כן, זה בכל העולם. כן, זה פותח את כל המהדורות. כן, זה הנושא הכמעט יחיד שרץ עכשיו בחדשות. כן, המרוץ העולמי אחר נייר טואלט מתחרה רק במאמץ האוניברסלי למציאת חיסון, מה שאומר שכולם פשוט מחרבנים מפחד. כן, כל מנהיגי העולם, לא רק ביבי, ניצבים מול המצלמות בפנים רציניות, מבקשים לרחוץ ידיים, להתרחק, סוגרים את כולם בבית ואומרים לאזרחים שלהם שאנחנו במלחמה.
אלה לא רק אנחנו. זה לא רק כאן. אבל רק פה כולם מתנהגים ומדברים כמו כתבים צבאיים בזמן מלחמה. אפס ביקורת. אפס השגה. אנחנו במלחמה, האויב בשער. שקט, מסתגרים. פה ושם איזה כתב או מראיין מלביש על עצמו מבט מקרי כמו אלו של רינה מצליח מול נפתלי בנט, ושואל למה אין מספיק בדיקות, אבל מיד מתקפל להנהון רציני ומסכים לתשובה של מנכ"ל משרד הבריאות. פקיד רציני, מפחיד, נטול הומור, ממושקף, שרק ממלא פקודות.
בערך כמו כתבים צבאיים. הפנים רציניות, אפס חיוך, ממש כמו רוני דניאל. אבל בניגוד אליו, שתמיד מקרין אדישות מאצ'ואיסטית מול סכנות אמת, להקת דווחני ופרשני הווירוס נוטפים אימה שזולגת מהמסך. הם מבוהלים עד מוות. לא מהמצב הכללי, אלא מהחלבון הזעיר שייכנס להם לריאות, יתלבש על תאי הדופן ויהרוג אותם בחנק מחרחר. הם פוחדים על עצמם. כאשר הם שואלים איזה מומחה אפוקליפטי מתי זה ייגמר, ניכר שהם לא ממש מתעניינים במשק ובמדינה. מה שהם באמת רוצים לדעת זה מתי יוכלו סוף־סוף ללכת לאמא שתחבק, תרגיע ותגיד להם שהכול עבר.
המלחמה בפחד מנוהלת בעזרת הדבקה. מדביקים אותו למי שלידך. אנשים היסטריים מדברים בלי הרף על השד המפחיד, כי כאשר כולם פוחדים יחד, מרגישים קצת יותר טוב. אנשים מבוהלים בורחים מהסברים רציונליים, נזהרים מבשורות אופטימיות ומכסחים את מי שמעז לומר כי המצב הרבה פחות גרוע ממה שכולם אומרים. אתה לא תגיד לנו שהמצב בסדר, הם נוזפים באיזה פרופסור שמעז להצביע על שד הפחד העירום, אתה פשוט לא רואה את מלבוש המוות שלו. המצב גרוע, הם מדגישים, אנשים מתים כמו זבובים, וזו רק ההתחלה. ואז הם פונים לאיזה רופא מתוך המערכת ומודים לו ולכל הרופאים שעושים עבודת קודש.
איזו עבודה? הרופאים מטפלים בחולים ממרחק, דרך מחשב. כלומר, הם לא מטפלים. הם מנטרים. אין להם תרופה. אין חיסון. אין כלום. האדם הכלוא מרפא את עצמו. אחרי תקופה מסוימת הגוף מייצר מספיק נוגדנים ומשמיד את הווירוס, כמו שהוא עושה כמעט תמיד.
קולות שמנסים לפזר את הפחד מגורשים מהאולפנים. יש עכשיו התארגנות של מומחים אמיתיים, שמנסים, ביניהם, להכין ולפרסם איזה מסמך שירגיע את התבהלה. אולי יחד יצליחו לעמוד מול הפאניקה, ומול תקשורת הפחדנים שלא מצליחה לשאול את מה שבאמת צריך. למשל, מהו יחס התמותה ביחס לאובדן הכנסה. כמה אנשים ימותו אחר כך בגלל כל יום נוסף של סגר. למה אין בדיקה יומית לכל אדם. כמה זה יעלה, ומתי זה יהיה מוכן. ולמה, לעזאזל, אם מכניסים את כולם לפאניקה ולסגר, מכניסים להם גם שטוזה כלכלית שתגמור את מה שכבר ייוותר מהחיים שלהם.
