'פרמייר', מגזין הקולנוע החביב עליי, שיצא בין השנים 1987–2010, נהג לפרסם מדי שנה את רשימת 100 האנשים החזקים בהוליווד. מבחינת אנשי המגזין, הגיליון הבטיח שכל הוליווד תקרא אותו וקידם את מעמדם בתעשייה עצמה. עבורי, חובב קולנוע מהמזרח התיכון, זו הייתה אפשרות להציץ לרגע מתחת למכסה המנוע של הוליווד ולהבין איך נוצרים הסרטים, מי יזם אותם, מי אחראי עליהם, מי הביא אותם אל קו הסיום בצורתם הנוכחית. מדי שנה הוקדשו המקומות הראשונים לראשי האולפנים, ואז למפיקים, ורק אז, במקרה הטוב, לכוכב הוליוודי לוהט או לבמאי שיצר שובר קופות.
ואיך זה עובד בישראל? מי הם האנשים החזקים והמשפיעים, שבזכותם (או בגללם) הקולנוע הישראלי נראה כמו שהוא נראה? ובכן, בישראל אין אולפני קולנוע, אבל יש כמה אנשים, שאם תעברו אותם, יש סיכוי שיהיה לכם סרט. בסופו של דבר כך אנחנו מודדים עוצמה והשפעה בתעשיית הקולנוע: האנשים שיכריעו במילה אחת אם תעשו סרט או לא, או כמו שאומרים בעגה ההוליוודית: האנשים שיש להם את הכוח לתת לכם אור ירוק.
לא פחות חשוב לשאול מי לא ברשימה. והתשובה המקומית מתסכלת: כמעט ולא תמצאו בה במאים, תסריטאים או שחקנים. אפילו מפיקים כבר לא משפיעים כמו בעבר. בהוליווד, לעומת זאת, תמיד אפשר למצוא בין עשרת הגדולים את הבמאי או השחקן המשפיעים של הרגע. ויש בכך היגיון: בהוליווד המסחרית, אם הצלחת, כולם ירצו עוד מזה. אם רשימת המשפיעים של הוליווד הייתה ממשיכה להתפרסם כיום, שחקן כמו בראדלי קופר, למשל, היה ממוקם בה גבוה. אחרי שהוכח שהוא יכול להביא קהל ב'בדרך לחתונה עוצרים בווגאס', ואחרי שהוכח שהוא יודע לשחק ומסוגל להביא גם אוסקר בסרטים של דיוויד או. ראסל, לקח קופר את הכוח הזה ומינף אותו כשהחליט ליזום את הסרט 'צלף אמריקאי' וקנה את הזכויות על הספר. תחילה ספילברג התעניין, לבסוף איסטווד ביים, ו'צלף אמריקאי' הפך לסרט האמריקאי המצליח ביותר ב־2014, מה שחיזק את מעמדו של קופר אף יותר. ובישראל, איזה שחקן יכול להרים על כתפיו פרויקט שיפתח דלתות רק כי הוא מפורסם, מצליח ומוכשר? רק נטלי פורטמן.
ומה לגבי במאים? יש ביניהם מעטים שיכולים להגיש תסריט בידיעה שהמפיקים והיושבים בקרנות הקולנוע יהיו מחויכים ורגועים, ושמסלול הייסורים בדרך לסרט יהיה מהיר יותר עבורם, אחרי שהוכיחו את עצמם כבמאים שגם עושים סרטים טובים וגם זוכים לאהדת הקהל. מדובר בבמאים כמו יוסף סידר, אבי נשר, שמי זרחין ורשף לוי. גם לקרן ידעיה ולנדב לפיד אמור להיות קל יותר כיום, בגלל המעמד הבכיר שלהם בפסטיבל קאן ובזירת הקולנוע הבינלאומי. הסרטים שלהם אמנם לא מביאים קהל בישראל, אבל קרנות הקולנוע משתוקקות לא פחות – ובצדק – גם לשטיחים האדומים של קאן.
צריך להדגיש: הכוח שיש לאותם יוצרים הוא ביכולת שלהם ליצור את סרטם הבא. בעקבות הצלחת הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם יש יוצרים במעמד של סלבס, שיכולים לעבוד ברצף, עם סרט חדש כל שנתיים־שלוש, ולמצוא לו מימון בנוחות יחסית. אבל כשאנחנו מדברים על השפעה, השאלה היא האם יש יוצרים שהצלחתם משפיעה הלאה, מעבר לסרטים שלהם. וכאן הרשימה מצטמצמת מאוד, פחות או יותר לנשר וזרחין. אפשר למצוא את טביעות האצבע שלהם – במישרין או בעקיפין – בסרטים נוספים שנוצרו בהשראתם, או ממש בתמיכתם ובעידודם. ספילברג הוא הבמאי הכי חזק/משפיע/נוכח בהוליווד, כי הסרטים שלו הופכים למושאי חיקוי, כל הצלחה שלו מולידה סרטים שנראים כמו סרטיו, והוא עצמו מתפקד כמעין חממה לפיתוח פרויקטים שקרובים לטעמו ומקדם יוצרים תחת חסותו כמפיק. ואת זה אין אצלנו. רק נשר מצליח להשתמש בהצלחותיו כדי לתמוך בפרויקטים של אחרים (למשל, כמפיק ב'זוהי סדום' ו'חתולים על סירות פדלים'). אנחנו לא רואים את לפיד או את ידעיה, לדוגמה, פורשים חסות על יוצרים צעירים ומשתמשים בהשפעה שלהם כדי לדחוף אחרים לפסטיבלים שבהם הם כבר בני בית.
.
האתוס האמנותי של ניצחון הבינוניות
זה לא תמיד היה כך. בשנות ה־60 וה־70, לשחקנים, במאים ומפיקים ישראלים היה הרבה יותר כוח. הסיבה פשוטה וברורה: הקולנוע הישראלי אז היה מערכת מסחרית לחלוטין, ורק מה שהצליח כלכלית שרד והמשיך הלאה. כך אורי זוהר מינף את פרסומו העצום כבדרן וקומיקאי כדי להפוך לבמאי, וכבמאי הוא כינס סביבו חצר של יוצרים שאותם הוא טיפח בצלמו, ונדמה שהיה רגע שבו הוא היה יכול לעשות מה שהוא רוצה ותמיד ימצא מי שיממן, אם זה אברהם (דשא) פשנל או איציק קול. כך גם אסי דיין של שנות ה־70 וזאב רווח של שנות ה־80; שחקנים שידעו לנצל את פרסומם כדי ליצור סרטים. לא לחינם מנחם גולן מוזכר בהקשר הזה כאיש הכי חזק של תעשיית הקולנוע הישראלי (הוא ללא ספק היה ממוקם במקום הראשון ברשימה, לו הייתה נערכת בישראל בין השנים 1973–1978), כי הוא היה האיש שמימן הכי הרבה פרויקטים לעצמו ולאחרים, הוא האיש שאותו ניסו לחקות ואותו ניסו לנצח. הקולנוע הישראלי של שנות ה־70, כולו בבואות וצלליות של מנחם גולן.
אבל כיום, כאמור, הכוח ניטל מהיוצרים ועבר לידי ראשי הקרנות. בין קרן הקולנוע הישראלי, בניהולו של כתרי שחורי, לבין קרן רבינוביץ', המממנת העיקרית של סרטי העלילה הישראליים, בניהולו של גיורא עיני, מתקיימת מדי שנה תחרות על זהות הקרן הגדולה בישראל. זכויותיהן והישגיהן של שתי הקרנות דומות עד זהות. ובכל זאת, נדמה ששחורי מיישם גישת ניהול פרו־אקטיבית, בוחן מדי שנה את השינויים ואת הכשלים של הקולנוע הישראלי ומנסה לתקן: הוא הוביל לגל של עיבודי ספרים בתחילת העשור; עודד את ז'אנר סרטי האימה כשהחלו לצוץ; תמך בקולנוע העצמאי כשזה התחיל להיות נפוץ; חיבק את מחאת היוצרות נגד ייצוגן המועט של במאיות קולנוע ותרם לגל הנשי של השנתיים האחרונות; הקים מסלול לעידוד הפקת קומדיות כשצצו תלונות על היעדרן. בנוסף, שחורי הוא מהמהנדסים העיקריים של הסכמי הקופרודוקציות שחתמה ישראל עם לא מעט מדינות בעולם בעשור האחרון, ושל הפריצה הבינלאומית הגדולה של הקולנוע הישראלי בפסטיבלים. כל הפעולות האלה, שהן הרבה יותר מרק לאשר סרט כזה או אחר, משנות את פניו של הקולנוע הישראלי כמעט בכל שנה. לכאורה, שיקול כלכלי־מסחרי כבר אינו המוביל ברשימת שיקולי התמיכה בסרטים. אמנם אף אחד לא רוצה מראש סרט שנכשל בקופות, אבל תמהיל מגדרי, עדתי, דתי, דורי וגיאוגרפי מהווים פרמטר מכריע יותר בבחירת הפרויקטים לתמיכה. בקיצור, פוליטיקה.
והפוליטיקה, כמובן, גם אחראית לכך שבמאים ויוצרים בארץ אינם משפיעים כיום על התעשייה שהם עובדים בה. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ליוצר ישראלי זו הצלחה. בן לילה הוא הופך מיקיר התעשייה, בן טיפוחיה, למי שעין התעשייה צרה בהצלחתו. האתוס האמנותי בישראל, כפי שהוא מועבר בבתי הספר לאמנות (כולל קולנוע) הוא שרק הבינוניים מצליחים. האמנים האמיתיים, חסרי הפשרות, נועדו להיכשל. במסגרת העבודה על הסדרה התיעודית 'חגיגה לעיניים: סיפורו של הקולנוע הישראלי', ראיינתי בשנים האחרונות לא מעט יוצרים. "לא להאמין כמה רגשות אשמה הרגשתי כשהסרט הצליח", אמר ערן קולירין, בעקבות ההצלחה העצומה של 'ביקור התזמורת'. "חברים הציעו לי לנסוע לחו״ל", אמר איבגי על התגובות שקיבל כשהפך לשחקן הכי מבוקש בארץ, "לא הבנתי למה הם רוצים לגרש אותי מכאן". וזה בדיוק מה שקרה: אפרים קישון, בועז דוידזון, אבי נשר, מנחם גולן ועכשיו יוסף סידר – כל מי שממש הצליח, קיבל את המסר הברור מעמיתיו למקצוע: אתה את שלך עשית וקיבלת, עכשיו תן הזדמנות לאחרים.
אם בעולם הבמאים המצליחים משפיעים על הדורות הבאים אחריהם, בישראל – הם מגורשים מהעיר.
.
צילום: מוטי קמחי, 'הארץ'
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את "גיליון המשפיעים" של 'ליברל' במתנה עד הבית?
