אחד הדברים הקשים בקמפיין פוליטי הוא למצוא, או להמציא, קו שילווה אותו מתחילתו ועד סופו, והעיקר – שיצליח לקבוע סדר יום. קשה אף יותר להמציא את עצמך מחדש. לא כל שכן – לעשות זאת תוך חמישה חודשים. בארה"ב, הפוליטיקאים התגברו על כך בלית ברירה, בעיקר בשל שיטת הבחירות לבית הנבחרים. כיוון שכל 435 חברי הבית עומדים לבחירה מדי שנתיים, ללא יוצא מן הכלל, כל מועמדת ומועמד יודעים שמרגע שיישבעו אמונים בהיבחרם לבית הנבחרים, יתחילו את הקמפיין שלהם לבחירות הבאות. ככה זה עובד כל הזמן. קמפיין מתמשך, שאינו נפסק לרגע. היות שרבים מהסנאטורים בסנאט שירתו לפני כן בבית הנבחרים, הם סיגלו לעצמם את אותו מודל ממש, למרות שהחיים שלהם קלים יותר והקדנציה שלהם היא בת שש שנים. וכך משייטת האומה האמריקאית מבחירות לבחירות ומקמפיין לקמפיין. גם כשנשיא אמריקאי חדש נכנס לבית הלבן, הוא חושב באופן מיידי על הקמפיין הבא. אין נשיא שמסתפק בקדנציה אחת. הפוליטיקה באמריקה חיה ונושמת קמפיין תמידי.
בישראל נוהגים הפוליטיקאים לנוח בין מסע בחירות אחד למשנהו. ליהנות מעבודת הכנסת או הממשלה, מהחברות בקבינט. להתבסם מהכוח, המעמד, בעיקר מהכבוד. החלטתו של בנימין נתניהו לכפות מערכת בחירות נוספת ולפזר את הכנסת כדי לעקוף את הנשיא רובי ריבלין, נחתה על חברי הכנסת ה־21 כרעם ביום בהיר. רובם עדיין מלקקים את הפצעים ומתקשים להאמין שהכנסת, שאליה כה התאמצו להיבחר, נגוזה ואיננה עוד. הספין המכונה "ביטול הבחירות" גווע זמן קצר לאחר שנולד. השלב הנוכחי בקמפיין היה אמור להיות ה"Garbage Time" – זמן מבוזבז בעגת הכדורסל האמריקאי. אבל הפוליטיקה לא נחה. הכניסה לזירה של אהוד ברק, הבחירות במרצ ובעבודה, הקטטות הבלתי פוסקות בימין – כל אלה הבטיחו שה"Garbage Time" הפך מעניין הרבה יותר משצפו הפוליטיקאים ופרשניהם כאחד. ויחד עם זאת, הקמפיין החשוב יתקיים אחרי חום יולי־אוגוסט, בספטמבר, לשבועיים וחצי בלבד.
——
אביגדור ליברמן היה הראשון להמציא את עצמו מחדש. הוא מינף את אמירותיו מהמשבר הפוליטי על "לא למדינת הלכה", ולקח אותן צעד קדימה ל"ממשלת אחדות ללא חרדים". ליברמן נפנף בקלילות את מי ששאל למה לא כפה זאת לפני שהכנסת החליטה על פיזורה בחצות הלילה של 29 במאי.
המשימה של שתי הגדולות תהיה הרבה יותר מאתגרת. הליכוד וכחול לבן ניגשות לבחירות כעת עם יד אחת קשורה מאחור. ראש הממשלה מתייצב על קו הזינוק עם תווית "נכשל" בוהקת על המצח. ניסה להרכיב ממשלה ולא הצליח. הוא גם הבטיח לא לעסוק בענייני חסינותו, אבל זה היה הדבר הראשון שבו החל לטפל לאחר הבחירות. מלבד זאת, נתניהו שמט את הקרקע מתחת לשני קמפיינים קבועים שלו: נגד השמאל ונגד הבוחרים הערבים. מאז הפעם הראשונה שהוביל את הליכוד, בשנת 1996, קבע נתניהו שהוא "טוב ליהודים". וכל מה שלא הוא – רע ליהודים. שבע מערכות בחירות התנהלו באותו סגנון מוכר. בין אם היריב היה הרצוג או יחימוביץ', לבני או ברק. נתניהו נותר אותו נתניהו. הים אותו ים, והערבים אותם ערבים. מערכת הבחירות הנוכחית, השמינית במספר שבה נתניהו מוביל את הליכוד, עשויה להיות יותר מורכבת משנדמה. קודם כל, כי הציע לשמאל, כלומר לאבי גבאי, עולם ומלואו. האידיאולוגיה הושלכה לפח כדי לאפשר הקמת ממשלה. נתניהו לא המציא את השיטה, כמובן, הוא רק העצים אותה. לא פשוט יהיה מבחינתו להתגולל עכשיו על השמאל המגונה, זמן קצר אחרי שאותו שמאל זכה להזמנה מפוארת להצטרף לממשלה.
לא בכדי חלה התמרמרות בימין, גם בקרב גדולי תומכיו של נתניהו. גם הם חשו שעבדו עליהם בעיניים. מותר להניח שעד הבחירות הכל יסתדר, בעיקר כי הימין לא הצמיח מתוכו חלופה שתתחרה עם נתניהו על השלטון. זה עשור נמצאת ישראל תחת ראש מפלגה, שאין מי שיאיים עליו במפלגתו או במחנהו. ליצחק שמיר היה תמיד אריק שרון או דוד לוי. לשרון היה נתניהו. בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בשנות ה־90, היה לנתניהו איום בדמות אריק שרון או יצחק מרדכי. בקדנציות הנמשכות שלו מ־2009, לא קם לו לנתניהו איום מתוך הבית פנימה. מי שניסה להרים ראש – נכווה.
גם הערבים לא יהיו כנראה אותם ערבים. אחרי שהתברר שנציגיהם אינם פסולים לעסקאות פוליטיות שונות, באו מאמריו של המקורב נתן אשל והבהירו שהדיסקט התחלף, ועכשיו ערביי ישראל הם בעצם פתרון ולא בעיה. גם אם נאמין לדבריו, שהמאמרים שכתב ב'מקור ראשון' וב'הארץ' הם על דעתו בלבד (ויש מי שיפקפק בכך), ברור שאשל לא יכתוב משהו המנוגד לדעתו של הבוס הנערץ.
מצבה של כחול לבן אינו טוב יותר. חודשים אחדים אחרי שקמה, היא נראית לפתע תכלת לבן דהוי. תהליך מואץ של אובדן צבע. מי שלפני ארבעה חודשים הייתה הדבר החדש בעיר, לא סיפקה לתומכיה שלטון וגם לא הצלחות פרלמנטריות. גם בשבועות הפחות נוחים לנתניהו, מצאו עצמם ראשי כחול לבן מתמודדים עם כותרות בסגנון "כן רוטציה/לא רוטציה" בין גנץ ללפיד.
——
קמפיין "רק לא ביבי", שאיתו הלכה כחול לבן בפעם הקודמת, הביא אותה לראשות האופוזיציה. אמנם 35 מנדטים הם הישג מרשים מאוד לרשימה שזה עתה קמה, אבל הבוחרים שלה הצביעו כי רצו להחליף את השלטון, ולא משום סיבה אחרת. משזה לא הצליח, עשויים הבוחרים לחזור למפלגות האם שלהם, או לנסות לחנות בחניית אהוד ברק.
בכחול לבן שוברים עכשיו את הראש מה יוביל אותם קדימה, ובונים על הצוות הקריאטיבי שיספק את הפתרונות. הרוטציה בין גנץ ללפיד מונחת כאבן ריחיים על צווארם, אבל לכולם ברור שככל שיגבר הלחץ הציבורי על לפיד לסגת, כך ייאחז יו"ר יש עתיד בסיכום שהושג. גנץ, שכרמטכ"ל הצטיין בכך שאינו מרבה לחתוך, בוודאי שלא לפטר או להדיח, אינו מתכוון ללחוץ על לפיד. הוא סבור שהסכמים יש לכבד ועדיף להפגין יושר ואמינות על פני מאמץ לזכות בשניים־שלושה מנדטים. הוא לא תופס את עצמו כפוליטיקאי שמעגל פינות, מפר הסכמים או משקר ביודעין. הגישה הזו של גנץ מחייבת הדגשה: גנץ מוכן להקריב אפשרות לשלטון על מנת שלא להקריב את אמינותו ויושרתו, שסימלו אותו בדרכו הפוליטית עד כה ובמסלול הצבאי הארוך שלו. הוא לא איש התככים והקומבינות ולכן גם לא ניסה להרכיב ממשלה חלופית, או לבלום את מהלכי הקדמת הבחירות של נתניהו. לכן גם לא הסתער על ההתמודדות על תפקיד מבקר המדינה. בכחול לבן משוכנעים שבעבודה נכונה של גנץ, נתניהו היה מפסיד. אחד מאלה שמכירים אותו סיכם את תמונת המצב במשפט: "גנץ הוא גנץ, ובגיל 60 לא משתנים. לטוב ולרע".
בתחילתו של המרוץ עוסקים שני הצדדים בעיקר במחקר: מה ישפיע הפעם על הבוחרים. מה ישכנע, מה ידבר אל ליבם. נתניהו לא באמת שלט על סדר היום בשלב הראשון של המרוץ, ומצא עצמו עסוק במינויים ופיטורים של שרים בממשלת המעבר שלו. מאידך – גם ראשי כחול לבן לא הצליחו ליצור סדר יום חלופי. בינתיים המצב הוא תיקו אפס.
ועם זאת, צריך להודות שבמדינה משוגעת כמו שלנו, שבה מדי יום מתרחשים אירועים משמעותיים ומטלטלים, ברור שעוד תהיינה התפתחויות והשפעות על פסק הדין של הבוחר ב־17 בספטמבר. הקיץ לא יהיה משעמם.
