כבר שמונה חודשים שתושבי קו העימות שבגבול הצפון מפונים מבתיהם וחזרתם הביתה עוד לא נראית באופק. המחיר הכלכלי והאישי שהם משלמים עצום, למדינה אין פתרון עבורם ונראה שמוסדותיה כלל לא ששים או ערוכים לטפל בשלל הבעיות המורכבות שהביא אתו הפינוי, אבל לאנשי הימין הקיצוני כל זה לא נוגע. הם מסתכלים רחוק יותר, אל היעד הבא: התיישבות בדרום לבנון.
תנועת "עורי צפון" נולדה בחודשים האחרונים, צברה לה מאות עוקבים ברשתות השונות ואתמול קיימה את 'כנס לבנון הראשון' בזום.
את הרעיון מאחוריה מנסח בצורה הפשוטה ביותר אליהו בן אשר, ממקימי התנועה, במאמר באתר 'סרוגים': "מה הוא בעצם אותו 'דרום הלבנון'?"הוא פשוט צפון הגליל". הכול עניין של הגדרה.
ואיך ניישב את "צפון הגליל" החדש? בשיא המערכה הצפונית לכשזו תתחיל מתכננים אנשי התנועה לפלוש לשטחים שיכבוש צה"ל, להקים שם ישובים יהודים ולקבוע עובדות בשטח.
בין הדוברים בכנס אפשר היה למצוא את החשודים המיידיים: עו"ד דורון בן צבי מארגון חוננו; פרופסור יואל אליצור שטען במאמר (שמאוחר יותר נמחק) שטבח שבעה באוקטובר הוא עונש אלוהי על טיפוח תועבות מיניות; דוקטור חגי בן ארצי (אחיה של שרה נתניהו) שטען בעבר שישראל צריכה להיות מדינת תנ"ך והזמין את מי שרוצה דמוקרטיה להגר לארצות הברית; רס"ן במיל' עמיעד כהן, מנכ"ל קרן "תקווה" ישראל המפעילה מיזמים חינוכיים ונמנית על תורמיו של פורום קהלת; יהודית קצובר, מייסדת תנועת הריבונות הקוראת להחלת ריבונות ביהודה ושומרון; דניאלה וייס, ראש תנועת 'נחלה' ומובילת תנועת ההתיישבות בעזה; פרופ' עמוס עזריה, חבר סגל באוניברסיטת אריאל ועוד.
אנשי התנועה מקווים לנצל את המשבר הביטחוני האדיר כדי לשכנע כמה שיותר ישראלים שהתוכנית שלהם חיונית לביטחון המדינה. היא, כמובן, בדיוק ההפך מכך, אבל לערך הביטחוני שלה עוד נחזור.
בינתיים נזכיר שהרעיון לפיו דרום לבנון עד נהר הליטני הוא חלק מארץ ישראל השלמה ועלינו להתיישב שם, היה שייך פעם לשוליים הקיצוניים גם בתוך הציונות הדתית. אבל היום השוליים הקיצוניים הם האנשים המקורבים ביותר לח"כים של הציונות הדתית ושל לעוצמה יהודית, והחזון המשיחי והמסוכן שלהם מקבל במה בכלי תקשורת מיינסטרימים של המגזר (מקור ראשון, סרוגים ותחנות הרדיו השונות).
אבל בתנועה להתיישבות בדרום לבנון לא בונים רק על סיוע מהח"כים. לצד כנסים ומאמרים, משקיעים שם גם בהכשרת דעת הקהל ובחינוך. פרופ' עמוס עזריה, למשל, פתח הדסטארט כדי לקבל את עזרת הציבור במימון הוצאת ספר ילדים חדש: 'אלון ולבנון'. סיפורו של הילד אלון מקיבוץ משגב עם שחולם להגיע ללבנון ולגור שם, ובסופו של דבר מגשים את חלומו אחרי שהמלחמה מסתיימת. (באופן מעניין, בדף הפרויקט עצמו כל זה לא מוזכר, והספר מוצג כמאמץ "לעודד אנשים בכל רחבי הארץ להכיר במצב הקשה של תושבי הצפון ולהבין ללבם של המפונים".
"התנועה היא תודעתית", אמר עזריה בריאיון על ספרו ברדיו צפון. "אנחנו רוצים שהציבור בישראל יתחיל לחשוב על להתיישב בדרום לבנון".
השיטה מוכרת: מה שמתחיל ברעיון שנשמע הזוי וקל לזלזל בו, מקבל במה תקשורתית, חודר לתודעה, בהמשך מקבל רוח גבית מנבחרי ציבור והופך לתוכנית לגיטימית ליום שאחרי שיש לדון עליה.
"אנחנו מעוררים את הציבור ויוצרים השפעה פוליטית", אומרת דניאלה וייס, ממובילות תנועת ההתנחלות. וייס יודעת שבסוף כל מה שצריך זה נחישות והרבה סבלנות: "זה לקח שנים, עוד צעדה ועוד צעדה, הכל עלה גם הרבה כסף אבל זה הצליח", היא אומרת על ההתיישבות הבלתי חוקית ביהודה ושומרון.
מובילי התנועה יודעים שהדרך לשכנע את הציבור עוברת דרך ניצול המצב הביטחוני בצפון, אבל לא מדובר בחזון ביטחוני, אלא בשליחות דתית שנסמכת על שלל ציטוטים מקראיים ועל הטענה לפיה "אין דבר כזה, לבנון". ובדיוק כמו בעזה – מוכנה להקריב חיי אזרחים וחיילים כדי להגשים חזון קיצוני.
המערכה ברצועת הביטחון שנמשכה 17 שנים, גבתה את חייהם של יותר מ-400 חיילי צה״ל. וזה, כאשר חיזבאללה עדיין היה ארגון טרור קטן שפעל בשיטת גרילה. היום, היכולות שלו גדולות לאין שיעור והוא מתנהל כצבא מסודר.
ובסוף, נניח והשלמנו את כיבוש דרום לבנון במחיר העצום של חיי אדם ובידוד מדיני כמותו טרם פגשנו, מה יהיה השלב הבא? כיצד נבטיח את השקט והביטחון בגבול הצפוני החדש? אם נבחן את האסטרטגיה שמציעה תנועת ההתיישבות, התשובה היא יישוב מרכז לבנון ומערב סוריה. את המחיר הפוליטי, החברתי, הכלכלי והצבאי מדינת ישראל כבר לא תוכל לשלם.
