fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

איך להרוג את ההורים שלך // הטור של לילך וולך

0

כמי שמתעסקת הרבה בבושה ובאשמה, בסודות ובאמת, ואת רוב אלו נוטה לעשות דרך מילים, אני אוהבת מאוד את האקסיומה הפאוקנרית "In writing, you must kill all your darlings". בכתיבה ראשית כל, חייב אדם להרוג את כל היקרים לו. זה כמובן מתוחכם יותר מזה, כי וויליאם פוקנר עצמו מתוחכם יותר מזה – זה לא לרצוח, אלא להרוג, ולחמוק תוך כך מהממד האדיפלי שממנו אם אפשר עדיף לחמוק. ואלו לא רק "היקרים לך" כפי שמכריעה העברית, לא רק הבשר ודם, האנושי הזמני, אלא כל מה שיקר לך. כל מה שהנחת לו לחמוק אל מחוץ למרחב האינטרוספקטיבי, כל מה שמקבל הנחת חבר, הנחת אהוב, בנפש שלנו. קודם כל להרוג מה שיקר, ורק אז אפשר להתחיל בכלל לכתוב. שלא לדבר על זה שרק אז אפשר בכלל להתחיל לראות מה שמולך.

ואני רציתי לצמצם דווקא, ולהמליץ המלצה שאינה בבשר, ניסוי מחשבתי גרידא – קודם כל הרוג את הוריך. אחרי כל עורכי הדין, כפי שהמליץ שייקספיר, אבל לפני כל היתר. להרוג את ההורים. קודם כל לשחרר את הבושה, האשמה, הסודות, האמת, השקרים, הכבלים, האכזבות, החטוטרות הרגשיות כולן, כל הדברים שקשורים בעבותות ורידים ונימים והיסטוריה אל מי שהרו אותנו ואז גידלו. הִרגו את הוריכם! ולא כי הם רעים, ולא כי חטאו לכם, אולי אהבו אתכם מאוד, אולי במידה הנכונה בדיוק (אלו הכי מסוכנים!) – גם אם אין לכם שום טענות אליהם, בעיקר אם אין לכם טענות אליהם. הִרגו אותם כדי לכתוב, אולי גם כדי לחשוב, אבל זה כבר לא העסק שלי. הִרגו אותם בכוונה להפוך אותם לאנושיים ושלמים, לדמויות עגולות שאינן אינסטרומנט לחשקים הילדיים שלכם, לצרכים המתפנקים. הִרגו אותם בבוקר כשאתם יושבים מול הדף הלבן, והקימו אותם שוב לתחייה אם יש לכם צורך בהם בערב. זה אולי נשמע קר, אבל ההפך הוא הנכון – זו אולי הדרך היחידה לראות את האנשים שאנחנו מכנים "אבא" ו"אמא" כמה שהם, באמת להתבונן בהם ולראות אותם ולא את ההשתקפות שלנו בבבת עינם.

אם נשחרר רגע את החס וחלילה והטפו־טפו־טפו וכל המלח והעץ שיש להשליך ולהקיש (ונהיה פחות פטאליסטים לגבי כוחן המאגי של מילים ומחשבות, ובאופן כללי – אם נסכים לקבל מוות. לאמץ מוות, כקונספט, כלא־טרגדיה, כנקודה האחרונה שמניחים בסוף) נצליח לראות שאנחנו עורכים את הניסוי המחשבתי הזה כל חיינו. מאז ילדות ועוד קודם לכן, נוגעים בזהירות בשקע המאיים הממית־בפוטנציה הזה, מתענגים על מכת חשמל קטנה ונרתעים.

הרי כל כך הרבה סיפורי אגדות שמרצפים את השנים הראשונות שלנו עוסקים ביתמות ממש – שלגיה וסינדרלה ועמי ותמי, ועוד אחרי כן היידי, מוגלי, במבי, סימבה, אנני ואן וג'יין אייר. ועוד כל כך הרבה דימויי יתומים־למחצה שהוצפנו בהם כמעט באינדוקטרינציה – פינוקיו, ומרקו ונילס הולגרסן. בין הדמויות האיקוניות, הקלאסיות שגדלים עליהן ילדים בעולם המערבי, נראה שיש יותר דמויות יתומות מאשר דמויות ילדים שגדלו בבתים שלמים ומאושרים. חוץ מהיות הדבר עובדה היסטורית מאז המאה ה־19, בכל הנוגע לתוחלת חיים קצרה ומחלות העולם ההולך ומיתעש, מה שהביא לאינפלציית יתומים במרחבים אורבניים צפופים אבל מנוכרים יותר מכפרים (שבהם קודם לכן נספגו יתומים אל משפחות או בתי עסק בלי לעשות מזה עניין רשמי או מפוקח העובר דרך 'אימוץ') – חוץ מאלו, נדמה שזו חוויה מעצבת הכרחית לגדילה.

לא הצלחתי למצוא ביטוי למה שמבחין בין החוויה הנכפית על הילד מבחוץ, והקשורה ישירות למות אחד או שני הוריו, ובין המצב הרגשי הנפשי שהוא המחסור בהורים ובהחלטות שנעשות בו. אז אקרא לראשון, כנהוג 'יתמוּת' – כשהוריך, שניהם או אחד מהם, מתים. ולשני 'יתוֹמוּת' – החוויה הפנימית העקורה של אין־הורות, וסוג הקריירה (ואני מתכוונת לזה באופן נטול ציניות לגמרי) שעושה הילד בה. הרי אין דמיון בבחירות או בז'אנר היתוֹמוּת בין בכיר היתומים מזה הרעב, חסר המזל, אוליבר טוויסט, ובין בילבי היתומה־למעשה, השמחה הפרועה המשוחררת שאוכלת עוגיות לארוחת ערב. כל הפנטזיות שלנו על היותנו בעצם מאומצים ולא־שייכים להורינו, תחושת ההיפרמות מהמציאות כשהולכים לאיבוד, ההיקסמות מדמויות ילדים שהיו גם כמונו אבל גם בעלי כוחות־על בעצם היותם חופשיים מהורים (פיטר פן ונילס הולגרסן, למשל), כל אלו תמיד היו התנסויות זהירות, בריאות והכרחיות ביתוֹמוּת.

בהליכה זהירה סביב שדה הקרב שהפכה להיות מורשת עמוס עוז ובני משפחתו, ומבלי לדברר בחוסר אחריות אמיתות כאלו ואחרות, מוכרחים להסכים שללא קשר לעובדת מותו של עמוס עוז, חייתה גליה עוז מבחינתה ביתוֹמוּת. פוזיציה רגשית שהחלה הרבה לפני יתמותה הממשית מאב. כפי שרצח אב פסיכולוגי אינו נוגע לממשיות האדם שהוא במקרה גם אבא, כך גם עומק תחושת היתוֹמוּת אינו מצומד בהכרח לנסיבות החיים. מבחינות רבות קל יותר היה לבני האדם להתמודד עם הגעה לעולם באדיבות חסידה או עם שדה כרובים קסום שמתוכו גדלים תינוקות; מצד שני, בהינתן ההזדמנות, היינו מוצאים בנו את ההכרח להתווכח עם בעלי כנף או לבוא בדין ודברים עם משפחת המצליבים.

לא פחות משהיא מצלקת, היתוֹמוּת משחררת, ודאי היתוֹמוּת לצורך ספרות. אם למדתם את 'מוטל בן פייסי החזן' אולי גם אתכם ניסו לשכנע המורים בדבר האוקסימורוניות הצורבת של המשפט "אשריי, יתום אני!", שהרי, לפחות בפניי טענה המורה – מתנשפת באימת היותה היא עצמה אם לשלושה ואת כל הקרבת הגוף והנפש הזו יש להצדיק – לא ייתכן שבסמיכות כה גדולה למות אביו, מוטל קורא בשמחה, גם אם מרירה, "אשריי!". ואילו אנחנו נגיד בלי חשש מן האמת – אפשר גם וגם. אפשר גם וגם, המורה עפרה. וכדי לכתוב, ואולי גם בכדי לחשוב, לפעמים יש לצאת לטיול לא מאורגן בשבילי היתוֹמוּת; לבדוק מה מתאפשר בארץ לעולם לא ואילו חדרים יש בווילה מצחיקולה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook