ההישג הגדול של 'האישה הטובה' נובע מהמקום והזמן שבו היא משודרת: זו, אחרי הכול, סדרת פריים־טיים אמריקאית שמשודרת מדי ראשון ברשת טלוויזיה ארצית, עם מודל עסקי מבוסס פרסום. בהתאם, יוצריה לא ממש יכולים לעשות מה שבא להם. הם צריכים לשמור על פורמט שבו סיפור מתחיל ונגמר ב־45 דקות. הם לא יכולים להציג יותר מדי אלימות או סקס. הם גם לא תמיד יכולים לקחת סיכון ולדון בחומרים נפיצים שמפרסמים לא ממש אוהבים. ל'אישה הטובה' אין פריווילגיה לנוע בקצב האיטי של 'מד מן'. היא לא יכולה להתבוסס בגופות פשוטי עור כמו 'משחקי הכס' או לקלל כמו ב'הסופרנוס'.

ויחד עם זאת, 'האישה הטובה' פרצה לא אחת את גבולות הז'אנר ומגבלות המקום, עד כדי כך שהיא מושווית לסדרות הכבלים, שמובילות ב־15 השנים האחרונות את המגמה שהופכת את הטלוויזיה לז'אנר התרבותי המרתק, המשפיע והמסעיר ביותר. היא שמה על המסך דמויות שרחוקות מלהיות שלמות מוסרית, כמו פיטר פלוריק או וויל גרדנר. יש לה קאסט נשי מובהק. אחת מגיבורותיה היא דו־מינית מוצהרת עם אורח חיים נון־קונפורמיסטי (תוך כדי יכולות משחק די מכפירות). היא דנה בלי למצמץ בסוגיות פוליטיות רגישות ומציגה מקרים, אנשים וחברות מהעולם האמיתי (עם שמות בדויים שכל ילד מבין את הרפרנס שלהם), באור שרחוק מלהיות חיובי. איפה 'האישה הטובה' ואיפה 'פרקליטי אל־איי'.

אבל דווקא בגלל זה היא אכזבה לא אחת בדרך שבה היא טיפלה בדמות המרכזית שלה. ברור, אלישיה פלוריק ואלי מקביל חיות בגלקסיות שונות לחלוטין, אבל 'האישה הטובה', כאמור, פוזלת באומץ אל עבר סדרות אחרות לגמרי. 'שובר שורות', 'הסמויה', 'דקסטר', 'בית הקלפים' – כולן הציגו דמויות ראשיות שערערו את ביטחוננו בסדר הטוב בעולם, בניצחון "הטוב" ובהוגנות שבבסיס ההגמוניה. האם גם אלישיה פלוריק עושה זאת?

ג'וליאנה מרגוליס, שמגלמת את דמותה, אמרה עליה: "אלישיה רוצה לעשות את הדבר הנכון, את המעשה הטוב". זה המתח שעומד במרכז הסדרה מתחילתה – מהרגע שבו נאלצה אלישיה לצאת לעבוד שוב ובמקביל לעמוד לצד בעלה, בועל הזונות. המתח הזה, המוסרי, הערכי והפרקטי, הוא הדלק במנועי הסדרה. הבעיה היא שלמתח הזה, במשך חמש עונות, לא היה אף פעם דאונסייד. לכל אורך הדרך אלישיה, על אף המתח, עולה וצולחת כל מכשול. היא מתקדמת בחברה, הופכת לשותפה ולבסוף מקימה חברה מתחרה. לא זו אף זו – אלישיה תמיד פוזלת למרכז. היא הדמוקרטית הכי רפובליקנית שאפשר לדמיין. היא לא מאמינה באלוהים, אבל נשארת לצד בעלה כדי לשמור על "ערכי המשפחה והילדים" כאילו הייתה שרה פיילין. היא ליברלית – אבל מצטמררת בכל פעם שהבת שלה מחייכת לאיזה נער. היא סמי־אלכוהולית וסובלת מהפרעת קשב (היא עונה לכל טלפון גם אם היא באמצע דיון בבית משפט), אבל הדברים האלו טרם עלו כבעיות. אלישיה פלוריק, יותר מכל דמות אחרת, היא האמא של המיינסטרים האמריקאי.

האם אלישיה תייצג את אולמרט?

תגידו: "אז מה? עובדה, העסק עובד. הסדרה מעניינת, פופולרית ואף פורצת דרך כאמור לעיל. אז הדמות המרכזית פחות חתרנית". כל זה היה נכון לחמש העונות הראשונות. העונה השישית הציבה אתגר אחר לחלוטין. אם עד כה הדואליות הזו, המתח הזה, התבטא בפשרות קטנות בחיי הנישואים המדומיינים של הפלוריקים או באהבה הבלתי ממומשת של אלישיה לוויל – בעונה השישית נפרצו הסכרים המוסריים. הנה רשימה חלקית של מעשיה של האישה הטובה: היא מייצגת סוחר סמים. היא מייצגת רוצח כשהיא יודעת שהוא אשם. היא לוקחת כסף לקמפיין הבחירות שלה מסוחר סמים, ולמעשה משקרת בבית המשפט בנוגע לכך. היא מאפשרת לבעלה לשחד את המורים של בתם גרייס. היא מאיימת על חבריה לשעבר במשרד עורכי הדין שהיא תפגע בתיקים שלהם בתור תובעת מחוזית, אם הם לא יתנו לה את סכום הכסף שדרשה.

הרי רק פסקה קודם לכן נטען כאן שאלישיה טובה מדי, אז מה לי כי אלין? הנה צעד ענק לכיוון טוני סופרנו, וולטר ווייט, פרנק אנדרווד וסרסי לאניסטר. אלא שתהום עד פעורה ביניהם לבין אלישיה. טוני סופרנו היה סוציופת. הוא לא חשב לרגע שהוא פועל בשם המוסר. פרנק אנדרווד בז לאנשים עם מוסר. וולטר ווייט הוא אדם "טוב" שעבר השחתה מול עינינו עד ששילם מחיר יקר יותר מכל מה שדמיין לעצמו. וסרסי – אנחנו עדיין ממתינים לנקמה שלה על מצעד הבושה. אלישיה, לעומת זאת, עשתה את כל מה שעשתה ועדיין חשבה שהיא עושה את המעשה הטוב.

הפער בין האישה הטובה למעשים הרעים הפך לאורך העונה לבלתי נסבל. ובכל זאת היה דבר אחד יותר בלתי נסבל ממנו – הדרך שבה אלישיה הוצגה לצופים כאדם טוב. אפס ביקורת. אפס מחיר. לא רק שאלישיה נבחרה, היא עשתה זאת בלי הדרייב הבסיסי שמניע אנשים כאלו. היא כל כך מוצלחת שהיא לא בחרה לרוץ, אנשים הריצו אותה. היא כמו שמעון פרס, "לא עוסקת בזה".

המרחק הזה בין הכוונות למעשים, שהלך ונפער ככל שהתקדמה העונה, הפך לשואה מוסרית. באחד הפרקים מוטח בפניה של אלישיה שהיא ה־1%. כלומר – היא האליטה. ואין דבר נכון מכך. חישבו רגע: האם היא הייתה מייצגת את אהוד אולמרט? האם אלישיה פלוריק הייתה מגינה על נוחי דנקנר? האם הייתה מייעצת לנובל אנרג'י איך לקנות רגולטורים? התשובה היא כן. כן. כן! הו, Yes, She Would.

אלישיה פלוריק הוצגה כמלאך, כקדושה (סיינט אלישיה), כמודל לחיקוי. וכך, בעוד שטוני סופרנו ופרנק אנדרווד הם למעשה ביקורת קשה, חתרנית על המציאות שאנו מכירים – אלישיה חיזקה בעונה השישית את המציאות הזו, היא שירתה את ההגמוניה. לא שיש בזה משהו אסור – אבל זה רחוק מלהיות חתרני, פורץ דרך ומסעיר כפי ש'האישה הטובה' מתיימרת להיות. יתרה מכך – זה פשוט לא אמין. אנחנו יודעים שהאנשים במשרות האלו הם אנדרוודים, קלייר או פרנק. הם לא אלישיה פלוריקים.

אבל לכל עלילה יש טוויסט. וכפי ש'האישה הטובה' הוכיחה לנו בעונה החמישית עם מותו של וויל – היא לא חוששת מטוויסטים. ועליי לציין שבאופן אישי, לא ראיתי את זה בא. מאז טיילר דירדן ב'מועדון קרב' לא סובבו אותי על האצבע כפי שסובבה אותי העונה השישית. כיוון שכידוע לכל מי שצפה בעונה, אלישיה מאבדת הכול – את משרת התובע, את חלקה ותפקידה בחברה ואת האינטגריטי המקצועי שלה. וזה קורה לה כפועל ישיר, כתוצאה מובהקת של הניסיון שלה ללכת עם ולהרגיש בלי. המפלגה הדמוקרטית מעיפה אותה ממשרד התובע כדי להגן על מישהו אחר. היא מסיימת את דרכה בפוליטיקה כי היא לא מוכנה ללכת עד הסוף. והיא איבדה את שמה הטוב כיוון שהיא כבר הלכה רחוק מספיק.

וכך, מה שנראה היה כמו חולשה, הופך לעוצמה. ומה שנראה כתמיכה בהגמוניה הופך לביקורת. אמנם לא קטלנית כמו 'הסמויה', אבל עבור סדרת פריים־טיים ברשת ארצית, בימים שבהם הילרי קלינטון מתחילה קמפיין של מיליארד דולר לנשיאות – זה חתיכת מסר חתרני.

העונה השביעית חוזרת כשהיא מציבה את אלישיה באותה דילמה ישנה, רק מועצמת: מצד אחד היא רוצה לחיות את חייה בתאימות עם מצפונה. לעשות את הדבר הנכון, להיות האישה הטובה. מצד שני, בעלה ירוץ כסגן נשיא והיא צריכה להגיע לפוטו־אופס. ההבדל הגדול לעומת העונות הקודמות הוא שאלישיה כבר לא תמימה. היא כבר יודעת לאן כל זה מוביל. כבר אין ילדים תמימים שצריך להגן עליהם. זהו מתח שלא ניתן להחזיק לאורך זמן. הוא ללא ספק יחזיק לעוד עונה אחת, אבל בסופה, או בסוף העונה השמינית אם תהיה כזו, יצטרכו יוצרי הסדרה להכריע: האם הם לוקחים את סדרת הפריים־טיים צעד נוסף, או מסתפקים בהישג שלהם עד כה.

אמרו עליה

• ג'וליאנה מרגוליס (1): "אני אקרא לה 'האישה הפגומה'. אני חושבת שהיא תמיד רוצה לעשות את הדבר הנכון וזה תמיד מאותגר על ידי כוח והשפעה. היא רוצה להיות האישה הטובה כי אמא שלה הייתה כל כך לא טובה, והיא לא רוצה להיות כמוה".
• ג'וליאנה מרגוליס (2): "זה אתגר לגלם את אלישיה מבחינת המיניות שלה, כי היא כל כך שונה ממני. זה לא שאני איזו חיית מין, אבל היא כזו וואספית פריג'ידית".
• מישל ורוברט קינג, יוצרי הסדרה: "העונה השביעית מתחילה כשאלישיה מושפלת. במובן מסוים היא באותו מצב כמו בתחילת העונה הראשונה. אבל אנחנו רואים את ההבדלים – מה היא השיגה במהלך שש השנים האלו, מה היא למדה והאם יש לה יותר כלים להתמודד עם זה".
• אמילי נוסבאום, 'הניו יורקר': "'האישה הטובה' היא אחת הסדרות המורכבות מוסרית שמשודרות כעת בטלוויזיה, אבל חלק ממעריציה חושבים בטעות שזו סדרה פמיניסטית על אלישיה כפאואר גירל. עבורם אלישיה צריכה להיות מושלמת, וכשהיא מעגלת פינות בהחלטות מוסריות, הם מבולבלים וכועסים".
• 'הגרדיאן': אפשר להיות מופתעים מכמויות האלכוהול שאלישיה צורכת. ההגדרה "אלכוהוליסטית מתפקדת" לא נשמעת מופרכת. היחס שלה לאלכוהול דומה לזה של דון דרייפר והעובדה שהמשרד ממוקם מול בר לא ממש מסייעת.