fbpx

צדק צדק ירדוף // מאת רון פוגל

צדיק ונבל, אידיאליסט וציניקן, איך השתנתה דמותו של הפרקליט בקולנוע ההוליוודי לאורך עשרות שנים

0

"ראשית, הבה נהרוג את כל עורכי הדין" [וויליאם שייקספיר, 'הנרי השישי']

מחקר שהתפרסם ב־2011 באוניברסיטת הרווארד בדק את הייצוג הקולנועי של דמות הפרקליט. הממצאים מרתקים. בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, כשלושה רבעים מסרטי המשפט שהופקו בהוליווד הציגו את דמות עורך הדין באופן חיובי. משנות ה־70 ואילך המגמה התהפכה: שליש בלבד מהסרטים שנעשו מאז על עורכי דין ובתי משפט הטילו זרקור חיובי על המשפטן בגלימה.

דמותו של הפרקליט, לצד כמובן אלו של נאשמים, תובעים או שופטים, היא ציר מרכזי בסרטים שהמשפט הוא חלק בלתי נפרד מעלילתם. ולא רק. על כתפיו מונחת לטוב ולרע האחריות לייצג את לקוחו, מתביעה אזרחית פשוטה ועד למשפט שעונשו הוא מוות. לאור העובדה שעורכי הדין מייצגים לא רק את החפים מפשע אלא גם את האשמים (או את ההון, הלעיתים חזירי ומושחת), ברורה המורכבות שביחס החברה למקצוע עריכת הדין. מעבר לזאת צריך לזכור שעורך הדין נכנס לחייו של האדם שהוא מייצג בדרך כלל בהקשר שאינו חיובי. עורך דין המופיע בבית המשפט כשחקן על במה ומציג את טיעוניו בפני שופט או חבר מושבעים, מזמין ממש התייחסות קולנועית.

את ייצוג דמותו של הפרקליט בקולנוע אפשר לדמות למטוטלת שהחלה בהצגה חיובית והרואית של הפרקליט – ולאחר מכן החלה לנטות לצד השני, השלילי, דרך הגחכה ועד להצגה כמעט דמונית של הפרקליט (כפי שלמדנו באותו מחקר שפתח את הכתבה). ובימינו, אולי, הגענו לייצוג קולנועי שניתן לקרוא לו אפור, או שפוי.

אנטומיה של רצח, 1959

אנטומיה של רצח, 1959

מגן העשוקים, האביר של מערכת הצדק

סרטים העוסקים במשפט נוטים להציג מתח קבוע בין שני סוגי צדק. הצדק המגולם בחוק היבש, ולעומתו הצדק הנגזר ממערכת של ערכים, שאינם מקבלים ביטוי מלא בלשון החוק ובפרוצדורה המשפטית. הקולנוע מבקש בדרך כלל לתת ביטוי לצדק מהסוג השני. כלומר – לצדק שמערכת המשפט אמנם חותרת אליו, אבל לא תמיד מסוגלת להשיגו.

אחד הגיבורים המשמשים את הקולנוע מתחילת דרכו לגישור בין הרצוי למצוי הוא "עורך הדין הצדיק". מי שלרוב הוא משפטן, הנלחם במנגנון משפטי כדי להוציא את הצדק לאור. דוגמה קלאסית לכך היא דמותו האייקונית של הפרקליט קלרנס דארו, שכונה "מגן העשוקים" – מי שהתגייסותו חסרת הפשרות להגנה על לקוחותיו בשנות ה־20 של המאה הקודמת, הפכה אותו למופת עוד בחייו. דמותו זכתה לייצוג בסרטו של סטנלי קריימר מ־1960, 'משפט הקופים'. וזוהי הדמות שמייצגת את הפרקליט, על פי רוב, מתחילת ימי הקולנוע.

ההתמקדות בפרקליט כגיבור העלילה וכאותו מגן העשוקים, התפתחה עוד בימי הסרט האילם. הפרקליט הוצג כמלומד המשמש כמייצגו של האזרח הקטן וכזה שלוחם את מלחמתו. כך למשל בסרטו של ד.וו גריפית מ־1916, 'אי־סובלנות'. סרט הנחשב ליצירת מופת של תקופת הסרטים האילמים. בסרט ארבעה סיפורים נבדלים אך מקבילים, המדגימים את אי־סובלנותה של האנושות לאורך ארבעה עידנים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית. בסיפור האחרון מוצג צעיר העומד להיות מוצא להורג, וניצל ברגע האחרון כשמתברר שלא הוא האשם. גריפית מתאר בעריכה צולבת מצד אחד את הנידון למוות הממתין לתלייה – ומהצד השני את אלו החפצים להצילו. אלה ממהרים ברכבת וברכב כדי להספיק לזכותו. בין האחרונים בולט עורך הדין של הנאשם, ג'נטלמן מהודר ותמיר, שאינו מתייאש ולו לרגע בדרכו לעשיית הצדק עם לקוחו.

עוד דוגמה מצוינת לייצוג חיובי להחריד של פרקליט, הרואי אפילו, ניתן למצוא בסרטו של ג'ון פורד משנת 1939, 'מר לינקולן הצעיר'. לינקולן, אולי הנשיא הנערץ ביותר בהיסטוריה האמריקאית, הוא עדיין פרקליט צעיר בסרט זה, שבו הוא מגולם על ידי הנרי פונדה. דמותו הופכת את החוק למהוגן, ואת הפרקליט לדמות כל אמריקאית המעוררת כבוד ויראה.

בסרט לינקולן הוא פרקליט צעיר וחדור ביטחון שמייצג שני לקוחות כהי עור שמואשמים ברצח. באחת הסצנות הזכורות בסרט מאיים המון זועם לפרוץ לכלא ולכלות זעמו בשני הנאשמים. השריף המקומי, נציג החוק, נבהל ובורח מבית הכלא תוך שהוא משליך את כוכב השריף שהוא נושא עליו – ובעצם מצהיר כי כל חומות החוק והצדק עזבו את המקום וכל דאלים גבר. לינקולן מוזעק לכלא ומגונן ממש בגופו על הנאשמים, תוך שהוא מסביר בדברי טעם להמון כי שלטון החוק חייב להישמר וכי אחרת כל הרסנים יוסרו והעיר סיילם תהיה בפתחו של "מדרון חלקלק". כזה שבסיומו הכאוס ישרור בעיר וישתלט עליה. המצלמה מראה את פונדה מלמטה למעלה ומציגה את מבטי ההערצה שהוא זוכה להם מהילדים והנשים המתבוננים במתרחש. לינקולן מצליח להרגיע את ההמון והסדר שב לקדמותו. במקרה זה הפרקליט איננו רק משרת הצדק והחוק – הוא המחסום האחרון בפני קריסת מנגנוני החוק והסדר. הפרקליט הופך בעצמו לשלטון החוק.

שנות ה־40 חלפו להן, אמריקה חזרה מצולקת ממלחמת העולם השנייה ושאפה להחזרת הסדר הישן. הצגת הפרקליט כדמות מעוררת כבוד והשראה נשמרה גם בשנות ה־50 ולתוך שנות ה־60. כמו למשל בסרט המשפטי המבריק 'אנטומיה של רצח' (1959) בבימויו של אוטו פרמינגר. בסרט גם ג'ימי סטיוארט, כפרקליט מטעם ההגנה, וגם ג'ורג' סי. סקוט כתובע, מוצגים כאנשים מקצועיים וישרים שיפעלו ללא דופי ומשוא פנים.

אי סובלנות, 1916

אי סובלנות, 1916

הסמינר ע"ש אטיקוס פינץ'

ב־2005 ערך המכון האמריקאי לקולנוע מחקר מקיף, שבדק מיהו הגיבור הקולנועי הגדול בכל הזמנים (המחקר נערך בקרב אנשי תעשייה רבים: במאים, שחקנים, תסריטאים וכו'). במקום השלישי התמקם לו ג'יימס בונד, סוכן הוד מלכותה. זיכיון הסרטים הארוך והאייקוני, עם שלל שחקנים שגילמו אותו. לא מפתיע שהיו מי שציפו כי יגיע למקום הראשון. במקום השני נבחרה דמותו של אינדיאנה ג'ונס – גם נתון שאינו מפתיע, לאור האייקוניות הדמות האדירה של הריסון פורד, והפופולריות העצומה של הסרטים (הטרילוגיה המקורית לפחות) גם בקרב הקהל וגם בקרב המבקרים.

אבל במקום הראשון, בבחירה שהפתיעה את כולם כמעט, הופיעה דמותו של עורך דין צנוע ועני שמגדל לבדו את ילדיו בדרום ארה"ב. זוהי ככל הנראה דמות הפרקליט המפורסמת ביותר בתולדות סרטי המשפט: אטיקוס פינץ', הפרקליט האידיאליסט, בגילומו של גרגורי פק בסרט 'אל תיגע בזמיר' (במקור, אגב, הוא הופץ בשם 'מות הזמיר'). הסרט מ־1962 נעשה על פי הרומן של נל הארפר לי, שאף זכתה עליו בפרס פוליצר, והוא עוסק בגזענות בדרום העמוק של ארה"ב. הסיפור מתרחש באלבמה ב־1935, ומסופר מנקודת מבטה של ילדה, סקאוט פינץ'. סקאוט בת תשע, יש לה אח גדול בשם ג'ם, ואביהם של השניים הוא עורך הדין אטיקוס פינץ', שאותו כאמור מגלם פק – בתפקידו הקולנועי המרשים ביותר, שעליו זכה גם באוסקר.

תום רובינסון, צעיר שחור, הגון וטוב לב, נאשם באונס נערה לבנה. אנשי העיירה, שכיאה לתקופה ולמקום מחזיקים רובם ככולם בדעות קדומות, מקבלים את אשמתו כמובנת מאליה. ההגנה עליו מוטלת על אטיקוס פינץ'. בעקבות הסכמתו זו, תושבי העיירה בזים לאטיקוס ומתקשים לקבל את העובדה כי הוא מייצג בבית המשפט אדם שחור, וילדיו מנודים על ידי חבריהם. המשפט מגלה את העובדות, שבהן ספק יותר מרב שרובינסון אשם. אט־אט מתחוור כי למעשה לא ייתכן שתום רובינסון ביצע את האונס. ועדיין, חבר המושבעים מרשיע את הנאשם השחור.

תרגום שם הספר 'To Kill a Mockingbird' הוא 'אל תיגע בזמיר'. שם שבא להדגיש שהזמיר הוא יצור שאינו פוגע ברכוש אדם או בגופו, לכן זה חטא להורגו. בהמשלה, תום לא עשה דבר לפי החקירות שנערכו – אך בשל היותו שחור האשימו אותו.

כששואלת בתו של אטיקוס את הפרקליט בעל הקול המרשים מדוע החליט להגן על נאשם במשפט כמעט חסר סיכוי, הוא עונה לה: "לפני שאחיה בשלום עם אחרים, אני צריך לחיות בשלום עם עצמי – ולא אוכל לעשות זאת אם מצפוני לא יהיה שקט". אטיקוס הוא כל מה שטוב באמריקה, אדם שהמוסריות היא נר לרגליו וחי על פי מצפונו.

לקראת סיום הסרט מגיע נאום הסיכום. המעמד שברבים מסרטי המשפט מהווה את שיאה של היצירה, שבה מציג הגיבור את המונולוג המנצח שלו. הנאום של אטיקוס נמשך שבע דקות מהפנטות, ובהן הוא נושא את מה שנחשב עד היום לדעת רבים כטוב בנאומים הקולנועיים אי פעם. המצלמה כמעט לא זזה ומתמקדת אך ורק בפרקליט הנע מעדנות באולם בית המשפט, ושוב אנו רואים, כמו ב'לינקולן הצעיר', את הפרקליט שמנסה ומצליח להפנט את ההמון המביט בו.

אטיקוס שוקל כל מילה ומסביר כי כל ההאשמה של מרשו באונס נערה לבנה הוא שקר וכזב וכי מדובר בעלילה שאותה נערה בדתה כדי להימנע מגילוי האמת הנוראה מבחינתה. שהיא התאהבה באותו "ניגרו" (בניגוד למילה "ניגר", "ניגרו" לא נחשב לכינוי גנאי בשנים המתוארות בעלילה). לאחר שזעק את המילים "הנאשם אינו אשם", אטיקוס פונה למושבעים ואומר להם שמבחינתו הם עושי הצדק האולטימטיביים והוא סומך עליהם שישפטו משפט הוגן. הוא מסיים ומבקש מהם "בשם האלוהים, זכו את מרשי".

זה עשרות שנים לומדים סטודנטים למשפטים בארה"ב וגם במקומות אחרים בעולם את נאומו של פק, כחלק מקורס שנה א' במשפטים בנושא של התדיינות משפטית. כלומר, הדמות חרגה מעבר לעולם הסינמטי.

מעניין להשוות את ייצוג עורכי הדין באותם סרטים מוקדמים לגיבורי המערבונים (והעובדה שגם פק וגם סטיוארט גילמו גיבורי מערבונים מסייעת לכך). הפרקליט החיובי הוא בעצם המשכו של הגבר האמריקאי בעל הדרת הכבוד, שהפריח שממות והצעיד את אמריקה קדימה.

אל תיגע בזמיר, 1962

אל תיגע בזמיר, 1962

 כשהמערכת סוגרת עליך

בשנות ה־70 זכתה דמותו של הפרקליט לעדנה טלוויזיונית בעיקר. מגמה שהתחילה עם סדרות כ'פרי מייסון' בשנות ה־50 והתעצמה עם 'פרקליט לכל עת' ו'פטרוצ'לי'. וזוהי רק דוגמה מזערית לסדרות שגיבורן היה עורך דין.

על פי חוקרי קולנוע, ההרואיות של פרקליטי העבר שהתקיימה בתוך איזו פנטזיה אידיאלית, נתקלת עתה במציאות אפורה. העידן מפוכח יותר, וגם קרנו של הפרקליט מתחילה לרדת אט־אט. בקולנוע, כמו בחברה ובמציאות שמחוץ למסך. את מקום הפרקליט כמגן העשוקים תפסו בקולנוע ויג'ילנטים למיניהם, שפעלו בתוך מערכת חוק וסדר שאיבדה עצמה לדעת. גיבורים כצ'רלס ברונסון ב'משאלת מוות' וקלינט איסטווד ב'הארי המזוהם', תפסו את הפרקליטים כאלו שנתנו יד למערכת צדק מושחתת.

מעט לפני שהמטוטלת החלה לנוע לכיוון הצגתו השלילית של עורך הדין בקולנוע, יצא סרט מצוין וסוחף, 'וצדק לכל' (1979). הסרט תיאר את התלבטותו של פרקליט צעיר אם לשתף פעולה עם מערכת מרושעת – או להישאר דבק בערכיו ובמצפונו ולשלם את המחיר. 'וצדק לכל' בוים על ידי נורמן ג'ואיסון. את התפקיד הראשי של עורך הדין ארתור קירקלנד שיחק אל פצ'ינו. עורך דין מוסרי, שקול ובלתי משוחד, שאינו מוכן לוותר על עקרונותיו. שופט מושחת שגרם לשניים מלקוחותיו לשבת בכלא בשל פגמים טכניים מטעם ההגנה, פונה לפרקליט ומבקשו לייצגו בשל אונס שהוא מואשם בו.

הפרקליט מוצא עצמו בין הפטיש לסדן: הוא מחויב ללקוחו וכפרקליט חובתו לתת סעד ללקוחו ולהתייחס אליו כאל זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. עם זאת, איך יוכל לייצג אדם שהוא בז לו ואינו מאמין לו?

לקראת סוף הסרט, אולי כהד להופעות ההרואיות של פונדה כלינקולן ופק כפינץ', מנסה פצ'ינו בנאום הפתיחה שלו לייצג את מרשו – אך בעצם חושף בפני בית המשפט מה הוא חושב באמת על לקוחו ועל מערכת הצדק. בנאום מדהים אומר פצ'ינו כשהוא על סף בכי: "לא הבנתי מדוע האישה שמאשימה את מרשי משקרת לגבי טענתה לאונס. היום הבנתי – היא לא משקרת! ולכן התביעה לא תרשיע אותו היום, אני ארשיע אותו". הנאום מעורר מהומת אלוהים בבית המשפט, אבל הפרקליט המוסרי רוכב פעם אחרונה על סוס הצדק ואומר את אשר על ליבו.

פילדלפיה, 1993

פילדלפיה, 1993

ממאבק בשיטה לחלק מהשיטה

שנות ה־80 אופיינו בארה"ב באינדיווידואליזם יאפי של בוגרי אוניברסיטאות ובמתעשרים בתחומי הפיננסים ואחרים. ההרואיזם המשפטי פינה מקום לריאליזם, והפרקליטים נתפסו כחלק מ"אמריקה בע"מ". אותן חברות ענק במגדלים גבוהים ונוצצים, שאינן רואות ואינן מבחינות באדם הקטן. נושא הצדק פינה מקומו לדבר אחד: הרצון להרוויח כסף.

משנות ה־80 ובעיקר בשנות ה־90 החל היחס בחברה האמריקאית בכלל ובקולנוע בפרט – כתוצאה משינויים חברתיים אלו ונטישת האידיאליזם – להשתנות כלפי עורכי הדין. עורך הדין שבעבר נחשב מגן העשוקים, הפך בעצמו לעושק. את עורך הדין הבודד מחליפה "החברה", הפירמה. אותו גוף נטול פנים, שמטרתו בראש ובראשונה לשמר את עצמו ולא לדאוג לטובת הלקוח. דמותו החדשה של עורך הדין בקולנוע באותה תקופה היא של כלי בשירות התאגיד. עורכי דין אידיאליסטים? לאלה אין כמעט מקום במציאות חדשה ודורסנית זו. הפרקליט נמצא במדרון חלקלק לעבר דימוי שונה לחלוטין מזה שנכתב עבורו בסרטים בעשורים הקודמים. דימוי זכור ביותר של עורך הדין בשנות ה־80 וה־90 מגיע דווקא מהטלוויזיה – זה של קורבין ברנסן כעורך דין מצליח ועשיר, הדוהר לו במכונית הפורש שלו בסדרה 'פרקליטי אל.איי'. הלך המצפון, נשאר רכב היוקרה.

זה ממשיך גם להגחכה של דמות הפרקליט. כמו למשל בסרט 'בן דודי ויני' מ־1992. ויני הוא מאפיונר קטן מניו יורק שמנסה לעזור לאחיינו וחברו שנחשדים בביצוע רצח בעיירה קטנה. ויני (ג'ו פשי) מתחזה לעורך דין ומנסה כמיטב יכולתו לייצג את קרובי משפחתו, כשהוא אינו מבין דבר וחצי דבר בהליכים משפטיים. העניין מוביל לסיטואציות משעשעות רבות. בדיון המקדמי הוא מואשם בביזיון בית המשפט, כשהוא אינו מבין שיש להשיב אם מרשיו אשמים או לא. הוא לא מודע לקוד הלבוש הדורש חליפה סולידית (ומגיע לבית המשפט בחליפה מזעזעת בצבע אדום, שלווה מהקברן המקומי). פשי, שקנה את עולמו דווקא כגנגסטר שנתיים לפני כן ב'החבר'ה הטובים', מגלם בחינניות את ויני. הפרקליט המתחזה, שדמותו רחוקה שנות אור מכל אותם עורכי דין מהוגנים ומעוררי כבוד שהופיעו בעבר.

הקצנה קומית גדולה עוד יותר מגיעה מספר שנים אחר כך, ב־1997, בסרט 'שקרן שקרן', בכיכובו של ג'ים קארי. עורך דין בשם פלטשר רייד (קארי) משקר לכולם. לבוסים שלו, לשופטים בבית המשפט, לאשתו לשעבר ולבנו. יום אחד רייד משקר לבנו ואומר לו שיבוא למסיבת יום ההולדת שלו, אך למעשה נשאר בעבודה ושוכב עם שותפתו למשרד. בנו מביע משאלה שאביו לא יוכל לשקר למשך יום שלם – וזו מתגשמת. רייד מתעורר ומגלה שאינו יכול לשקר יותר, ועקב כך לא יכול לתפקד יותר כעורך דין.

אם 'בן דודי ויני' ו'שקרן שקרן' לעגו לדמות עורך הדין, הרי בתקופה זו הופיעו גם סרטים מכובדים שעסקו בהפיכת עורך הדין לחלק מאותה "אמריקה בע"מ" התאגידית. כך למשל סרטו של ג'ונתן דמי 'פילדלפיה' מ־1993, בכיכובו של טום הנקס כפרקליט צעיר ומבטיח. הסרט מציג תמונה עגומה של משרד עורכי דין יוקרתי, המקדם את הכוכב החדש במשרד להיות השותף החדש – אבל ברגע שהם מגלים שהוא חולה באיידס, הם מפטרים אותו, לטענתו באמתלה שקרית. התסריט מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'פרי באוורס, עורך דין ונשא איידס, שתבע את מעסיקיו בגין פיטורים בלתי חוקיים.

בקטע מצמרר נקרא אנדרו בקט (הנקס) לבירור בהנהלת משרד עורכי הדין הנחשב, שעד אותו רגע תמך בו והרעיף עליו כבוד ופינוקים, כמו חברות במועדון הקאנטרי קלאב האקסקלוסיבי המקומי. בקט יושב בודד למול סוללת עורכי הדין. הפרקליט הבודד הוא בעמדת מיעוט מול חברת עורכי הדין, שכלל לא מתחשבת בו. בקט קובל על פיטוריו, ועורכי הדין כמעט צולבים אותו וממליצים לו להיעלם ובמהירות.

הבחירה בעיר פילדלפיה סמלית משהו. מדובר בעיר שבה אושרה מגילת העצמאות האמריקאית ובה נחקקה החוקה האמריקאית. אבל בעידן שבו מייצגי החוק – הפרקליטים – אינם מתעניינים יותר בצדק ובמוסר, דווקא בעיר זו נרמס כבודו של אדם (במקרה זה פרקליט) בשל מחלתו ובשל נטייתו המינית. אחת הבדיחות המפורסמות על עורכי דין נאמרת בסרט: "מה אתה אומר כשאתה שומע שיש אלף עורכי דין כבולים יחד בתחתית האוקיינוס? התחלה טובה".

הפירמה, 1993

הפירמה, 1993

לרקוד עם השטן

וישנה גם הדואליות. זו מיוצגת באופן מופלא ביצירותיו הספרותיות של הסופר המשפטי ג'ון גרישם. שנות ה־90 היו השנים שבהן דרך כוכבו של גרישם, שברוב ספריו שהפכו לסרטים (והם רבים), הוצג עורך הדין "של פעם", האידיאליסט ושומר החוק – כיוצא דופן למול עורך הדין הממוצע תאב הבצע והנוכל. כך למשל בעיבוד לספר 'הפירמה' מ־1993 – העיבוד הראשון שנעשה לספר של גרישם.

סידני פולק ביים מותחן מצוין, שבו מיץ' מק'דיר (טום קרוז), עורך דין צעיר, מצטרף לחברת עורכי דין יוקרתית, המחזרת אחריו ומציעה לו "הרים וגבעות". מיץ' משקיע את נשמתו בחברה על חשבון חיי הנישואים שלו. בשלב מאוחר יותר מגלה מיץ' לתדהמתו כי החברה שבה הוא עובד קשורה למאפיה. אנשי ה־FBI, המעוניינים להפליל את החברה, סוחטים את מיץ' על מנת שיסגיר לידיהם את סודות החברה. בלית ברירה מסכים מיץ' לשתף פעולה, אך הוגה דרך שבה גם יסגיר את שותפיו העבריינים וגם יזכה לתועלת כספית.

בסרט נוסף על פי גרישם מ־1997, 'מוריד הגשם', מתוארים עורכי הדין ככרישים חסרי מצפון. במשרדו של אחד מהם אפילו שוחים כרישים באקווריום, כדי להעצים את הדימוי השלילי וחסר הרחמים.

אבל כל תקווה לשינוי נזנחה בסרט שקיבע סופית את דמותו השלילית של הפרקליט בסרטי סוף האלף הראשון. זהו סרטו האלגורי של טיילור האקפורד מ־1997, 'מלכודת לפרקליט'. כמעט שני עשורים אחרי, אנחנו חוזרים אל השחקן אל פצ'ינו – הפעם לא עורך דין מצפוני ואכפתי, אלא משהו שונה לגמרי והרבה יותר אפל.

הסרט מספר את סיפורו של עורך דין צעיר ומבטיח (קיאנו ריבס) המצטרף למשרד עורכי דין גדול במנהטן. בראש המשרד עומד עורך דין העונה לשם ג'ון מילטון, כשמו של המשורר האנגלי יוצר 'גן העדן האבוד', יצירה שבה השטן מפתה את חוה בגן עדן ולא הנחש.

ככל שעורך הדין הצעיר עובד יותר תחת מילטון, הוא מתחיל לחשוד שמעבידו הוא הרבה מעבר לראש משרד עורכי דין. לבסוף הוא מבין כי מעסיקו הוא השטן בכבודו ובעצמו – וכי הוא הפך לפרקליט השטן. ההקבלה בין עורך הדין לבין השטן ממחישה את הרעיון כי עורך הדין שבעבר היה סמל לאידיאלים ולמוסריות – הפך לדמות השלילית ביותר. מאיגרא רמא לבירה עמיקתא, הידרדר הדימוי של הפרקליט בעיני החברה, וכתוצאה מכך – גם ביצירות התרבותיות, לרבות בקולנוע.

בחזרה לשפיות

עריכת דין, ודאי בפירמות נחשבות, הייתה תמיד מקצוע נחשק באמריקה. אבל שני העשורים האחרונים הנחיתו מכות על המקצוע. התפוצצות בועת הדוט.קום בתחילת שנות האלפיים, שערוריות ההונאה בחברות ענק כמו אנרון, התגברות הטרור כמו ההתקפה על מגדלי התאומים, ומשברים כלכליים כמו זה שאירע ב־2008 – כל אלה קיצצו את כנפי השוק האמריקאי והביאו לפיטורי עורכי דין רבים. בהתאם, נדמה היה שעורך הדין חוזר לממדים שפויים יותר בחברה האמריקאית, וכך גם השתנה ייצוגו על המסך הגדול. ייצוג שנעשה אפור יחסית, ונע בין ההרואי למושחת.

סנונית לייצוג הזה אפשר למצוא בסרט 'תביעה אזרחית' מ־1999. הסרט מבוסס על מקרה אמיתי ומספר את סיפורו של עורך הדין ג'אן שליכטמן (ג'ון טרבולטה), שייצג מספר משפחות שכולות ממסצ'וסטס התובעות שני תאגידי ענק על נזקים שנגרמו לסביבה ושבעקבותיהם מתו חלק מבני משפחותיהם.

אותה דואליות פרקליטית מיוצגת כאן באדם אחד. בדמותו של שליכטמן. בתחילה הוא מוצג כדמות שלילית ותאבת בצע, המוכנה לקחת את התיק רק בשל הסיכוי לרווח גדול. אנו רואים את שליכטמן מסתובב נפוח מחשיבות עצמית, קונה חולצות יקרות ונהנה מהחיים הטובים, ואנו עדים לכך שהוא לא בדיוק אכפתי כלפי לקוחותיו. אבל במהלך התביעה יחול שינוי בשליכטמן, שיהפוך לאדם מצפוני שמוכן להפסיד את כספו למען עקרונות האמת והצדק. הוא ייאבק בעורכי הדין של חברות הענק למרות שהוא מבין שכמעט אין לו סיכוי כנגדם.

טרבולטה מיטיב לגלם את שני הצדדים באישיותו של שליכטמן, ולמולו בעוד הופעה נפלאה רוברט דובאל, שהיה מועמד לאוסקר על תפקידו כעורך דין מנוסה – שגם אינו מוצג באור שלילי או חיובי, אלא פשוט כאדם המנסה לעשות את הטוב ביותר.

במציאות המשיך שליכטמן לעסוק במשפטי נזיקין הנובעים מפסולת רעילה. הוא הקים את המרכז לתביעות אזרחיות המקדם חקיקה בנושאי איכות הסביבה ומחנך למודעות לסביבה. כלומר, גם בחיים אפשר להפוך מעורך דין ציני ויהיר, לאידיאליסט מצפוני.

דוגמה נוספת שמציגה דמות מורכבת של עורך הדין נמצאת בסרט 'פרקליט במבחן' מ־2011. מתיו מקונוהיי הוא פרקליט ערמומי שעובד ממכונית הלינקולן שלו. הוא מורגל להגן על קליינטים מהצד הסליזי ביותר של לוס אנג'לס – סוחרי סמים, זונות ונוכלים קטנים. כשמוצע לו להגן על מיליונר מבוורלי הילס, הוא מגייס את החוקר הפרטי שלו לצורך איסוף אינפורמציה. השניים מתחילים להבין שסיפורו של הקליינט קצת יותר מורכב ואפלולי. גיבור הסרט אינו כליל השלמות, אבל גם אינו אדם שלילי. והוא אולי מייצג את הגעתם של סרטי המשפט להצגה מאוזנת – ללא הקצנה לכיוון כזה או אחר – של הפרקליטים בקולנוע.

סוף דבר

לקראת סיום הסרט 'פילדלפיה' נשאל גיבורו אנדרו בקט על ידי פרקליטו, מדוע הוא אוהב את מקצוע עריכת הדין. בקט, בשיער מאפיר, נמצא בשלבים המתקדמים של מחלת האיידס שתקפה אותו. עורכי הדין שזרקו אותו ממשרדם מביטים בו בסלידה. המוזיקה נעשית דרמטית. הוא מישיר פניו למצלמה ואומר: "הדבר שאני הכי אוהב בעריכת הדין זה שלפעמים, לא תמיד, יוצא לך להיות שותף בעשיית צדק".

עורך הדין הקולנועי היה ויישאר אחת הדמויות הפופולריות על המסך הגדול. הוא יכול להיות גיבור, הוא יכול להיות נבל, הוא יכול להיות סתם אחד. אבל מדי פעם הוא יתרום את חלקו לדבר הגדול שנקרא מערכת החוק והצדק. ובהתאמה, גם ייצר קולנוע מצוין.


ובינתיים בישראל

לפי לשכת עורכי הדין, בישראל ישנו היחס הגבוה ביותר בין עורכי דין לכמות האוכלוסייה. עורך דין אחד ל־112 איש. למרות זאת, בישראל כמעט לא נעשו סרטים העוסקים בעורכי דין עד כה, באופן מוזר. זכורים ייצוגים שוליים, כמו זה של עורך הדין הנכלולי קוגלר בסרטי 'אבא גנוב'. אבל גם אם חופרים עמוק, קשה למדי למצוא תפקידים בולטים. די מדהים שבחברה שבה האמא היהודייה מעוניינת שבנה יהיה רופא או עורך דין, דמותו של הפרקליט בתרבות הקולנועית כמעט ואינה קיימת.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook