי מלובביץ', למשל, בסתם מישהו, רק כי חלפו ארבע שנים? לרבי מלובביץ' אין תחליף ואין מחליף), כך לא צריך להחליף כל ארבע שנים ראש ממשלה. אם ביבי הוא גדול הדור, טוען חברי, צריך הדור לקבל עליו את גדולתו של האיש ולתת לו למשול עלינו כמה שימשול ולהבין שזה רצונו של הבוס האמיתי בשמיים.

 

"רגע", שאלתי, "אז רצונו של ה' הוא שביבי יהיה כאן ראש ממשלה לנצח?", והוא אמר ברצינות גמורה: "ללא ספק".

 

***********

ואני סבור שעמוק בליבו נתניהו חושב שיש משהו בדברי החבר החב"דניק שלי. ואני חושב ששרה נתניהו חושבת זאת בגלוי. ואני חושב שהעניין המרתק הוא שהתפיסה המשיחית הזאת פועלת כעת בדרך של היזון חוזר בין החלק בציבור שאומר "רק ביבי" ומתכוון בעצם "אין עוד מלבדו", לבין החלק בנפש של נתניהו שסבור שהוא נמשח משמיים לתפקיד ראש העם היהודי. ובנקודת במפגש של הדיאלוג בין נפשו ותודעתו של נתניהו לבין עדת החסידים העיוורת שלו, מתרחבת תופעת נתניהו לסימפטום נפשי לאומי פתולוגי בממדים שטרם חזינו בהם. והעובדה שהסימפטום הולך ומחריף נובעת לא מאישיותו של נתניהו, אלא היא דווקא תוצאה של הפתולוגיה של חסידיו העיוורים. אין שאלה בכלל שיש רבים וטובים שסבורים ממקום תבוני ורציונלי שנתניהו הוא ראש ממשלה מצוין וגו', אבל מי שמתכחש לקיומם של פנאטים פונדמנטליסטים שגישתם כלפי ביבי משיחית – עוצם את עיניו למתחולל בחברה הישראלית. התפר שבו מתקיימים "רק ביבי" ו"אין עוד מלבדו" אמיתי ונוכח ורוחש ופועם ומורגש – בשיח, במניירות, בטקסטים, בפירוק ובהרכבה של הלוגיקה ושל המציאות כך שאלה יתאימו למנטרה. והבחירות הקרובות הללו אינן על זהותו של ראש הממשלה בישראל; בעיניי, מדובר בבחירות החשובות ביותר שהתקיימו כאן אולי מאז ומעולם. שכן הבחירות הללו הן על נפשה ושפיותה של האומה כאן. הבחירות הללו נסבות סביב השאלה הפשוטה, ועם זאת המצמררת – האם ישראל תמסור את נפשה בידי משיח שקר ותהפוך לכת לכל דבר ועניין? אני יודע שבעת הזו של פוליטיקלי קורקט אסור לכתוב דברים כאלה. אבל פאק איט – המדינה הזאת ירדה מהפסים. מערכת היחסים הסוטה והחולה בין נתניהו לבין הציבור כאן מוכרחה להגיע לסופה, לפני שבאמת נתעורר בוקר אחד למציאות שבה אין עוד מלבדו. ומי שסבור שזו פרובוקציה גמורה לא שמע את חבר שלי אומר "רק ביבי" וזיהה את עיניו נאטמות ואת פניו הופכות למסכה ריקה.

 

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן

צילום: אילן אסייג, 'הארץ'

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019