fbpx

תג מחיר למגפה // הטור של עמית תומר

אם עד לאחרונה החריגה הגדולה בגירעון הכניסה אותנו לפניקה, בסוף המשבר היא תהיה עוד טיפה בבור תקציבי עמוק

0

במשך מספר שנים היה לילה אחד בדצמבר שהיה עובר עליי ללא שינה. שימשתי ככתבת לענייני בריאות, ואותו הלילה הגיע תמיד אחרי יום עבודה ארוך, יום הדיונים האחרון של סל התרופות. סביב שולחן ארוך יושבים רופאים, כלכלנים ושאר אנשי מערכת הבריאות וחורצים גורלות. הם מתחילים את היום עם רשימה רחבה של תרופות ותקציב מוגבל בהרבה. לאורך היום מתברר מי יזכו למימון הטיפול הנדרש ומי יתאכזבו. למי ייתנו סיכוי לחיים ואת מי דנים במקרה הטוב לסבל, במקרה הרע למוות. וכל זה פשוט כי אין די משאבים. אנחנו, הכתבים, הורשינו לשבת שם כדי לאסוף מידע, שנוכל לפרסם רק למחרת, אחרי שיתקבלו ההחלטות. אבל איך אפשר להירדם כשכבר יודעים מה היקף הלבבות שעומדים להישבר.

זהו רק אירוע דרמטי אחד שמדגיש את התנגשות ערכי הכלכלה והבריאות, ומאלץ להצמיד לשלומנו תג מחיר. אבל האמת שאנחנו עדים לאירועים כאלה באופן יומיומי, דווקא בהחלטות שאינן מתקבלות: אי־הוספת מיטות ואנשי צוות לבתי החולים למרות הידרדרות ישראל במדדי ה־OECD, היעדר השקעה מספקת לקיצור התורים, ואלפי האנשים שמתים מדי שנה מזיהומים במוסדות רפואיים. כדי להילחם בכל אלו צריך הרבה כסף, ובשביל להשיג מימון יש לשים את הנושא בראש סדר העדיפויות הלאומי. אבל בארצנו הקטנטונת, המאוימת ביטחונית ורוויית אינטרסנטים פנימה, תמיד יש קרב דחוף יותר לנהל. כמעט.

נגיף קורונה נכנס לחיינו בסערה, והפך לאיום הממשי ביותר. או כמו שאמרה לי עובדת בלשכת התעסוקה באשקלון: "לפחות ב'צבע אדום' יש לנו 15 שניות להיערך". זה הופך את היוצרות, גם עבור מקבלי ההחלטות. את ההתחמשות במערכות כיפת ברזל החליפה הבהלה למכונות הנשמה. את התקציבים הבלתי מוגבלים שמשרד הביטחון רגיל ליהנות מהם, בעיקר בעיתות חירום, מקבלת כעת מערכת הבריאות. אמנם שר הביטחון נפתלי בנט כבר ניסה לתפוס פיקוד גם על הסיטואציה הזאת, אבל הפעם רמטכ"ל המבצע הוא משה בר סימן טוב. רק לפני כמה חודשים התחנן מנכ"ל משרד הבריאות בפני פקידי האוצר על כל תוספת של מיליון ועודף למערכת; כעת הקופה לרשותו.

את המחיר רובנו כבר משלמים. קרוב ל־600 אלף איש הצטרפו בחודש מרץ למעגל דורשי העבודה. העלות של הטיפול בחולים, דמי האבטלה, הירידה בתוצר והשבתת בתי הספר והגנים, כבר מתקרבת ל־50 מיליארד שקל, וזה עוד לפני שהעסקים הקטנים והעצמאיים זכו לפיצוי הולם. באוצר מתעקשים לשלם לאלו רק אחרי שפעילות המשק תחזור לסדרה, כדי לחלק את הכסף הציבורי שווה בשווה ולא בשיטת כל הקודם זוכה. אם עד לאחרונה החריגה הגדולה מיעד הגירעון הכניסה אותנו לפניקה, בסוף המשבר הזה היא תהיה עוד טיפה בבור תקציבי עמוק. אבל כרגע נראה שכל זה הרחק מאחורה בסדר העדיפויות. 'הבריאות קודמת לכל' הפכה מסיסמה למציאות, לפחות בינתיים. ונזכור: הסכומים האדירים שנשפכים כעת יהיו אולי פתרון זמני לקורונה, אבל כדי לשקם את מערכת הבריאות מהיסוד נדרשים תהליכים של שנים, שלא בטוח בכלל שמישהו יפעל לקדם גם כעת.

אין לערער על חשיבות השמירה על חיינו, אבל צריך לזכור את הפגיעה האנושה באורח חיינו – לא רק בתקופה עתירת המגבלות הזו, אלא בעיקר ביום שאחרי. כשהקורונה תחלוף, אנחנו כנראה נישאר עם המיתון. עתידם התעסוקתי של חלק ניכר מהעובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום נמצא בסימן שאלה. עסקים רבים לא יצליחו לקום בחזרה. במצב כזה הפרנסה כבר מדירה שינה מעיניי, ומעיני רבים, אפילו יותר מהבריאות.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook