חייזר שהיה נוחת, משום מה, בישראל אתמול בערב והיה פותח (שוב, משום מה) את מהדורות החדשות, היה חושב שהגיע לכוכב מוזר במיוחד.
הוא היה שומע על ויכוח בין שרת התחבורה לשר האוצר בנוגע למימון מיגון לרכבת לעיר שנקראת שדרות, ובטח היה מסיק שלפתע פתאום, בלי כל הכנה מוקדמת, נחתה עיר שלמה בדרום הארץ.
בעיר הזאת יש רכבת, אבל הרכבת לא עובדת, כך מתברר, בגלל איזו מלחמה שפרצה וצריך להחליט מה לעשות. ככה, פתאום משום מקום יש עיר, ורכבת, והחלטות שצריך לקבל.
המציאות היא, ואני מקווה שלא צריך לספר למישהו, הפוכה.
כבר תשעה חודשים שהרכבות לנתיבות, אופקים ושדרות מושבתות. הקווים האלה לעיירות הדרום הם אחד ההישגים הגדולים ביותר שנתניהו נוהג להתפאר בהם. ובצדק. אני זוכר שכנער שהגיע לבאר שבע לצו ראשון והסתבך בדרך הלוך באוטובוסים מפותלים, הייתי המום לגלות תחנת רכבת ענקית ליד התחנה המרכזית. הרגשתי דביל, הרי אם יש פיתרון כל כך פשוט אז למה נגררתי בקווים ותחנות החלפה וכל כאב הראש הזה? אז נכנסתי לתחנה והשומר המופתע עצר אותי ושאל אותי מה אני רוצה. לנסוע ברכבת. הוא חייך במבוכה ואמר תראה, הרכבת פה לא באמת עובדת. זה סתם.
בשנים שעברו זה השתנה, והדרום חובר למרכז. זה אפשר לרבים מאיתנו להתחבר למרכזי תעסוקה ואיפשר למשל לאישתי היקרה (היי שיר) להמשיך לגור בשדרות ועדיין לעבוד בעבודה משתלמת במרכז הארץ. עניין של כמה דקות נסיעה לתחנת הרכבת ומשם שעה עד תל אביב. במידה רבה, הרכבת היא הבסיס שעל פיו החלטנו אנחנו ורבים אחרים בשדרות איפה לגור ובמה לעסוק. פתאום הכל השתנה.
אמרתי פתאום? ובכן, לא באמת פתאום.
כמו שחיבור הרכבת עשה המון טוב, כך עצירתה עושה המון רע, למשל פוגעת ביכולת של אנשים ללכת לעבודה. אם אישתי, למשל, תרצה לאסוף את הילדים מהגן בארבע, היא תצטרך לצאת לכל המאוחר באחת וחצי מהעבודה. דמיינו מה זה עושה לפיריון שלה או של אחרים. מה זה אומר שאדם החליט להשתקע בשדרות, או נתיבות או דורות והתקבל לעבודה מתוך הנחה שיש רכבת, ופתאום אין.
אמרתי פתאום? ובכן, לא באמת פתאום.
אין שום דבר חדש באירוע הרכבת בשדרות. התוואי הבעייתי (שבתחקיר 'הצינור' נטען שקודם על ידי נתניהו באמצעות חברה השייכת לבן דודו) חושף את הרכבת לאיום נ.ט, אבל זו בעיה ותיקה ומקור לויכוח עתיק יומין בין משרד התחבורה למשרד הביטחון בשאלה היחידה שבדרך כלל משנה: מי יממן.
זה לא מנע מהרכבת להמשיך לפעול, אבל כמו הרבה דברים אחרים – טבח שמחת תורה שינה הכל. ועכשיו הצבא מרגיש הרבה פחות בנח לאפשר נסיעת רכבות במרחב בלי מיגון מיוחד ויקר. גם בזה אין חדש, בהתחשב בזה שאנחנו שמונה חודשים לתוך המלחמה. מצד שני, קולות אחרים דורשים, כמאמר השלט הגדול בכניסה לעיר לשדרות, להתנער מתפיסת המיגון. להפסיק להשקיע הררי כספים במיגון יקר שנותן מענה זמני (כי תמיד בסוף יימצא הנשק שיחדור את המיגון החדש) ולהתחיל להתעסק בפתרון האמיתי והוא ביטחון.
כמעט 9 חודשים היו לממשלה כדי להחליט מה לעשות. ממשלה סבירה, לא טובה חלילה, פשוט סבירה, הייתה עושה אחד מהשניים: או מקבלת את המלצת הצבא, ואז מתאבדת בכל הכוח על השלמת העבודות כמה שיותר מהר, או עומדת מאחורי דברי סמוטריץ' בינואר האחרון ולא מתעסקת יותר במיגון, ואז, כמובן, הייתה פשוט פותחת את הרכבת (אבל עובדת קשה על להשיג ביטחון). מה הממשלה שלנו עשתה בפועל? מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – כלום. למה, בעצם, לעשות את עבודתה במקום להתעסק בדברים כיפיים באמת כמו לריב עם האמריקאים או לקלל שמאלנים בטוויטר?
ככה העברנו יותר משמונה חודשים עד שפתאום שרת התחבורה נזכרה שצריך לבקש תקציב למיגון, ושר האוצר נזכר שהוא בכלל נגד מיגון. והרכבת? למי אכפת. זה כולה תושבי העוטף. אנחנו גם ככה רגילים להפקרה.
כל זה רק מדגים את החלק במחדל שכמעט לא מדברים עליו: המחדל האזרחי. חוסר התפקוד המשווע, המביך, המוציא מן הדעת של המערך האזרחי. הקריסה המוחלטת של השירות הציבורי והפיכתו ללא יותר מזרוע דוברות פוליטית שלא מסוגלת לבצע את עבודתה גם היא הייתה רוצה.
בתחילת השבוע אישתי, החלק המוכשר בבית, הגיעה לכנסת כדי לדבר בוועדת הצעירים בראשות נעמה לזימי על מנהלת תקומה. אותה מנהלת מיוחדת שהקימו בדיוק בשביל דברים כאלה: לקדם ולתכלל את שיקום ופיתוח העוטף. אחרי הדיון, בו שיר פירטה על סיפור הרכבת, ניגש אליה נציג מנהלת תקומה. הוא היה מופתע, החבוב. ומבולבל. תראי, הוא אומר, אני חושב שכדאי שתלכי לבדוק עם משרד הביטחון כי אנחנו, מנהלת תקומה, כבר השקענו את הכסף. הבנתם? היא, האזרחית, תלך למשרד הביטחון.
וזה בעצם חושף את בלוף הפרויקטורים והמנהלות היעודיות. הרי כל מהות הרעיון של מנהלת ייחודית לא נועד כדי להקצות כסף. משרד האוצר יודע לבד להעביר תקציבים למשרד הביטחון. הרעיון היה להקים גוף ניהולי שידע לזהות צרכים, לשחרר חסמים בירוקרטיים ולפעול באופן יצירתי כדי לקדם את שיקום העוטף. ובקצה האירוע עומד נציג, חביב אבל חסר אונים, שמבחינתו תפקידו הסתיים עם החתימה על הצ'ק.
השורה התחתונה היא, בעיניי, שאנחנו קוצרות מה שאנחנו זורעות. שנים של הזנחת המגזר הציבורי והפיכתו לכלי שרת פוליטי ומפלגתי מייצרים, קודם כל, יכולת מקצועית נמוכה. ממשלה שברמה הכי בסיסית לא חושבת שלעבוד זה חלק מתפקידה. איך מגלה היומן של מירי רגב? רק שעות בודדות בשבוע מוקדשות ל"מקצועי", השאר בפוליטי. רואים.
