במסגרת מגבלות הדד־ליין התבקשתי לפני ארבע שנים בדיוק לכתוב טור בלתי אפשרי ל'ליברל'. כזה שייכתב יומיים לפני הבחירות, אבל יתפרסם מספר ימים אחריהן. בשלב הזה המרוץ בין קלינטון וטראמפ נראה צמוד, אך הפרשנים והמודלים של הסוקרים עדיין לא העניקו לו סיכוי אמיתי.
הרבה דברים שאנחנו כותבים ואומרים אינם מתיישנים היטב, אבל המבט אחורה הוא חיוני. אפשר לחשוף את שגיאותינו, וגם להבין מה היה ברור לרבים מהרגע הראשון. כפי שאפשר לראות, האינטואיציה רימזה לי שטראמפ יצליח במקומות שסיקרתי ב'טראמפלנד' – מישיגן ופנסילבניה. קלינטון אכן ניצחה בנבדה, אך הפסידה בפלורידה; ההיספנים לא הצילו אותה.
הנה המאמר ההוא, כאשר העולם היה עוד שטוף בגלובליזציה, נטול נשיאות טראמפיסטית וללא מגפה משתוללת.
–
כאשר המילים האלה נכתבות, אנחנו יומיים לפני הבחירות באמריקה וערפל קרב כבד מונח על שדה המערכה. הסקרים מראים שטראמפ מתחזק מאוד במדינות דמוקרטיות גדולות וקלאסיות כפנסילבניה ומישיגן. יש תחושה של מומנטום שמצטברת סביבו, אולי מזויפת ומעושה. קלינטון, מאידך, מראה תוצאות מצוינות בקרב מיעוטים, בעיקר היספנים בפלורידה ובנבדה, ואולי כך תוכל לפצות על הפסד אפשרי בצפון־מזרח.
בשלב די מוקדם בקמפיין הזה – עוד לפני שזכה בפריימריז – הערכתי שזה יהיה קרב צמוד ושטראמפ הוא מועמד ייחודי בהיסטוריה האמריקאית. בעיקר בגלל נס המרד שהרים נגד הגלובליזציה, אבל גם אישית; משום שהוא חלק מהמערכת ויוצא נגדה באורח כה רדיקלי. סטיב בנון, מנהל הקמפיין שלו, אמר פעם לעיתונאי שהוא איננו ימני קיצוני. הוא "לניניסט". מטרתו היא לחסל את המדינה כמדינה. איכשהו, כמו הרבה דברים בקמפיין הזה, זו התבטאות שלא זכתה למספיק תשומת לב.
יצאתי לצלם את הסדרה 'טראמפלנד' בתחושה הזו, שיש פה משהו שרוחש עמוקות בנפש האמריקאית. אין לי ספק שדונלד טראמפ מייצג רציונל עמוק של העובד האמריקאי שרוצה להשיב את הגלגל אחורה, להבטחת החלום האמריקאי, וזה רציונל שצריך לכבד. אבל גם ברני סנדרס היה רדיקלי מאוד וחלק מתוכניותיו היו דמיוניות בדיוק כאלה של טראמפ. טראמפ זיהה את הרציונל, אך עלייתו התאפשרה בגלל תופעה חמורה בהרבה – ההתנוונות התרבותית של המערב, התפשטות הטיפשות. מועמד שמעליב, שמחקה, שמשקר, שמדבר על עצמו בצורה מגוחכת ("אני הכי גדול… רק אני יכול לפתור את זה!"), שמציג תוכניות שאין כלכלן אחד רציני שחושב שהן קרובות לישימות, שמדבר על נשק גרעיני בהתלהבות, שאומר שהוא יכול לירות באנשים והם יצביעו לו, שמתייחס כך לנשים.
אולי טראמפ כנשיא יכול להיות מצוין, בתיאוריה, אבל כל מה שעשה מבטיח אסון. זו גרוטסקה. וזה המחיר.
–
חשבנו שלא יהיה מחיר לכל תוכניות הריאליטי האלה, נכון? חשבנו שזה רק גילטי פלז'ר כזה? קצת זבל, אמרנו. אנחנו יודעים שזה זבל, שזה מזויף ודפוק וסקסיסטי והכל. הרי אנחנו זוכרים ימים לפני הריאליטי. אז זהו, שהילדים שלנו לא. הם מדברים על זה כל היום בגן ובבית הספר. ריאליטי עבורם הוא לא תענוג מפוקפק; הוא מה שהמוח שלהם אוכל.
חשבנו שלא יהיה מחיר לסוד הכי מתפשט בתרבות המערבית – שאנשים מפסיקים לקרוא ספרים. בייחוד אנשים צעירים. הם קוראים המון, המון "קליק בייטס" והמון פייסבוק והאשטגים באינסטגרם. בניגוד לזמן שבו אני גדלתי, מילוליות כתובה היא הכרחית כיום לקשרים חברתיים. בגלל פייסבוק, בגלל ווטסאפ. אבל נרטיבים ארוכים, שדורשים מורכבות וסבלנות ואיזשהו תחכום יסודי – אלה נעלמים. זו כמובן הכללה גסה מאוד, אבל זו הכללה נכונה והיא נתמכת בנתונים. תביטו אפילו בסרטים הדי מטומטמים ששוברים את הקופות בארה"ב, בתורי התורים של אנשים מבוגרים הולכים לראות את סופרמן נגד באטמן. זה מה שהמוח של האמריקאים אוכל כבר למעלה מעשור.
מובן שהיו כאלה שהעריכו – מצטער, אני לא שם – שלא יהיה מחיר לעולם החדש הנפלא שבו אין מתווכי מידע. ההפך! עולמנו ייעשה כל כך שקוף ופתוח כאשר ארגוני החדשות ייחלשו לטובת חשיפות אינטרנטיות (שמי ישלם עליהן?), אתרים עצמאיים (ממה ירוויחו מי שעובדים שם?) ובלוגרים (רעבים ללחם?).
זו "אידיאולוגיה", שכולה מסתתרת סביב זה שאנשים רוצים לקבל דברים בחינם; אתמול שילמו על עיתון והיום יקבלו אותו באינטרנט בחינם. ואם לא – אין בעיה. 70% מהאמריקאים צורכים את החדשות שלהם בפייסבוק, שזה נהדר, כי ככה החדשות קשורות רק למה שהחברים שלהם חושבים ואיך פייסבוק רוצה לספר להם סיפורים שתרוויח מהם יותר כסף. הם לא קשורים למתודה העיתונאית של חשוב, חדש ומעניין – אלא לאלגוריתם שכל תכליתו להשאיר אותם בפיד. ואם להציע להם סרטונים של כוכבות ריאליטי שנפלה להן השמלה בטעות בריאיון זו הדרך – אז ככה הם יצרכו חדשות. ואז, כשבא מועמד ש־70% מהצהרותיו שקריות, יש לתומכיו קבוצת תמיכה אדירה; כל החברים שלהם ברשתות החברתיות, עיתונאים עצמאיים ואתרים שמופעלים בידי מוסקבה. אידיוטים שימושיים שאפשר לספר להם כל דבר, כל בלוף, שמזהים קונספירציה מאחורי העץ אבל לא רואים את זו האמיתית, שמופעלת עליהם.
חשבתם שלא יהיה מחיר. שלא יהיה מחיר לזה ששכחנו ששני עולמות הושמדו כאן. בשתי מלחמות עולם. הרי זה הדור של סבא וסבתא שלנו, אמריקאים או ישראלים, בריטים או גרמנים, שבנו את העולם אחרי השמדתו. הם היו אנשים קפדנים, צלולים, רציונליים ויסודיים. הם לקחו את המציאות ברצינות רבה, כי חייהם הראו להם מה יכול לקרות וכי עבודת בנייה דורשת את הרצינות הזו. ילדיהם וילדי ילדיהם החלו שוכחים. מגפה של טיפשות וניוון ששוטפת את המערב באין מפריע, של התפנקות והתמכרות. התמכרות לשנאה, התמכרות לתרבות נמוכה, לעולם ללא אחריות.
ולהתמכרות תמיד יש מחיר. אנשים מחפשים כל הזמן איזו אידיאולוגיה נוקשה, הם אינם רואים סכנה בטיפשות. אבל הטיפשות היא דבר מסוכן מאוד; היא איננה בורות, אלא הבורות שרוצה להישאר כזו… טראמפ אולי ניצח ואולי הפסיד בבחירות האלה, אבל מה שהוא חשף זו ריקנות אדירה ומרקיבה בלב העץ המזדקן שהוא המערב. ללא טיפול יסודי, העץ יקרוס לתוך עצמו. מי יודע, אולי אתם קוראים את זה אחרי שקרס. אני כל כך מקווה שלא.
–
ארבע שנים אחרי. העץ קרס. חווינו שנים של נשיא שסיפר בהתמדה, לפי ספירת ה'וושינגטון פוסט', שקרים גמורים בכל יום. שרק בשבוע שלפני הבחירות האשים רופאים אמריקאים שהם מכריזים על מתים מקורונה עבור כסף. שקטע את מסורת ההגירה. שניהל את משבר הקורונה בבלגן היסטרי, יוצא דופן. הנה העניין: זה לא שטראמפ עשה טעויות רבות. הוא פשוט לא עשה הרבה מאוד. המדינות קיבלו החלטות. טראמפ דיבר, הופיע, חלה, הבריא. כתבתי פה על האפשרות של אסון גרוטסקי לפני ארבע שנים; זו לא הייתה נבואה. זה היה שיעור שנלמד מכהונת ג'ורג' בוש הבן. יש מחיר לנשיאים לא נבונים, והוא משולם בדם. הדוגמה שארה"ב נתנה לעולם הייתה של אומה כמעט לא מתפקדת, עורב שחור המבשר את קמילת המערב. והמגפה הנוכחית רק מדגישה זאת. באסיה, לפי שעה, החיים חוזרים לשגרה. ייתכן שזו אשליה או שקר, אבל לפחות כעת אירופה וארה"ב וגם ישראל נראות כמאובנות, משותקות ולוקות אל מול התפקוד של מקומות כמו סין, דרום קוריאה, טייוואן. בשעה שהמילים האלה נכתבות, לא ברור מי ינצח בארה"ב. אבל דבר אחד בכל זאת קרה: הריקנות מפנה כעת את מקומה למחשבה מחודשת, ורדיקלית, על הכל. הצביעות מנותצת. הכל על השולחן כעת – המודל הכלכלי, והמודל המשטרתי, ויחסי הכוח עם ענקיות ההיי־טק. משהו חדש מתחיל, לא משנה מי ניצח.
–
- דמדומי הדמדומים // מחשבות במהלך פנדמיה // הטור של נדב איל
- שמונה צעדים לצמצום הסכסוך | המאמר המלא מאת ד"ר מיכה גודמן | הוצאה מחודשת
- משפיעים 2020 | דונלד טראמפ | בלבולי סיפוח
