fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

איך הפכה דמות המרגל לאייקון תרבותי // מאת אלי אשד

מסע בעקבות הסודות של שרלוק הולמס, ג'יימס בונד וג'ורג' סמיילי

0

בעיני רבים זנות היא המקצוע העתיק בעולם. כתוצאה מכך, המפגש המתואר בספר יהושע בין רחב, היצאנית הראשונה, לבין שני המרגלים – כלב בן יפונה ופנחס בן אלעזר, על פי המדרש – המקצוע השני העתיק בעולם אמור היה להיות ריגול. אלא שלאמיתו של דבר, המרגלים ותיקים יותר אפילו מהזונות. לשירותי המודיעין, הביון והריגול יש שורשים ארכאיים, עוד מהמאה ה־18 לפני הספירה, כחלק מטקטיקה צבאית מתוחכמת במיוחד שהושתתה על סוכנים כפולים, חקירת שבויים ומבצעים ערמומיים שלא היו מביישים את הארגונים החשאיים הישראליים והבינלאומיים בני ימינו. וכמו שקדום הוא עולם הריגול, כך קדום תיעוד עלילות המרגלים.

שירותי המודיעין הראשונים שאנו יודעים על קיומם מגיעים עוד מימי זמרי לים, מלך העיר הסורית מארי, בסביבות שנת 1759 לפני הספירה. באותם ימים הונהגו סיורי פשיטה לשטח האויב במטרה לקחת בשבי "מקורות חיים", כלומר בני אדם, ובעיקר "אנשי לשון", כפי שהם מכונים במסמכים מאותו זמן, או אם תרצו "שטינקרים" שבמהלך חקירתם מסרו מידע בעל חשיבות ראשונה במעלה על כל הנעשה בממלכה ומחוצה לה, ובעיקר פרטים על גודל כוחות האויב ועל כוונותיו. חרף העובדה שנקט שיטות מתקדמות לאותם ימים, מתברר שהמודיעין של זמרי לים לא היה איכותי מספיק. אחרת אנשיו היו מצליחים לגלות את תכניתו הדמונית של חמורבי מלך בבל, בן בריתם הבוגדני, לכבוש את מארי ולשרוף אותה עד עפר.

בשנת 1482 לפני הספירה, בתקופת תחותמס השלישי, בן השושלת ה־18 של מלכי מצרים העתיקה, השתכלל הריגול לכדי אמנות, בסגנון השיטות הנהוגות גם כיום. הייתה זו ראשית ימי שירותי הריגול והביון, שהתבססו במצרים, בסוריה ובארץ כנען, מה שלמעשה הופך את האזור שבו אנו חיים – המזרח התיכון – למרכז ולבירת הביון הקדמוני. תחותמס יצא למסע כיבוש שהגיע לשיאו בקרב מגידו, המספק את דו"ח פעולות הביון הקדום ביותר ולבטח המתוחכם ביותר – כולל סוכנים כפולים ואף משולשים. מול המצרים עמדה קואליציה של ערים כנעניות וסוריות בראשות מלך קדש, שניסו לעצור את תחותמס באמצעות שליחת מרגלים כנענים. מטרת המרגלים הייתה לעקוב אחרי המצרים, ליפול במכוון בשבי ולספק לאויב מידע כוזב שיעניק יתרון אסטרטגי לקואליציה. אלא שתחותמס לא נפל בפח, ובמקום ללכת במסלול שעליו המליצו המרגלים, בחר בדרך חלופית. בעוד הקואליציה הכנענית נערכה עם כל כוחותיה במקום שאליו היה אמור להגיע הצבא המצרי על פי התכנון, הפציע תחותמס ממקום אחר והביס אותם באמצעות כוח ההפתעה.

המהלך הצבאי המבריק ביותר באותם ימים, שהיווה השראה לעלילת 'עלי באבא וארבעים השודדים' מתוך 'סיפורי אלף לילה ולילה', כמו גם לפרשת הסוס הטרויאני ששלח אודיסאוס לטרויה, נולד בכלל ביפו. העיר עמדה תחת מצור ממושך של צבא תחותמס, עד למבצע הונאה חסר תקדים של צחותי, אחד משרי הצבא המצרי, ששלח ליפואים 200 כדים בתור מנחת שלום, אלא שבדיעבד הסתתרו באותם הכדים חיילים מצרים אשר יצאו מתוכם עם הינתן האות וכבשו את העיר.

לתקופה זו שייכים גם סיפורי הביון הראשונים הידועים לנו מהתנ"ך. בספר במדבר מסופר על 12 המרגלים ששלח משה רבנו לארץ כנען תוך כדי מתן הוראות מדויקות כיצד למדוד את עוצמתה: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא; וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה; וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (יג, יח–כ).

בין הסיפורים המקראיים ניתן לציין לצד המרגל הגברי הקלאסי, שנודע כך בתוארו, גם תפקידי משנה נשיים כמו הסוכנת החשאית דלילה, שעבדה בשירות הפלשתים על מנת לחשוף את סודותיו של שמשון ועל שמה נקראו מאז סוכנויות חשאיות אחרות, או המשת"פית הראשונה, רחב, שסיפקה מסתור לצמד המרגלים ביריחו וזכתה בעקבות כך לחסינות אישית כשבני ישראל החריבו את יריחו: "רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ" (יהושע ו, יז).

אמנם אמינות אותם הסיפורים שנויה במחלוקת במחקר ההיסטורי, אבל כך או כך הם משקפים חברה ותקופה שבה הריגול היה כלי מהותי ושימושי. היוונים והרומאים השתמשו באמצעי ריגול שונים. הקליימקס של כיבוש העיר טרויה במאה ה־12 לפני הספירה, המבוסס על כיבוש יפו בידי המצרים, מיוחס להחדרתו המתוחכמת של סוס טרויאני מעץ שהכיל בתוכו חיילים יוונים חרף אזהרותיה של סוכנת הביון קסנדרה. במאה השישית לפני הספירה, על פי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, בתקופת המרד היווני באימפריה הפרסית שלח היסטיאיוס לאריסטגורס מסר סודי שקועקע על ראשו המגולח של אחד העבדים. העבד יצא לדרכו משושן, בירת פרס, רק אחרי שצמח שערו, וכשהגיע ליעדו גולח ראשו לצורך קריאת המסר. גם לאימפריה האשורית, במאה השביעית או השמינית לפני הספירה, היה שירות ביון מתוחכם ויעיל ביותר שבו השתמשו בעת הפלישה לממלכת יהודה בימי המלך חזקיהו. בין היתר השתמשו האשורים לראשונה בקצין תעמולה מסוגו של יוזף גבלס, כשהשר רבשקה קרא ליהודים להיכנע כשהוא מדבר בשפתם. ואפילו הסינים תרמו בנושא אסטרטגיה צבאית עם הכתב 'אמנות המלחמה' של הוגה הדעות סון טסו שנכתב על במבוק ובו 13 פרקים שעוסקים באסטרטגיה צבאית וניהול מלחמה.

הסוס הטרויאני // ציור מאת ג'ובאני דומניקו טייפולו, 1773

הסוס הטרויאני // ציור מאת ג'ובאני דומניקו טייפולו, 1773

הקמת השירות החשאי בהשראת שרלוק הולמס

ג'יימס פנימור קופר, שהתפרסם הודות לספריו הנחשבים למערבונים הראשונים ובראשם 'המוהיקני האחרון', אחראי בין היתר גם לכתיבת רומן הריגול הראשון בספרות העולמית – 'המרגל' (1821). הספר התבסס על פרשייה אמיתית מתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שלוותה בפרשיות ריגול שונות כמו זו של בנדיקט ארנולד, הגנרל האמריקאי הנערץ שערק לשורות הבריטים לאחר ששימש כסוכן כפול וריגל עבורם.

אבל רק מעטים חיקו את קופר. במאה ה־19 ועד המחצית השנייה של המאה ה־20 נחשב המרגל לטיפוס בזוי ושפל, ולא הרבה סופרים רצו לכתוב על עלילותיהם של גיבורים מסוג זה. יתר על כן, העובדה שהממשלות כלל לא הפעילו שירותי ביון ומודיעין קבועים עד תחילת המאה ה־20, אלא בעיקר השתמשו בסוכנים ומרגלים בודדים – מנגנון הריגול האמריקאי הראשון הוקם בתקופת מלחמת האזרחים על ידי אלן פינקרטון, בלש פרטי ולימים ראש השירות החשאי, אבל נסגר עם סיום המלחמה – לא דרבנה במיוחד את הסופרים.

מי שבכל זאת עסק מעט בנושא היה אדגר אלן פו, עם סיפור בשם 'חיפושית הזהב' (1843) שעסק בפענוח כתב סתרים – נושא מרכזי אז ולאחר מכן בעבודות סוכנויות ביון שונות. פו גם אחראי לבלש הספרותי הראשון, אוגוסט דופין, גיבור הסיפור 'המכתב הגנוב' (1844), שעוסק בעניין בעל חשיבות פוליטית לאומית – גילוי מכתב גנוב עם מידע מוצפן שעלול להביא לנפילת הממשלה אם ייחשף. כשדופין מגלה את המכתב, ששימש כאמצעי סחיטה, הוא מחליף אותו בהעתק ולמעשה פועל בשיטות שבעתיד יהיו פופולריות בקרב סוכנים חשאיים.

ז'ול ורן, הסופר הצרפתי שנודע בעיקר בסיפורי המדע הבדיוני שלו, הביא לעולם את מותחן הריגול 'מיכאל סטרוגוב' (1876), שמתרחש בתקופתו של ורן, ימי הצאר אלכסנדר השני, ומתאר את הפלישה הטטרית לסיביר שנעצרת בזכות מידע חשוב שמעביר סטרוגוב, שליח הצאר. ורן חזה בספריו בין היתר את המגה־טרוריסט המשתמש באמצעים טכנולוגיים קטלניים: ב'20 אלף מיל מתחת למים' (1870) זהו טרוריסט מסתורי (שלימים נחשף כי זהו הודי שנלחם בבריטים למען עצמאות הודו) המטביע ספינות באמצעות צוללת, וב'דגל המולדת' (1893) זהו פיראט שנעזר בהמצאה מדהימה – חומר נפץ בעל יכולות אדירות – על מנת להפוך את מבצרו לבלתי חדיר גם להתקפה מצד המעצמות באותה תקופה.

ספרות הריגול של תחילת המאה ה־20 עסקה לא אחת בגורמים רדיקליים, במהפכנים ובאנרכיסטים. רודיארד קיפלינג, מחבר 'ספר הג'ונגל', העמיד בלב הספר 'קים' (1901) את התחרות האסטרטגית בין האימפריה הבריטית לאימפריה ההודית בהשראת תקופת "המשחק הגדול" – נושא שהעסיק אותו ככל הנראה בשל היותו בריטי יליד הודו. המרגל של קיפלינג הוא נער יתום בשם קים שנקרע בין חיבתו לחיים רוחניים בקרב הטיבטים לבין מימוש כישרונו הגדול כגנב נגד הסובייטים. כמה שנים לאחר מכן, ג'וזף קונרד, הסופר הפולני־בריטי שחיבר את 'לב המאפליה', שהיווה השראה לסרט 'אפוקליפסה עכשיו', כתב את 'הסוכן החשאי' (1907), שבו מסופר על מר ורלוק, סוכן חשאי בשירות הרוסים. אחרי אסון התאומים הפך ספרו של קונרד לאחד המצוטטים ביותר בתקשורת האמריקאית בשל עיסוקו בטרור, אנרכיזם וריגול, כשרגע השיא של העלילה מגיע עם הפיצוץ במצפה הכוכבים של גריניץ'. עוד דווח כי הרוצח הסדרתי טד קצ'ינסקי, ששלח בין השנים 1978–1995 חבילות נפץ מדוורות וגרם בכך לשלושה הרוגים וללמעלה מ־20 פצועים, קרא את 'הסוכן החשאי' עשרות פעמים, ואפילו "אימץ" את שמו של קונרד ועשה בו שימוש במספר מקרים.

המאבק בטרוריסטים אנרכיסטיים הביא להקמת שירותי הביון הראשונים, ובעיקר מנגנוני בילוש משטרתיים כמו הסקוטלנד יארד, אבל רוב הסוכנים החשאיים היו אנשים פרטיים שעסקו בנושא מיוזמתם – דבר שהשתקף בספרי הריגול המעטים של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.

גיבור סיפורי הבלשים של הסופר הבריטי ארתור קונן דויל היה שרלוק הולמס, ולצדו גם בכיר הביון הראשון, מייקרופט הולמס, אחיו, שעמד בראש שירותי הביטחון של אנגליה ומתואר כאינטליגנט אפילו יותר משרלוק. בסיפור 'פרשת תכניות ברוס־פרטינגטון' (1908) יוצא שרלוק למשימה בשליחות אחיו, ראש השירות החשאי הבריטי. רק שנה לאחר מכן נוסדו האם־איי־5 והאם־איי־6, המוסד והשב"כ הבריטיים, בהשראת קונן דויל וסופר נשכח בשם ויליאם טפאנל לה קו.

לה קו אמנם נחשב לסופר הרפתקאות בינוני למדי, אך ברומנים רבים פרי דמיונו הקודח, שהפכו לרבי מכר ענקיים בבריטניה, פרסם טענות על קיומו של צבא סוכנים גרמנים שחדרו לבריטניה. לאמיתו של דבר, מי שהיה הראשון לזהות את הטרנד היה הסופר האירי רוברט ארסקין צ'יילדרס, שכתב את 'The Riddle of the Sands' (1903), אבל לה קו שכלל את הז'אנר לכדי אמנות כשבסגנונו הפשוט הצליח לפצח את הנוסחה. סיפורי פלישת הגרמנים לבריטניה הפכו ללהיט ולתת־ז'אנר ספרותי בעולם הריגול. בעקבותיהם שוכנעו גם ראשי הממשל שיש צורך בהקמת סוכנויות מיוחדות שיילחמו באויבים דוגמת אלו בבריטניה ומחוצה לה. אפילו בסיפור האחרון שבו מופיע שרלוק הולמס, בימי מלחמת העולם הראשונה ('הקידה האחרונה', 1917), הוא לוכד מרגלים גרמנים עבור שירותי הביון הבריטי, שבהחלט כבר היו קיימים ופעילים.

מרגלים בלילות, סופרים בימים

ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. המהפכה ברוסיה הושלמה עם עלייתה לשלטון של המפלגה הבולשביקית, והנה גם נפתח עידן חדש לעולם הריגול והביון הן במציאות והן בספרות ובקולנוע. בניגוד לקודמיהם, המנהיגים הסובייטים החדשים, לנין ואחריו סטלין, היו מומחים לטרור ומנוסים בביון. המודעות שלהם לנושא ולסכנות הכרוכות בו גרמה להם להקים את סוכנויות הריגול הטובות מסוגן בעולם. מטרתם הברורה הייתה להיות אקטיביים בניסיון להפיל משטרים אחרים ברחבי העולם ובמקביל לסכל מזימות כלפי המשטר הסובייטי. האובססיה של הסובייטים כלפי תחום הריגול החלה לחדור יותר ויותר גם לתרבות הפופולרית.

ספרו של סומרסט מוהם, 'אשנדן הסוכן הבריטי' (1928), שתיאר את עלילותיו של סוכן חשאי בריטי בשירות ממשלתו, התבסס במידה רבה על חייו האמיתיים כסוכן בריטי ברוסיה של פוסט המהפכה הקומוניסטית. בעוד במציאות נחשב מוהם לסוכן כושל, מוצגים הבריטים בספרו כמי שבדרך כלל הצליחו בפעולות הביון שלהם – והספר עצמו נחשב לריאליסטי במיוחד. אבל עם כל הכבוד לבריטים, היו אלו הסוכנים הסובייטים שהטילו את אימתם בכל פינה באירופה והיוו בסיס לסרט הריגול המפורסם הראשון, 'מרגלים' (1928), בבימויו של הבמאי הגרמני עטור התהילה פריץ לאנג ('מטרופוליס'). הסרט, שקיבל השראה מפרשת ריגול סובייטית אמיתית, מביא את סיפורו של רב־מרגלים בעל מספר זהויות, שדמה במכוון ללנין. אותו מרגל מתואר כמי ששולט באמצעות צבא של מרגלים מסורים אפילו על שר בממשלה. ברוח התקופה, גם כאן מוצג המרגל כטיפוס בזוי ומושחת מחד, אבל מסוּכּן מאין כמוהו מאידך, אחד שמסוגל להפיל אפילו את הממשלה הצארית האדירה.

באותה תקופה הופיעו בבריטניה סדרות ספרים כמו 'בולדוג דראמונד' או 'המלאך' של לסלי צ'רטריס, שבהם מי שלחמו בסוכני האויב היו תמיד חובבנים, לא סוכני ממשלה מיומנים, שסירבו מתוך עיקרון לעבוד תחת הממשלה. היו אלו נציגי המעמד הגבוה בבריטניה, חברים במועדונים יוקרתיים, מומחים באגרוף וביכולת לזרוק סכינים, שנאבקו ביריבים שפלים בעלי מבטא זר שניסו להתחזות לבריטים, רימו במשחקי קלפים (הוכחה ניצחת לחוסר הבריטיות שלהם), ובמקרים גרועים במיוחד ניסו לנשק אישה נשואה. רק לעתים נדירות זיהם דמו של יריבם את החליפה המהודרת שלהם, שבאורח פלא, גם אחרי מאבק אלים במיוחד נותרה נקייה.

לצד העלילות החדשות שנולדו מטבע הדברים ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו להופיע גם שינויים סגנוניים, בהם נאו־ריאליזם. הסופר הבריטי אריק אמבלר, מחלוצי אותו סגנון, הסיט את המהלכים הפוליטיים לתפקיד שחקן המשנה והציב במרכז את האדם שמאחורי המרגל, שהוצג בספרים כמו 'המסכה של דימיטריוס' (1939) ו'מסע אל תוך הפחד' (1940) כחובבן ולא כאיש מקצוע. אבל החידוש הייחודי של אמבלר היה טמון באפיון של המרגלים הסובייטים. בהיותו אנטי־פשיסט ראה אמבלר בברית המועצות כוח משמעותי במלחמה נגד התעוררות הפשיזם באירופה, כמו רבים אחרים בני דורו, וליהק בדרך כלל את המרגלים הרוסים כבעלי בריתו של הגיבור הראשי.

במציאות עדיין הייתה דמותו של איש הביון בשפל המדרגה. הפוליטיקאים בזו לו וסירבו להתייעץ עמו מתוך הנחה שיקבלו רק מנת שקרים גדושה. לכן החליטו בכירי שירותי הביון לשנות את תדמיתם הציבורית. כחלק מקמפיין הסברה, בסוף שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50, הם החלו להפיץ מידע בנוגע לפעולות סודיות תוך שהם מנפקים להן את הרומנטיזציה המתבקשת, וגם שיתפו פעולה עם סופרים שלקחו את סיפורי הריגול האמיתיים והוציאו אותם לאור. גם אם הסופרים עצמם נטו לזלזל באנשי הביון ובאמינות עלילותיהם, זה לא בא לידי ביטוי בספרים שהתחרו זה בזה מי מהלל יותר את דמות המרגל. סיפורי מלחמת העולם השנייה שהחלו להיחשף עם הזמן תרמו אף הם לשיפור שמם של ארגוני הביון לאור תרומתם הגדולה למאבק בנאצים. בניגוד לגל ספרי פלישת הגרמנים לבריטניה ערב מלחמת העולם הראשונה, כאן החלה נהירה של סופרים איכותיים לז'אנר הריגול – באופן שיצר סנכרון מושלם בין היחס המשופר כלפי התחום אם במציאות ואם על המדף.

שירותי הביטחון הבריטיים היו הראשונים שהשתמשו בשיטת השיווק העצמי. אחריהם הצטרפו גם האמריקאים – תחילה ג'ון אדגר הובר שידע היטב לפרסם את סוכני האף־בי־איי ומאוחר יותר גם אלן דאלס, ראש הסי־איי־איי, שדאג לפרסום ספר על מעלליו ועל הריגול הגרמני במלחמה ('המחתרת הגרמנית', 1947). גם הממשלה הסובייטית פעלה רבות בנדון, ובקונגרס סופרים שנערך במוסקבה באביב 1961 הודגשה באוזניהם חשיבות הריגול לביטחון העם הסובייטי והם ננזפו על היעדר ספרות ריגול בברית המועצות בעוד שהמערב משופע בסיפורים המאדירים את תושייתו של סוכן הסי־איי־איי לעומת עמיתו, הנבל המגושם של הק־ג־ב. סופרים יישמו את הדרישה החדשה, שקדו על כתיבתם והוציאו תחת קולמוסיהם עלילות שתיארו מרגלים קומוניסטים הגונבים סודות מדינה בארצות הברית ונמלטים עם הבלונדינית המסתורית בפרק האחרון. היו אלו ספרים שנראו כמו העתקים לספרי הריגול המערביים, שככל הנראה נקראו בדקדקנות על ידי סוכני ק־ג־ב במוסקבה. במקביל, גם בעיתונות הסובייטית, בדיוק כמו בזו המערבית, החלו לצאת סיפוריהם של המרגלים שפעלו במלחמת העולם השנייה וסייעו בשרטוט דמות המרגל כגיבור בעיני הציבור. לספרים ולסרטים שיצאו באותם ימים הייתה השפעה עזה על נער אחד, שבבגרותו הודה כי בהשראתם החליט להפוך לסוכן של ארגון הביון החשאי של ברית המועצות, הק־ג־ב. לנער הזה קוראים ולדימיר פוטין.

שרלוק הולמס

שרלוק הולמס

ג'יימס בונד ומלחמתו בתדמית המרגל

מי שתרם יותר מכל לתדמית החיובית של עולם הריגול הן במערב והן במזרח היה סוכן בריטי בדיוני שהפך לאייקון של הגבר שכל הגברים היו רוצים להיות כמוהו ושאף אישה לא יכולה לעמוד בפניו – ג'יימס בונד. נוסף על תרומתו המקצועית, סייע בונד גם לשחרור המיני של שנות ה־60, משום שהיה הגיבור הספרותי הראשון שתואר כמי שמקיים קשרים זמניים עם נערות מכל הסוגים מבלי שיישא אותן לאישה קודם לכן. היה לכך גם בסיס במציאות, לאור העובדה שבעולם הריגול התייחסו בחשדנות לכל סוכן שקיים קשרים קבועים מדי עם נשים. בתחילתו, לא אופיין בונד כטיפוס חשוד ומפוקפק שבגידות והנאות הן נר לרגליו, אלא כמי שעושה זאת מטעמים אידיאולוגיים על מנת להציל את בריטניה, את המערב ואת העולם כולו.

מאז ומעולם נראו ספרי וסרטי ג'יימס בונד כהתגלמות האבסולוטית של הפנטזיה שבריגול, עם ארגונים סודיים המאיימים על קיום העולם ושהקשר בינם ובין המציאות נראה כפרי הדמיון. אולם האמת היא שלאיאן פלמינג, יוצרו של בונד, היה ניסיון עשיר בתחום. בעברו היה פלמינג איש ביון בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא זה שהעלה לראשונה את הרעיון של "מבצע קציצה", בו הולעטו הגרמנים במידע בדוי לגבי תאריך ומיקום פלישת בעלות הברית לצרפת, והציע לשלוח לאויב גופת קבצן בעלת זהות בדויה של קצין ובכיסיה מסמכים מזויפים שבהם מופיעות כביכול תכניות הפלישה. למען האמת, לא היה זה רעיון מקורי של פלמינג, אלא כזה שהוא שאב מסיפור בלשי שקרא. ובכלל, הוא לא היה סופר מקורי במיוחד, אלא מומחה גדול בניצול מחודש של רעיונות שהגו אחרים. המבצע הוכתר בהצלחה לאחר שהגרמנים השתכנעו שפלישת בעלות הברית תתבצע דרך יוון, בעוד היא הגיעה מסיציליה. המומנטום של המלחמה השתנה. העולם ניצל.

עם סיום המלחמה נטש פלמינג את שירות הריגול והחל לכתוב את סדרת בונד. פלמינג שם דגש על הציוד הטכנולוגי שבו הצטייד בונד, אשר נעשה מתוחכם יותר ויותר מספר לספר ומסרט לסרט, במקביל להתפתחות הטכנולוגית של עולם הריגול כולו במציאות. עם השנים הפכו סיפורי בונד לפנטסטיים יותר ויותר. בספרים כמו 'כדור הרעם' (1961) ו'בשירות הוד מלכותה' (1963) תיאר פלמינג עבריינים בינלאומיים כמו גולדפינגר ודוקטור נו, לצד ארגוני פשע וטרור בינלאומיים כמו ספקטר בראשות הארכי־נבל ארנסט בלופלד, שפועלים על דעת עצמם כפרטנרים ויריבים כמעט שווים למעצמות העל. מטרת אותם ארגונים היא אחת – להשתלט על העולם ללא כל קשר לאידיאולוגיה ספציפית, נאצית או קומוניסטית, וללא כל קשר לברית המועצות או סין, על אף שאותן מעצמות הוצגו לא פעם כבעלות בריתם.

בראשית שנות ה־60, כשתיאר פלמינג בספריו ארגונים כמו ספקטר, שברשותם טכנולוגיות חדשניות, גרעיניות ובקטריולוגיות, שהיו קיימות רק למעצמות כמו ארצות הברית וברית המועצות, ובכך רמז שהם מהווים סכנה גדולה לשלום העולמי לא פחות ואולי אפילו יותר מהקומוניסטים (שבכל זאת חלו עליהם מגבלות), הרעיון נראה מגוחך. בעיני המבקרים הרציניים נראו אותם סיפורים כהבלים המיועדים בעיקר לילדים, בעיקר בהשוואה לסיפורים הריאליסטיים של מתחריו של פלמינג – בעיקר ג'ון לה קארה – שנתפסו כרציניים יותר. כולם ידעו: ארגוני טרור בינלאומיים ומולטי־מיליונרים מטורפים שמתגלים כחזקים יותר מראשי מדינות יכולים להתקיים רק בסדרת ג'יימס בונד.

בכלל, בונד של פלמינג היה חריג בנוף הריגול של שנות ה־60 וה־70. טיפוס טווסי, ראוותני ונוצץ, בין דמויות של אנטי־גיבורים שהתאפיינו בריאליזם, כמו דמותו של ג'ורג' סמיילי, בן מעמד הביניים, גוץ, ממושקף, חובב שירה, נבגד על ידי אשתו, שהופיע בספרים של לה קארה, בהם 'המרגל שחזר מן הכפור' (1963) ו'החפרפרת' (1974). לה קארה, ששימש כסוכן חשאי במזרח גרמניה לפני שנעשה סופר, העלה בספריו סוגיות פוליטיות ומוסריות בשילוב מסרים חתרניים יותר וממסדיים פחות. בין הסופרים שניתן למנות לצד לה קארה נמצאים גרהם גרין, שיצירותיו הכילו ביקורת נוקבת כלפי קובה הקומוניסטית ('האיש שלנו בהוואנה', 1959) ושלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ('הגורם האנושי', 1978); לן דייטון, שהביט בחשדנות כלפי הממסד וקידש את מעמד הפועלים ('הלוויה בברלין', 1964); אליסטר מקלין ('תותחי נברון'), שהוציא לאור את 'הגבול האחרון' (1959), ספר אנטי־קומוניסטי שנכתב בהשראת המהפכה ההונגרית שלוש שנים קודם לכן. לצד כל אלה הוסיפו לצאת ספרים שעדיין עסקו במלחמת העולם השנייה, בעיקר של סופרים בריטים כמו ג'ק היגינס ('הנשר נחת', 1975) וקן פולט ('חוד המחט', 1978).

לה קארה, מגדולי סופרי הריגול בכל הזמנים, אמנם זכה בהערכת המבקרים ובהערצת הקוראים, אבל בתעשיית הריגול הוענקה לו קבלת פנים צוננת במיוחד, למרות שהיה אחד משלהם, כיוון שהם העדיפו מטבע הדברים את התדמית המפוארת שתפר למידותיהם פלמינג עם דמותו של בונד.

ג'יימס בונד 1965

ג'יימס בונד 1965

המרגל בעידן הטרור האסלאמי

הסופרים האירופאים – ובמיוחד הבריטים – היו אלו שבעיקר השפיעו על ספרות הריגול. הקרבות, החורבן ופעילות המרגלים התרחשו בחצר האחורית שלהם, ועזרו לעלילות להיראות אמינות וקרובות למציאות. האמריקאים התחילו לבלוט בתקופת המלחמה הקרה והעמיקו את שליטתם בענף בשנות ה־80 עם חדירתו של תת־ז'אנר חדש בספרות הריגול – המותחן הטכני. סופרים כמו טום קלנסי החלו לתת דגש רב על תיאורים מפורטים של טכנולוגיות שונות, בספרים כמו 'המרדף אחר אוקטובר האדום' (1984) עם גיבור חדש בשם ג'ק ראיין, מה שהזניק מחדש את הפופולריות של ספרי הריגול והמלחמה בעולם בכלל ובארצות הברית בפרט. המלחמה הקרה הביאה איתה לא מעט גיבורי ריגול אמריקאים בדיוניים, כמו ג'ייסון בורן, גיבור סדרת הספרים (שהפכה לסדרת סרטים) של הסופר רוברט לדלום, לצד סיפורים אמיתיים דוגמת 'הבז ואיש השלג' שכתב רוברט לינדזי.

אבל השמחה הייתה מוקדמת. עידן הגלסנוסט, נפילת חומת ברלין ולאחר מכן קריסת ברית המועצות והגוש המזרחי, בשלהי שנות ה־80 ותחילת ה־90, הביא לסיומה של המלחמה הקרה ולתרדמת ארוכה בספרות הריגול. למעט פרודיות כמו סדרת סרטי 'אוסטין פאוורס', הפסיק הציבור להתעניין בעלילות הסוכנים החשאיים ומלחמתם בסוכני הק־ג־ב שנעשו לא רלוונטיות, הסופרים ניסו ללא הצלחה למצוא נקודת מבט אחרת, העיתונים הפסיקו לפרסם טורי ביקורת העוסקים בספרי הז'אנר, ובקונגרס האמריקאי אפילו שקלו לרגע את נחיצות הסי־איי־איי. אפילו סדרה אהובה כמו 'משימה בלתי אפשרית' נחלה כישלון כשניסתה לחזור למסך (ר' מסגרת). וכמובן, לא רק שסופרי הריגול נותרו חסרי מעש, גם המרגלים עצמם יכלו כעת לחפש לעצמם תעסוקה אחרת. אף אחד לא נזקק יותר לשירותיהם, בטח ובטח כשסיפורים מפוקפקים על אודותיהם החלו לצוץ עם פרשיות כמו ווטרגייט, איראנגייט ובגידות של בכירים בסי־איי־איי.

אלא שדווקא באותה תקופה הייתה חשיבותם של שירותי הביון גדולה מאי פעם. תרחישי האימה במוחו של כל אזרח מערבי כבר לא נבעו ממלחמת מוחות שמתרחשת מאחורי הקלעים בקצב של משחק שחמט בין המעצמות הגדולות, אלא מארגוני טרור מתוחכמים לא פחות שלא פחדו ללכלך את הידיים ולא בחלו בשום פעולה גרפית. אבל איש עדיין לא הבין זאת לעומק. ביום שלישי, 11 בספטמבר, בשעה 8:46 בבוקר, כשמטוס אמריקן איירליינס התנגש באחד ממגדלי התאומים בניו יורק, נפל האסימון, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. שירותי הביון נחלו את כישלונם הצורב ביותר.

אחרי טראומת פיגועי ה־11 בספטמבר הגיע גל חדש ועצום של ספרי ריגול. אבל הסופרים הלכו על קצות האצבעות; מצד אחד הם הריחו את הפוטנציאל לקאמבק בעקבות האירועים, ומצד שני הם העדיפו להיצמד לנוסחה הישנה והמוכרת. וכך יצאו לעולם עוד סיפורים מתחת לפני השטח, כמו אלו שאפיינו את תקופת המלחמה הקרה או את מלחמת העולם השנייה, אבל מעטים היו הספרים שהתייחסו במפורש לאיום החדש של הטרור האסלאמי. ב־2004 פרסם צ'רלס מקגראת, עורך מדור ביקורות הספרות ב'ניו יורק טיימס' דאז, מאמר שבו תקף בחריפות את הסופרים על חוסר התעוזה שלהם בהדרתם את הנושא. פה ושם היו כמה צדיקים בסדום: עיתונאים כמו אלכס ברנסון ('ניו יורק טיימס') ודיוויד איגנטיוס ('וושינגטון פוסט') הוציאו ספרים שעסקו בעולם שאחרי האסון; ספרו של פרדריק פורסיית, 'האפגני' (2006), עסק במאבק של הסי־איי־איי נגד אל־קאעידה; דניאל סילבה, סופר אמריקאי קתולי שהתגייר, הוציא 17 ספרי ריגול אחרי גל הפיגועים, שחלקם אמנם חזרו למלחמה הקרה, אבל אחרים נגעו בגורמים המוסלמיים הרדיקליים. את הסיפורים שלא הגיעו למדפי הספרים אפשר היה למצוא דווקא על המסך הקטן, בסדרות כמו '24', שבכל עונה הצליחה לאפיין מחדש את דמותו של הטרוריסט, ומאוחר יותר 'הומלנד', שלא נבהלה מלטפל במה שבאמת מפחיד כיום את אזרחי העולם המערבי – הטרור האסלאמי.

כשמתבוננים באיומים כלפי העולם המערבי מאסון התאומים ועד היום, ברור מעל לכל ספק מי הסופר שצדק בנבואותיו. אל־קאעידה, חזבאללה, דאעש, המאפיה באיטליה וברוסיה, סוחרי הסמים בקולומביה – לא רק שהם מזכירים את ארגון ספקטר (שם הסרט הבא בסדרת בונד, שעתיד לצאת במהלך 2015) שהגה איאן פלמינג, הם גם גורמים לו להחוויר לידם. וכך, בזמן שספריו הנערצים של ג'ון לה קארה נקראים היום בעיקר כשרידים ארכיאולוגיים של ימי המלחמה הקרה, בחסות הריאליזם האפרורי שלהם, דווקא פלמינג הפחות מוערך חזה את סכנות המאה ה־21. ואולי באמת ברגעים אלו ממש יושב לו אי שם סוכן חשאי, בידו האחת כוס מרטיני מנוער ולא מעורבב, בידו השנייה אקדח, על זרועו תלויה איזו בלונדינית, והוא קרוב מאי פעם לנטרל את הנבל הבא. יהיה זה גנרל רוסי מתוחכם, אידיאליסט מוסלמי, האקר צפון־קוריאני, איש עסקים סיני שמחזיק בשטרות חוב את כל הכלכלה האמריקאית, או מישהו שאפילו סופרי הריגול המבריקים ביותר לא יצליחו לנבא מאין הוא בא ולאן הוא הולך.

'הומלנד'

'הומלנד'

עטיפת הספר פטריק קים

המרגל האמריקאי ממוצא קוריאני שכבש את ישראל

סיפורי הריגול זכו לעדנה בישראל בסוף שנות ה־50, אז החלו להופיע סיפורים על שירותי הביטחון, שבתחילה אסור היה להזכירם בשמם ולאחר מכן נקראו "שי"ן בי"ת", או "מנגנון החושך", כפי שכינה אותם אורי אבנרי, עורך 'העולם הזה'. בשנים הראשונות הופיעו תרגומים של סופרים זרים, כמו לדיסלס פרגו, שהתבססו על סיפורים אמיתיים שעסקו בעיקר בציד נאצים וקומוניסטים שונים וזכו לפופולריות רבה.

פריחתה של ספרות הריגול גרמה להוצאות שהתמחו במערבונים להרחיב את ההיצע. כל ספרי הז'אנר הוצגו כתרגומים ליצירות סופרים כמו פ' ג'ונס ופרנק הארווי, אך למעשה נכתבו בידי סופרים מקומיים. השיטה נבעה מתוך רצון לתעתע בדמיון הקוראים בעזרת טעמים וריחות של ריגול בינלאומי, שכללו בעיקר את המאבקים של שירותי הביון המערביים בשירותי הביון הסובייטיים. לא היה קשה במיוחד לגרום לקוראים הישראלים ללכת שבי אחר אותן עלילות, מכיוון שבישראל החלו להתפרסם סיפורים על מרגלים שפעלו בישראל בשירות הסובייטים, כמו ישראל בר, מומחה לביטחון שבשבתו בכלא חיבר ספר על אסטרטגיית הביטחון של ישראל, בתחילת שנות ה־60, ומרקוס קלינגברג 20 שנה מאוחר יותר.

מרגל נוסף מאותו זן היה אורי וינטר, פעיל בכיר במפלגה הקומוניסטית בישראל, שהיה הראשון להישפט ולהיאסר במדינת ישראל. אחרי שיצא מהכלא שינה את שמו לאורי שלגי, המיר את דעותיו הפוליטיות, הפך למו"ל הוצאת הספרים רמדור (ולימים שלגי) והוציא ספרים שביטאו ערכים קפיטליסטיים מובהקים. במפתיע או שלא, הוא גם אחראי לסדרת ספרי הריגול המצליחה 'איש הקראטה פטריק קים', שגוללה את עלילותיו של סוכן חשאי אמריקאי ממוצא קוריאני שנאבק באויב הסובייטי בשליחות קולונל הארדי מהסי־איי־איי והרשים מאוד בצורתו החיצונית – גובהו שני מטרים, עיניו מלוכסנות, עורו שחום, והוא נודע בעיקר ב"ידיו המסוקסות, ידי איש קראטה".

סדרת הספרים, שנכתבה על ידי ברט ויטפורד, היא בכלל תרגום פיקטיבי, כינוי ליצירה שנכתבה בשפה מסוימת אבל הוצגה כמתורגמת. לאמיתו של דבר, ויטפורד הוא שם עט והסדרה נכתבה על ידי עשרות כותבים שונים שהוצגו כמתרגמי הספרים (לדוגמה, גלעד מור ופנחס דנציגר הוצגו בשמות ג' מור ופ' דן בהתאמה). למה הוצגה סדרת 'פטריק קים' כתרגום פיקטיבי? מצד אחד, הקהל העדיף לקרוא ספרות מתורגמת על פני ספרות מקור, כך שמבחינה כלכלית זה השתלם, ומצד שני, המבקרים אמנם לא העריכו ספרות זולה ורדודה שנכתבת בעברית מטעמים של זילות השפה ו"קלקול" הצעירים, אבל הסכימו להעלים עין כשזו הגיעה מעבר לים.

על חלק מהכריכות האחוריות בסדרה מופיעה הקבלה כלל לא מרומזת בין איאן פלמינג, יוצר סדרת ג'יימס בונד, לבין ויטפורד, שנועדה כמובן ליצור השוואה בין הסוכן הבריטי לאיש הקראטה (נו, שניהם רווקים, חובבי אלכוהול ורודפי שמלות – האם יש דומה מזה?). המפץ הגדול של ספרות הריגול הישראלית אמנם נבע מהצלחתו הסנסציונית של פלמינג, אבל עד מהרה התברר שהקוראים בארץ מעדיפים את פטריק קים, דמות שהזכירה להם יותר את הערס העברי, על פני גיבור אריסטוקרטי כבונד. מ־1964, אז יצא הספר הראשון בסדרה, נכתבו בעברית למעלה מ־300 ספרים על הרפתקאות הקוריאני המסוקס חובב הנשים, נמכרו אלפי עותקים מכל ספר שיצא, ולאחרונה, במלאות 50 שנה ליציאת הסדרה, פרסמה ההוצאה מחדש את הרפתקאותיו.

עטיפת הספר פטריק קים

החפיפה בין גלגולי 'משימה בלתי אפשרית' לתדמית המרגל

בשנות ה־60 הגיע הריגול גם למסך הקטן. הייתה סדרה אחת שהותירה יותר מכל את חותמה באופן שבו תיארה את הסי־איי־איי כמי שאחראי למזימות הונאה מלוכלכות, אבל היא עשתה זאת כאות של כבוד. אפשר לומר שהגלגולים של 'משימה בלתי אפשרית' משקפים בצורה מושלמת את היחס של הציבור והתקשורת בארצות הברית כלפי השירותים החשאיים.

הגרסה המקורית, שרצה ברציפות בין השנים 1966–1973, וזכתה להצלחה עצומה – אפילו יותר מאחותה הטלוויזיונית, 'מסע בין כוכבים', שעלתה על המסך במקביל אליה ואף חלקה איתה צוות הפקה וצוות טכני – האדירה את התחכום והעורמה של השירות החשאי האמריקאי במיוחד לנוכח הטיפשות של היריבים ממדינות אחרות. בצל האווירה שנוצרה סביב דמותו של ג'יימס בונד, 'משימה בלתי אפשרית' הייתה אנטיתזה מרעננת. הצוות שפעל כמכונה משומנת, מסונכרנת ומתואמת, הורכב מאנשים אפורים לכאורה, שאף אחד מהם לא בלט מעל חבריו וכל אחד מהם הביא את כישוריו ויתרונותיו: המנהיג ג'ים פלפס (שהחליף אחרי העונה הראשונה את דן בריגס), סינמון היפהפייה, ווילי החזק, בארני הגאון הטכנולוגי ורולין האנד (ולאחר מכן פאריס), האיש בעל אלף הפרצופים ש"לבש" בכל פעם פנים אחרות, בדרך כלל של דמויות "רעות", רק בשביל לתלוש מעליו את המסכה ברגע השיא.

כל פרק הכיל משימה אחרת, לעתים מוזרה במיוחד, משכנוע מנהיג מדינה עוינת שבזמן שישן פרצה מלחמת העולם השלישית שהשמידה את התרבות האנושית ולכן מוטב לו לגלות עכשיו מידע חיוני ועד לאילוף חתול תוך זמן קצר כדי שיבצע משימת גניבה מתוחכמת במיוחד.

בסוף שנות ה־80 הגיעה הגרסה השנייה של 'משימה בלתי אפשרית'. הפעם הטכנולוגיה הייתה יותר מתקדמת ופחות ריאליסטית, מה שהפך אותה כמעט לסדרת מדע בדיוני, אבל חוץ מזה היא שמרה על אותו קו ואפילו שכתבה כמה מפרקי הסדרה המקורית. אבל הפעם היא לא שרדה, בעיקר בגלל העיתוי ­– ימי הפרסטרויקה של שלטון גורבצ'וב, רגע לפני סיום המלחמה הקרה. הסוכנים החשאיים כבר לא ריתקו את הצופים כמו פעם, ושירותי הביון נתפסו כמי שמבזבזים כספי ציבור, כיוון שלא הצליחו לחזות במצב הגרוע שבו נמצאו הסובייטים. גם האויב נראה פתאום חלש וכלל לא מסוכן.

היחס למרגלים הידרדר אף יותר בעקבות פרשיות כמו איראנגייט באמצע שנות ה־80, שבה מכרה ישראל נשק לאיראנים והכסף עבר על ידי הסוכן אוליבר נורת לידי ארגון קונטראס, של המורדים בשלטון ניקרגואה, או חשיפת הבגידה של סוכן הסי־איי־איי הבכיר אולדריץ' איימס במולדתו, כשהסגיר בין השנים 1985–1992 סוכנים אמריקאים לסובייטים תמורת כ־4 מיליון דולר – נוצרה לסוכן החשאי תדמית של קונספירטור, בוגדני וחסר מצפון וערכים.

השינוי הזה בא לידי ביטוי בגלגול הבא של 'משימה בלתי אפשרית', הפעם על המסך הגדול, בכיכובו של הסוכן אית'ן האנט (בגילומו של טום קרוז). הסרט הראשון, שביים ב־1996 בריאן דה פלמה על פי הסדרה המקורית, ניפץ את תדמיתם הנקייה של הגיבורים האהובים, ובמיוחד את דמותו הפטריוטית של בריגס, המנהיג האהוב, שמתגלה בסרט כארכי־טרוריסט בוגדני ומר נפש שחיסל את חבריו ליחידה. המאפיין הקבוע של האויב השתנה לחלוטין ממה שהקוראים והצופים הורגלו בו, והמסר היה מצמרר: מעתה והלאה הבוגד יבוא מבפנים ולא מבחוץ, והוא יכול להיות בדרג הבכיר ביותר, אפילו ראש הסי־איי־איי, אפילו הנשיא, אז אל תאמינו לאיש.

אחרי פיגועי 11 בספטמבר, כשבוש הכריז על מאבק נחוש באויב החדש, שוב התאחד הציבור סביב הסוכן החשאי ושירותי הביון. תדמיתו התקשורתית של המרגל השתפרה פלאים, והוא חזר לימי הזוהר בסדרות כמו '24' ו'הומלנד'. זה בא לידי ביטוי גם בסרט השלישי של 'משימה בלתי אפשרית' (הפרק החמישי אמור לצאת השנה), שעסק פתאום גם בחייו הפרטיים של האנט, בניגוד גמור לסדרה המקורית, שבה הצופים לא ידעו דבר על החבורה מלבד התנהלותם המקצועית. זהו מעגל החיים: כשאת מקומו של האויב הקומוניסט מחליף טרוריסט ערמומי שמסוגל לבצע מעשי השמדה המוניים ואכזריים יותר, עיני המערב כולו נשואות שוב למרגל. ההיסטוריה מלמדת שהוא יכול להיות שוביניסט, בוגדני ותאב בצע עד מחר, אבל כל עוד הוא יציל אותנו בסוף, אפשר לסלוח לו על הכול.

בחירת הסופרים
המרגלים הטובים בהיסטוריה

יוסי אבני־לוי, שגריר ישראל בסרביה ומונטנגרו, לשעבר דובר משרד החוץ וקצין מודיעין. 'איש ללא צל', ספרו הרביעי, העוסק בדיפלומט ישראלי המסתבך בפרשיית ריגול, זכה לשבחים רבים והפך לרב מכר.

המרגל האהוב עליי: "דמותה של מאטה הארי, המרגלת ההולנדית מתקופת מלחמת העולם הראשונה, ריתקה אותי תמיד. היא הייתה רקדנית חושנית שידעה לנצל את יכולות הפיתוי שלה – ויש קסם עצום בפיתוי. אבל הדמות המסעירה מכולן היא ללא ספק אישיותו האגדית של אלי כהן, סוכן רב־מג שחולל נסים עד שנתפס ונתלה".

ספר ישראלי מומלץ: "אני אוהב מאוד את הדמויות בספריו של מישקה בן דוד, סופר מצוין בעל יד אמונה ונפש רגישה, שמכיר ככל הנראה מקרוב את עולם הצללים, מצליח לצייר היטב קונפליקטים אנושיים של ישראלים צעירים בתפקידי ביון שנקלעים למשברי זהות".

יפתח רייכר־עתיר, מפקד מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן בין השנים 1984–1990, בין מתכנני מבצע חטיפתו של שייח' עובייד, מנהיג חזבאללה בדרום לבנון, שימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, כתב את הספר 'המורה לאנגלית', שבמרכזו סיפורה של לוחמת מוסד במדינת אויב.

המרגל האהוב עליי: "ג'ורג' סמיילי, גיבור הטרילוגיה של ג'ון לה קארה, מייצג לטעמי את דמות מפעיל הסוכנים החשאיים הקלאסי. הוא סבלני, מבין את רוח האדם, חומל ומיטיב, ועם זאת דבק במטרה וחסר פניות בדרך אליה".

ספר ישראלי מומלץ: "'סילביה' מאת רם אורן ומוטי כפיר. הספר משלב פרוזה עם מציאות וחושף את חייה האמיתיים של אחת מהגיבורות האלמוניות האמיתיות של עם ישראל – סילביה רפאל".

ג'ורג' סמיילי )בגילומו של גארי אולדמן(

ג'ורג' סמיילי, בגילומו של גארי אולדמן

אמנון ז'קונט, מסופרי הריגול הידועים בישראל, והעורך של רוב ספרי הריגול בעברית שלא כתב בעצמו. בעברו שירת באחד משירותי הביון.

המרגל האהוב עליי: "הדמות הטובה ביותר שנכתבה אי פעם ברומן ריגול היא לדעתי זו של אלק לימאס, גיבור ספרו של ג'ון לה קארה, 'המרגל שחזר מן הכפור'. בתחילת הספר לימאס הוא ציניקן שלכאורה חסר כל אידיאולוגיה או אמונה. כשהוא נשאל במה הוא מאמין, הוא עונה: 'אני מאמין שאוטובוס מס' 11 ייקח אותי להאמרסמית'. אני לא מאמין שסנטה קלאוס נוהג בו". בסוף הספר ממחיש לימאס בהתנהגותו שגם אנשים חסרי אמונה נאמנים לדבר מה, ובמקרה זה – האהבה. התהליך שלימאס עובר במהלך הספר הופך אותו לרומן טוב על פי כל קנה מידה".

ספר ישראלי מומלץ: "ישנם שני ספרים שהם בעיניי מצוינים על פי כל אמת מידה ספרותית בכלל ושל הז'אנר בפרט, אך מכיוון שהייתי העורך של רוב ספרי הריגול הישראליים, אינני יכול לנקוב בשמות ולהלבין את פניהם של האחרים".

אלק לימאס, בגילומו של ריצ'רד ברטון

אלק לימאס, בגילומו של ריצ'רד ברטון

חגי טיומקין הוא סופר ריגול שהתפרסם אחרי מאבק בצנזורה שהגיע לבג"ץ ונמשך כארבע שנים סביב ספרו 'תיק כחול־לבן'. לאחרונה יצא לאור ספרו החדש, 'תיק IVF' שכתב עם אלדד גלאור. שירת בחיל המודיעין.

המרגל האהוב עליי: "זה קל: ג'ורג' סמיילי, הגיבור של ג'ון לה קארה, שנמצא לדעתי בכמה דרגות מעל לכל כותב אחר. סמיילי אנושי, אמין, משכנע, רחוק מלהיות מושלם, ההפך המוחלט של ג'יימס בונד. לה קארה חצה כבר מזמן את גבולות הז'אנר של ספרות ריגול ומתח. שהחברים באוסלו יזדרזו לתת לו נובל, לפני שילך לעולמו".

ספר ישראלי מומלץ: "אהבתי את הספר 'מפגש בברלין' של מישקה בן דוד. הוא כתוב היטב, הסיפור אמין, אם כי מינון האקשן גבוה לטעמי מכדי לשכנע. בן דוד היה בכיר במוסד, כך שסביר שהוא יודע על מה הוא מדבר".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook