fbpx

100 שנה להסכם סייקס־פיקו: האם תכנית החלוקה נכשלה?

0

 לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולארגון דאעש (המדינה האסלאמית) יש לפחות דבר אחד במשותף: שניהם מאמינים כי הסכם סייקס־פיקו נפח את נשמתו; שניהם גם טרחו להכריז על כך באופן פומבי ונחרץ.

"ההסכם שעיצב לפני 100 שנה את הגבולות באזורנו – הגיע לקיצו", קבע נתניהו בנאום בפני המכון למחקרי ביטחון לאומי. בנו של ההיסטוריון מרחביה גם פירט: "ההסדר הזה קוים במחצית הראשונה של המאה ה־20 על ידי כוחות קולוניאליים, ואחר כך הוא קוים על ידי דיקטטורות ערביות חילוניות. וכשהמשטרים הללו קרסו במהפכה הערבית, יצאו כל השדים הכבושים מן הבקבוק המזרח־תיכוני – שיעים נגד סונים, שבט נגד שבט, כת נגד כת, תנועה נגד תנועה".

באחד הסרטונים המפורסמים ביותר שהפיק והפיץ דאעש, נראה לוחם מזוקן וחמוש של הארגון מהלך באזור טרשי וצהבהב. "כאן עבר הגבול בין עיראק לבין סוריה", מסביר הלוחם, בזמן שהוא חוצה את קו הגבול הדמיוני ובידיו הדגל השחור של הארגון הרצחני. לאחר החצייה מבטיח האיש למחוק גם את שאר הגבולות המלאכותיים בין מדינות ערב ולייסד ח'ליפות אסלאמית אחת גדולה. שם הסרטון: "הסוף של סייקס־פיקו".

*******************

שנתיים חלפו מאז קיץ 2014, אז השתלט הסרטון הזה של דאעש על סדר היום המזרח־תיכוני ואף חלחל לנאומו של ראש ממשלת ישראל. היום זה כבר נראה קצת אחרת. גורמי המודיעין בעולם מעריכים שדאעש בהתרסקות: הארגון איבד באחרונה כמחצית מהשטחים שכבש בעיראק וכרבע מהשטחים שכבש בסוריה. ראש אגף מודיעין בצה"ל, האלוף הרצי הלוי, קבע ביוני כי שלושת החודשים האחרונים היו הקשים ביותר לדאעש מאז הקמתו. הוא כבר איבד את העיר רמאדי שבעיראק, ובעת כתיבת שורות אלה נאבק על שארית הנוכחות שלו בעיר פלוג'ה. היעדים הבאים של המאבק האנטי־דאעשי הם העיר מוסול שבעיראק, והעיר א־רקה שבסוריה, זו שהוגדרה "בירת הח'ליפות".

מי שמחמש את צבא עיראק ומסייע לו בהיבטים לוגיסטיים רבים במאבק בדאעש היא ארצות הברית של אמריקה. מי שעומד מאחורי נשיא סוריה במאבקו בארגון הסוני הקיצוני היא רוסיה של פוטין. גם מקומן של המעצמות האזוריות אינו נפקד. איראן, סעודיה, קטר וטורקיה – כולן מעורבות עד צוואר בניסיון לשמר את הגבולות הישנים של המדינות הערביות באזור הסהר הפורה, או לפחות להשפיע על עיצוב הגבולות החדשים של מדינות אלו.

כך שנראה כי יש עוד דבר המשותף לנתניהו ולראשי דאעש: הם מיהרו מדי להספיד את סייקס־פיקו, ובהמשלה – את ההתערבות הבינלאומית במזרח התיכון. אולי מוטב היה לו שמעו בקולו של צ'ו אן־לאי, שהיה יד ימינו של שליטה רב־הימים של סין מאו דזה דונג, ושכיהן כראש הממשלה ושר החוץ של המעצמה המזרחית במשך שנים רבות. כששאלו את צ'ו ב־1953 (גרסאות אחרות טוענות שהדברים הושמעו בשנה מאוחרת יותר) מה המשמעות של המהפכה הצרפתית – שמציינת כעת 227 שנים – הוא השיב ש"עדיין מוקדם מדי להעריך".

.

יש דברים גרועים מחלוקה קולוניאליסטית

גם אם התפרקות חלק ממדינות ערב מעידה שסייקס־פיקו אכן נפח את נשמתו כהסכם מדיני וגם אם לאו, הרי שהקרב על הנרטיב של סייקס־פיקו נמשך בעוז גם ב־2016. שלל מאמרים פורסמו בעיתונות הבינלאומית בכלל ובעיתונות הערבית בפרט, במלאת 100 שנים לחתימה על ההסכם בין צרפת לבריטניה. עיון באלה מלמד שכמו תמיד ההיסטוריה היא רק עוד מכשיר סובייקטיבי בידי הפוליטיקה. כל צד מגייס אותה לצרכיו האקטואליים.

ה'טיים מגזין', לדוגמה, פרסם כתבה ארוכה שכותרתה: "100 שנים לסייקס־פיקו – ההסכם שלא עיצב את המזרח התיכון". באל־ג'זירה היו קצת פחות נחרצים והקדישו את חגיגות יובל ה־100 לוויכוח בין שני היסטוריונים על החשיבות האמיתית של ההסכם. אצלנו בשכונה, לעומת זאת, הקביעות הן חד־משמעיות.

למשל שר הביטחון לשעבר משה ארנס, ששואל מעל דפי עיתון 'הארץ' אם לא הגיע הזמן להיגמל מקיבעון הגבולות המלאכותיים ששורטטו לפני 100 שנים. הוא מתכוון כמובן לרמת הגולן, ולתביעה הבינלאומית מישראל להשיבה לידי סוריה. לשיטתו של ארנס, אם הגולן הוגדר כטריטוריה סורית באופן שרירותי על ידי פקידים מערביים, ואם ישראל שולטת בשטח הזה זמן רב יותר מאשר שלטו בו הסורים, ואם בצד הישראלי השקט נשמר בעוד שהצד הסורי מדמם וקורס – הרי שהגיע הזמן לסדר אזורי חדש.

גם מסרור ברזאני, יו"ר המועצה לביטחון לאומי של החבל הכורדי בעיראק, חושב כך. תוך שימוש בהאשטאג "סייקס־פיקו", צייץ ברזאני בטוויטר: "100 שנים של כישלון ושפיכות דמים הן סיבה מספקת לנסות דרך חדשה. הגיעה העת עבור כורדיסטן לתקן את העוולה הזו". כורדיסטן, כידוע, עדיין איננה מדינה. בערך בתקופת ייזום הסכם סייקס־פיקו הובטח לכורדים שיזכו לממש את שאיפותיהם הלאומיות בצורת מדינה עצמאית. הבטחה שלא קוימה עד היום.

בעולם הערבי, לעומת זאת, הדעות חלוקות. מאמר המערכת ביומון המצרי 'אל־אהראם' הגדיר את ההסכם כאסון: "היום הוא יום השנה להסכם סייקס־פיקו המקולל. המזימה ברורה היום. במערב מדברים בגלוי על סייקס־פיקו חדש לתיקון הטעויות של החלוקה הקודמת. לא נסתר מעיני איש שמדובר על חלוקתן של חמש מדינות ערביות – עיראק, סוריה, לוב, סעודיה וסודאן – ל־13 מדינות. 'רוחות הרפאים של סייקס־פיקו' נוכחות מאוד כדי לחלק את האזור הערבי ל'מדינונות' לפי השתייכות עדתית – מדינה לנוצרים, לשיעים, לעלווים, לסונים ולכורדים. […] הסכנה ברורה ומאיימת על כולם, לכן עלינו להתעורר ולהתאחד לפני שהערבים יתעוררו לאסון גדול יותר".

גם פתחי מחמוד, בעל טור ביומון המצרי, טוען שהחלוקה מחדש של האזור כבר החלה למעשה: "כרגיל, הערבים הם שיפסידו, למרות שהפעם הם שותפים עיקריים בחלוקתו מחדש של האזור. סייקס־פיקו החדש יהיה הרבה יותר קשה וטרגי מקודמו, שגרם לאובדן פלסטין. נראה כי אנו בציפייה לנכבה חדשה".

***************

מנגד, יש מי שמגדיר את ההסכם "מתנה משמים". העיתונאי הלבנוני ח'יר אללה, לשעבר עורך היומון 'אל־חיאת' היוצא לאור בלונדון, טוען שמי שאשם בכישלון סייקס־פיקו הוא לא המערב אלא הערבים עצמם: "יש בעולם הערבי מי שתמיד קיללו את סייקס־פיקו וראו בו את הסיבה העיקרית לאסונות ולתבוסות בכל המישורים. אך סייקס־פיקו לא היה הסיבה העיקרית לתבוסות ולאסונות, אלא היה קולב עליו תלו ערבים רבים את בעיותיהם ואת חוסר האונים שלהם, כדי להצדיק את אוזלת ידם ואת פיגורם. סייקס־פיקו נכשל בשל התרחקות הערבים מכל מה שהוא ריאלי ורציונלי. סייקס־פיקו נוצל כתירוץ על ידי המשטרים כדי לדכא את עמם, לעתים בשם פלסטין ולעתים בשם האחדות הערבית וההתנגדות לקולוניאליזם ולאימפריאליזם העולמי".

גם עמר עיאצרה, בעל טור ב'אל־סביל', ביטאון האחים המוסלמים בירדן, מפנה את הביקורת פנימה: "מצער שהמשל 'אחוז בעלוב כדי שלא יבוא עלוב ממנו' חל על היחס של הערבים לתכניות האימפריאליסטיות שנכפו עליהם. במלאת 100 שנה אנו מייחלים להמשכו של ההסכם מאחר שהעתיד לבוא יהיה הרבה יותר גרוע ואפל ממנו. לא העלינו בדעתנו שהמדינה שלא היינו משוכנעים לגביה בעבר, תהפוך להיות גן עדן בהשוואה לגיהנום הפילוג והחלוקה שצפוי להתבסס בעתיד הקרוב. המדינה בסוריה, עיראק, לוב, תימן ובמקומות אחרים, מוקמת מחדש באמצעות הרס החברה והמדינה והחייאת הנאמנויות האתניות והנאמנויות הפרטיקולריות. […] היום מסעוד ברזאני הצהיר שתפקידו של סייקס־פיקו תם ויש לחפש חלופה. ואליד ג'ונבלט, מנהיג הדרוזים בלבנון, סבור שסייקס־פיקו אינו קביל עוד ויש לשנותו. המיעוטים והעדות והשכונות שואפים להקים מדינות שידגישו את זהותם הפרטיקולרית. לדעתי זהו אסון גדול הרבה יותר מסייקס־פיקו".

ומי שסיכם זאת בצורה הבהירה ביותר הוא הליברל הסעודי ח'לף אל־חרבי: "הגיע היום בו אנו מבכים את הרס תוצאות סייקס־פיקו, לאחר שבמשך מאה שלמה קוננו על תוצאותיו".

.

בחזרה למקורות, או: אתרו את האינטרסים

למה בעצם? למה דווקא הסכם סייקס־פיקו התקבע בצורה כזו בתודעה ההיסטורית? כיצד הפך ההסכם למשל לכל מה שרע בקולוניאליזם ובאימפריאליזם? למילה נרדפת לשרטוט שרירותי של גבולות מדיניים?

הרי כפי שהראה ההיסטוריון והגיאוגרף גדעון ביגר (שערך בשנות ה־90 את 'האנציקלופדיה לגבולות בינלאומיים'), רוב הגבולות של מדינות העולם נוצרו על ידי הקולוניאליזם המערבי. מספיק להביט במפה המדינית של אפריקה על קוויה הישרים כסרגל וזוויותיה המדויקות, שנראות כאילו נלקחו מתרגיל הנדסי. מדוע ועידת ברלין שנערכה ב־1885 ובה נקבעה חלוקת השלל האפריקאי בין מדינות המערב לא הפכה למילת גנאי כמו "סייקס־פיקו"?

שלא לדבר על העובדה שגבולות המדינות במזרח התיכון בכלל לא נקבעו בהסכם סייקס־פיקו, כי אם בוועידות הבינלאומיות שהתקיימו לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. מישהו זוכר את ועידת סוור? או את ועידת סן רמו, או ועידת לונדון? האם קראתם לאחרונה מאמר עיתונאי או אקדמי על ועידת לוזאן?

התשובה היא פשוטה. היא נעוצה בעובדה שהסכם סייקס־פיקו היה סוד. הוא נחתם במחשכים. וכל יועץ תקשורת מתחיל יגיד לכם שמידע שמישהו מנסה להסתיר, הופך למעניין בגלל עצם ההסתרה. וכשהסוד נחשף לבסוף, כשנה וחצי לאחר חתימת ההסכם, הוא עורר מהומה בינלאומית אדירה. אז התברר שהוא לא היה רק סוד, אלא גם מעשה רמאות. והוא היה סוד ומעשה רמאות מהסיבה הפשוטה שכבר אז, ב־1916, רוח הקולוניאליזם הייתה תופעה שמבחינת הבון־טון המערבי יש להתבייש בה.

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה של יותם ירקוני? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

איור: עובדיה בנישו

.

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019