fbpx

משפיעי העל 2020 | בנימין נתניהו, יאיר נתניהו, רבקה פרידמן־פלדמן | ציר הגורלות של 2021

0

בואכה 1984, פסעו שלושה צעירים נרגשים במסדרונות של מוקדי כוח גדולים. שניים מהם בירושלים, בבית המשפט העליון. השלישי בשגרירות ישראל בוושינגטון.

אהרון פרקש, כיום נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, היה אז מתמחה אצל שופטת העליון שושנה נתניהו (רעייתו של אלישע, אחי אביו של בנימין נתניהו, בנציון). עולה מרומניה, בוגר ישיבה תיכונית, נכה צה"ל. רחוק מהתדמית המקובלת של האליטה השיפוטית של רחביה, זו שמשבצת את בניה אצל עמיתיה לכס השיפוט, בדרך הבטוחה לצמרת המערכת. שושנה נתניהו הייתה שופטת קשוחה ומוערכת. מומחית גדולה בדין המנהלי. לוחמת חופש הפרט וזכויות האדם. וגם מי שגישתה המשפטית ראתה את המערכת שבה היא משרתת ככזו שצריכה לדרוש התנהלות נאותה של הרשות המבצעת כלפי אזרחיה.

אל אותו היכל צדק הגיעה באותה התקופה רבקה פרידמן־פלדמן. צעירה ממשפחה ציונית־דתית, בוגרת אולפנת 'חורב'. בגיל 26 בלבד מונתה למנהלת מדור ערעורים אזרחיים בבית המשפט העליון. שניהם ספגו את אותו אתוס. לא כזה שמדבר על "ישראל הראשונה" מול "ישראל השנייה". לא על ספירת כיפות או בחינת גוון עור. לא על התנכלות מפא"יניקית לבני "המשפחה הלוחמת". נכון, ההרכב האנושי של הערכאה השיפוטית העליונה במדינה לא היה אז בדיוק מן המגוונים ביותר. אבל פרקש ופרידמן־פלדמן ספגו תורה אז בין השאר מהשופטים מנחם אלון, בוגר ישיבת חברון ומייסד המכון לחקר המשפט העברי; או דב לוין, שגדל בשורות האצ"ל. וכן, גם אהרן ברק, שדרכו תהיה לצנינים בעיני הימין הישראלי; אבל פרקש ופרידמן־פלדמן התבוננו אז על השופט הצעיר, שנחשב לעילוי משפטי יחיד בדורו, ובעיקר העריכו את האתוס שייסד במגזר הציבורי. אותו יועץ משפטי לממשלה, שבין פרשת ידלין (ועקרון "מבחן בוזגלו" שאותו טבע בה) לבין פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, מוטט את שלטון מפא"י ארוך השנים הלכה למעשה – כשהוא מסרב להעלים עין או לרפות את ידיו שלו אל מול סיאוב או שחיתות, קלים כחמורים.

פרקש ופרידמן־פלדמן ימשיכו לקריירה במערכת המשפט. אין לדעת מהן דעותיהם הפוליטיות. האחת מגיעה מבית דתי. השני התמחה, מלבד אצל השופטת נתניהו, גם אצל פליאה אלבק, המנהלת המיתולוגית של המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, "מכשירת ההתנחלויות" החשובה בהיסטוריה בת־היובל של אחיזתנו בשטחים. השניים ימשיכו לכהונות שופטים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בירושלים. שני אנשים שונים, התמחויות שונות, גישה אישית שונה. אבל לא מעט קווים מחברים משורטטים באישיות של שניהם: דוגמה אישית, ניקיון כפיים, אחריות שיפוטית, תרומה ציבורית.

הצעיר השלישי עלה ופרח בבירת ארה"ב באותה שנה. כוכב נולד בזירה הדיפלומטית. בנימין נתניהו, הציר המדיני בשגרירות ישראל. מבוגר במעט משני פרחי השיפוט הנ"ל, הוא כבר הספיק להתחבט באשר לחייו האישיים. לבחור מחדש בחיים כישראלי "בנימין" ולא כאמריקאי "בן ניתאי". לוותר על קריירה עסקית או אדריכלית. וגם להתגרש מאשתו הראשונה, אהבת נעוריו ובת "ישראל הראשונה" מיקי ויסמן, ולהתחתן עם הבריטית פלייר קייטס, שהופעתה הייצוגית ומבטאה הנעים יסייעו לו לצבור קשרים וכוח בזירה האמריקאית. הוא כבר התחבר לכסף הגדול, הסתנוור ממנו והוכיח עוד בגיל צעיר היבטים אישיותיים בעייתיים, שילכו ויתעצמו: אני טוב מכולם, ויש להוכיח זאת כל הזמן. מגיע לי הכל. כולם נגדי. כמו שדפקו את אבא שלי, תמיד ינסו לדפוק אותי. וגם: קמצנות כרונית, שמלווה באמונה עמוקה המשלימה אותה (זוהי זכות עבור אחרים לממן את אורח חיי, מארוחות במסעדות ועד חליפות יוקרה).

כמעט ארבעה עשורים אחרי, ימנה בחוכמה נשיא בית המשפט המחוזי פרקש את השופטת פרידמן־פלדמן, לעמוד בראש ההרכב במשפט נתניהו. החוכמה כפולה. פרקש עצמו אינו מתמחה בתיקים מהסוג שמורכב מפרשיות 1000, 2000 ו־4000. הוא גם קרוב לגיל פרישה, והבין מראש את הסערה שתתרגש עליו אם יעמוד בעצמו בראש ההרכב, ואת אקורד הסיום המופרע שהוא עלול לחוות בדמדומי הקריירה שלו. הבחירה שלו בפרידמן־פלדמן הייתה טבעית. לא רק בגלל ניסיונה בתיקי שחיתות, אלא בעיקר בגלל אופייה. הוא ידע שהדמות הזו, שרובו המכריע של הציבור אינו מכיר, יכולה למעמד הזה. הודות לחוסנה האישיותי, שיעמוד במתקפות שיגיעו (מיעוטן כבר החלו לזרום, ובהמשך יתעצמו), וגם בגלל גישתה המחמירה לתיקי שחיתות ואמונתה היוקדת בניקיון כפיים ציבורי כערך עליון.

הסיפור של הצעירים האלה שהפכו שחקני מפתח בסיפור של כולנו הוא אינו, עיניכם הרואות, "ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה". גם החוקרים והקצינים שהררי החומרים בתיקי נתניהו נאספו על שולחנותיהם, אינם אליטה. גם לא היועץ המשפטי לממשלה, איש בית"ר והליכוד מבית, אוהד ההתיישבות ביהודה ושומרון. גם לא המפכ"ל לשעבר, מתנחל דתי ממוצא תימני־מרוקאי, שגר בדירה קטנה עמוסה בספרי קודש. לצעירים ההם משנות ה־80 ידוע היטב מיהם "הראשונים" ומיהם "השניים". וכמה תמיכה ציבורית שיגייס נתניהו, או ברברת פסאודו־אקדמית של איזה פרשן ארך־קוקו, לא ישנו את זה. ישראל הראשונה נמצאת במקום אחר. למשל, בלב תיקי האלפים של נתניהו. שותפיו לכאורה לפשע הם־הם ישראל הראשונה. המיליארדרים (לשעבר או בהווה) שאול אלוביץ', ארנון מילצ'ן וארנון (נוני) מוזס. "ישראל השנייה" לא דנה בחלוקת הכוח בין שני העיתונים הגדולים במדינה, לא דרשה וקיבלה טובין היאים לאלפיון, לא דנה ברגולציה בתחום הטלקום ורמסה אתר חדשות. ישראל השנייה היא לא הסיפור, ולא תהיה הסיפור. והיא לא תהיה באולם בית המשפט של רבקה פרידמן־פלדמן. אלת הצדק עיוורת לבולשיט, וכך גם בת האנוש, השופטת פרידמן־פלדמן. 

קרבות ואתוסים

כל משפטן סביר ומעלה שיבחן את תיקי נתניהו יבין שהתמונה יכולה להיות קודרת יותר או קודרת פחות, אך תקווה גדולה במישור המשפטי אין בהם עבור הנאשם מספר 1. תסריט סניגורי אופטימי הוא כזה: פרשנות מקלה באישומי תיק 2000 (שיחות השוחד לכאורה עם נוני מוזס), שתביא לזיכוי מחמת הספק. קושי ראייתי ואי־רצון לקבוע תקדים פלילי גורף בתיק 4000 הסבוך (פרשת בזק־וואלה), שיביאו לזיכוי בסעיף השוחד. אבל גם בתסריט האופטימי ביותר, כאמור, אין סבירות כמעט לאי־הרשעה לפחות בשני סעיפים: מרמה והפרת אמונים בתיק 1000 (המתנות), ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000. אלה בלבד עשויים לשלוח את נתניהו לכלא למספר שנים. ובגישתה הבסיסית של פרידמן־פלדמן (העומדת בראש הרכב של שלושה, הכולל את משה בר־עם ועודד שחם. האחרון נחשב גם הוא לבעל גישה מחמירה בתיקי שחיתות ציבורית), הרשעה בתיקים האלה – פירושה כלא.

ההתמודדות המשפטית אינה רק של בנימין נתניהו. היא של משפחת נתניהו. על כל האתוס שבנתה סביב הפטריארך וסביב עצמה. על מורשת וזהות. על ניצחונות והפסדים ציבוריים. על תפיסת הימין הישראלי, דרכו ועתידו, ולמעשה – על ההיסטוריה הישראלית כולה. כיצד תיכתב, כיצד תיזכר.

אבל בסוף־בסוף, יושב נאשם. ובראשו נעים מדי יום ביומו חזיונות אימים. שער הברזל נסגר מאחוריו, חליפתו המצוחצחת מאופסנת לשנים בתא פורמייקה מצהיב, והוא מחליף אותה במדי אסיר. זהו תסריט אימים עבור כל אדם. ובמבחן בוזגלו ההפוך, דמיינו את מי שמשוכנע שנמשח למשיח מודרני. שסוחב על גבו סל של דפיקויות משפחתיות, של תחושת עליונות המהולה כל הזמן בתחושת קיפוח, לכדי תרכובת כימית קטלנית. תרכובת שמרעילה כבר שנים את הזירה הפוליטית ומחלחלת לקרקע שממנה ניזונה החברה הישראלית כולה.

הציר החקירתי־משפטי סביב נתניהו הוא הקובע את גורלנו כמדינה וכחברה. והוא מגיע לישורת האחרונה שלו, אל אולמה של פרידמן־פלדמן. האישה המשפיעה בישראל בשנה הקרובה, ואולי זו שתקבע שנים קדימה את גורלה של האומה כולה. לא פחות. 

האב, הבן ורוח הקמפיין

שנה לפני החקירות הפך יאיר נתניהו לדמות המשפיעה ביותר בחייו של אביו. בדינמיקה המשפחתית, אמו פינתה עבורו את המקום הזה בהדרגה. היא עוד שם, מעורבת מאוד. אבל בהשוואה בין השפעת הרעיה לבין השפעת הבן, האחרון מנצח ובגדול. זהו כבר אינו מערך זוגי של "אנחנו מול כולם", של פסילה או דחיפה של מינויים כאלה ואחרים. זה גם לא הזוטות (המכוערות כשלעצמן) של חמיסה שיטתית ועיקשת ככל הניתן את קופת המדינה, או חליבתם של מיטיבים מהאלפיון העליון (בעיקר מחו"ל), כדי לא להוציא גרוש מהכיס הפרטי. בחירות 2015, שבהן הפך יאיר נתניהו ליועץ האסטרטגי העיקרי של המועמד נתניהו, שינו גם את האב – וגם את הבן.

בנימין נתניהו הוא אדם המכור לקונספירציות ולרכילויות. גם לפרנויות. זו אינה תמיד תכונה גרועה. המידע זורם אליו ללא הפסקה (הבעיה היא ביכולת הסינון), והמחזיק במידע הוא בעל הכוח. וזה שאתה פרנואיד, כמאמר הבדיחה, לא אומר שלא רודפים אחריך. ועם או בלי סיבות (בעיקר עם), תמיד היו מי שרדפו אחריו.

מי שמזינים את נתניהו במידע ובפחדים, בהרבה מקרים חלקיים עד מופרכים, קונים את מקומם לצידו לאורך שנים. שורדים את חילופי הגברי הרצחניים בסביבתו. סביבה שפעם אחר פעם ממחישה את עצמה כרעילה לנבחרי ציבור, לפקידים, ליועצים, וגם לחברים אישיים. אבל אנשים כמתואר מעלה, כאמור, ידעו לשרוד. כך היה במקרה של מי שהפך עד מדינה, ניר חפץ. וכך במקרה של מי שנזרק משירות המדינה, נתן אשל (וממשיך להיצמד, לתועלתו ולצרתנו, למשפחת נתניהו). אם סיפקת מידע, שלהבת את הפחדים ובעיקר הוכחת התרפסות ונאמנות למשפחה, תשרת יותר זמן את המלוכה.

יאיר נתניהו נחשף ציבורית באופן הולך וגובר, מהרגע שאביו נפל אל סחרור החקירות. זה אינו מקרי. הוא אדם אינטליגנטי ושאפתן. אידיאולוג יוקד. ויש משהו שמזכיר במקצת את היחס המורכב בין נתניהו האב לאחיו יוני ז"ל, לבין היחס בין הבן יאיר לאב ביבי. בשני המקרים הצעיר מעריץ את המבוגר ואוהב אותו אהבה אמיתית. בשני המקרים חשוב לצעיר להאדיר את מורשת המבוגר. אבל בשני המקרים הצעיר חושב שחולשותיו של המבוגר היו לו לרועץ, ושהוא עצמו הבריה החזקה יותר. כך היה ביחסו של ביבי ליוני, כך ביחסו של יאיר לביבי.

והבן מכור גם הוא לקונספירציות. לעיתים זה לראות צל הרים כהרים, ולעיתים מלחמות אדירים בטחנות רוח זנוחות. הוא חושב שהוא הימין האמיתי, הטהור, ושלמדינה דרושה מהפכה משמעותית – כזו שהאב לא היה יכול, ולא יוכל, לספק. סביר להניח שהאב אינו מאמין ולו במקצת מהדברים שהבן מאמין בהם. אבל דרך החשיבה דומה. ניתוח המידע והמסקנות ממנו דומים. ומה שהשתנה בחסות מעמדו המתעצם של הבן הוא דרך הפעולה. שרה נתניהו, במסירות אין קץ ובאמונה יוקדת, הקדישה את חייה להעצמת בעלה (אחרי הפיוס ביניהם, טרם היבחרו לראשונה לראשות הממשלה). היא הפכה אותו מ"ביבי" ל"בנימין נתניהו". בחמש השנים האחרונות הבן לקח את המושכות. הזוגיות הסימביוטית בין שרה לביבי לא נעלמה. אבל נוצרה סימביוזה חזקה יותר, ובעייתית הרבה יותר, בין ביבי ליאיר. יחד, הם "בוחנים את השטח" מדי יום. האחד מלמעלה, השני מלמטה. האב מנטר את הנעשה במערכת הפוליטית, קורא ומנתח את הסקרים המוגשים לו, בוחן את דרכי הפעולה בתוך המערכת המדינתית שעליה הוא אמון. הבן הוא קשב־על לכל המתרחש בתקשורת. ויותר מכך, אם האב הוא ברומטר פוליטי בממד העליון, הבן הוא הברומטר הלא פחות חשוב – לממד התחתון. לשטח. לרחשים בבייס העמוק והנאמן ביותר למותג "נתניהו". אם תרצו, שני הידרולוגים של מאגרי המים הליכודיים. האב כאקוויפר ההר, הבן – אקוויפר החוף. 

הקורונה נתנה, הקורונה לקחה

לא תמיד רצונו של הבן (ורצונה של האם) מתממש. כך נוצרה, למשל, ממשלת האחדות עם כחול לבן. האינסטינקטים של נתניהו האב עדיין מחודדים יותר משל כולם בהקשר הזה. הוא מומחה בפירוק והרכבה של המערכת הפוליטית. אם אינו יכול לשלוט, כרצונו, בראש ממשלת ימין צרה, אזי יקרב כוח פוליטי משמעותי מהצד השני של המפה – בידיעה ברורה מה יקרה לאותו הכוח. האחרון יתפרק, לעיתים ברגע, מנכסיו הציבוריים. כך קרה לאהוד ברק שהצטרף אליו ב־2009, כך קרה לשאול מופז שלוש שנים אחרי. כך קרה לבוז'י הרצוג, מי ששקל להצטרף אליו ב־2015–2016. כך קורה עכשיו לבני גנץ.

בסצנת הסיום בסרט 'באטמן' של טים ברטון (1989) ישנו דיאלוג מרתק בין הגיבור לנמסיס שלו – הג'וקר. "אתה יצרת אותי", אומר הארכי־נבל. "אתה יצרת אותי קודם", עונה איש העטלף. ההאשמה המרכזית של נתניהו כלפי המערכת הפוליטית (והתקשורתית, ובכלל) היא על הדיכוטומיה של "ביבי" מול "רק לא ביבי". אבל בדיוק כמו הג'וקר ובאטמן, או הביצה והתרנגולת, קשה להבין מי אחראי למצב הזה. המרכז־שמאל, שמעולם לא קיבל אותו – ולעולם כבר לא יקבל אותו – או נתניהו, שבאופיו המקטב ובדרכי פעולתו הפוליטיות, מייצר הפרעות ובקעים בזירה הציבורית. וככל ששלטונו מתמשך, ככל שצריו נופלים ונולדים חדשים, אך טבעי שהבינאריות הפוליטית שבה אנחנו חיים זה שנים (ביבי/לא־ביבי) רק מתחדדת ומחריפה.

האיש שלא הצליח לנצח שלוש מערכות בחירות רצופות נשאר ראש ממשלה במשך כולן, ולבסוף נשבע אמונים בפעם החמישית לתפקיד. גם אם ראשו היה נתון במאה אחוזים למשבר הקורונה, ולא למשוואה מסובכת בהרבה שבה שרידותו הפוליטית שווה כוח, ששווה מינוף מאיים מול מערכת המשפט, ששווה – אולי – הימלטות מעונש, ששווה תיקון אישי ועיצוב מורשת, וגם שכתוב ההיסטוריה הבעייתית. גם אם הוא היה כל כולו איש של אחדות, של פיוס, של פרקטיקה. גם אם לא היה לו משפט פלילי. את משבר הקורונה לא היה צולח. האדם המשפיע ביותר על חיינו ברבע המאה האחרונה הוא פוליטיקאי ביצועי ברמה בינונית מינוס. הוא אינו חי לפי העקרונות הליברליים, הדמוקרטיים והכלכליים שבהם האמין פעם. הוא מכר את כולם לטובת האדרת המותג האישי, ובהמשך לטובת מאבקו המשפטי. מי שמוכר את עקרונותיו, יידרדר בוודאות גם לכישלונות ביצועיים אקוטיים. נתניהו הוא צנטרליסט ללא "צנטר". אין לו יכולת תכנון שלטוני לטווח ארוך. הוא לא הצליח ולעולם לא יצליח לגדל סביבו סגל רציני, אמין, מקצועי ותומך, שישרוד לידו שנים. בתוכו, הוא מתבונן בדמויות שהיו והלכו, כאלה שעבדו איתו או עם אחרים, ונאנח. האם מנהלי משרדו ולשכתו, האם ראש המל"ל שלצידו, הם באמת משרתי הציבור החלומיים בעיניו? האם הוא באמת מאמין, כפי שמקטרגיו סבורים, שזה הוא ואפסו עוד? אין לי ספק שלא. עם אופי אחר, עם השפעה משפחתית אחרת, הוא היה רוצה (וכנראה יכול) להיות מדינאי אדיר באמת – ולא אומן יחסי ציבור. להיות איש ביצוע שיותיר חותם על המדינה, ולא פוליטיקאי פסיבי למדי, שחומס קרדיטים על דברים מובנים מאליהם לעיתים ומתנער מכל אחריות לשלילי. משבר הקורונה היה חרב הפיפיות שלו. נשק אדיר שהגיע אליו בדיוק בשעת ההכרעה הפוליטית החשובה ביותר, והתגלה ככלי קטלני גם נגדו בהמשך. בעזרתו פירק את כחול לבן והקים ממשלה, אך בחסותו גם התגלה כראש ממשלה כושל, לחוץ, מבולבל ומפוחד. נתניהו מתמחה בקוסמטיקה. אבל לא צריך להיות רופא כדי לדעת שאיפור אינו מעלים מגפה. 

תרחיש האימים של הנאשם

ובחזרה למאורע המרכזי, שיחרוץ את דינו האישי, הפלילי והציבורי של בית נתניהו. האינסטינקט הבסיסי של האב והאם גורס שאין לבזבז ממון אישי – גם כשהגורל האישי עצמו ניצב על הכף. ועדיין, אם היה נתניהו משוכנע שהגנה משפטית יקרה היא שתציל אותו, היה מממש נכסים ומכניס את היד לכיס, למורת רוחה של אם המשפחה, ומצטייד בעורכי הדין הטובים ביותר. בלי ועדות היתרים, בלי נתן מיליקובסקים או ספנסר פרטרידג'ים. אבל התפיסה של האב – והבן – היא שרק מאבק ציבורי, שאותו ראינו מסלים מרגע פתיחת החקירות, הוא הדרך לנצח את הסיפור הזה. נרטיב "ההפיכה השלטונית", שנולד במערך הדואלי הזה של אב ובן, הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר לישראל כמדינה, כחברה. בישראל אין הפיכה שלטונית. הפוך. מה שנעשה בקמפיין המתמשך של משפחת נתניהו נגד מערכת אכיפת החוק, התקשורת והיריבים הפוליטיים, הוא ההפיכה השלטונית.

נתניהו היה משוכנע לאורך כל הדרך שהיועמ"ש אביחי מנדלבליט נגרר. נגרר אחרי רוני אלשיך, אחרי שי ניצן, אחרי מפגיני כיכר גורן ופרשני האולפנים. הוא העלה אותו על הכוונת באמת רק לאחר הגשת כתב האישום. במקביל, עוברת גם ליאת בן ארי־שוויקי, התובעת בתיק, גיהינום בעצמה. כעת מנסים לחשוב כיצד צריך לטפל בשופטת. לא זכורים בהיסטוריה מקרים רבים שבהם נידון עתידי מניף חרב על התליין שלו, מתוך קלקולציה לוגית כלשהי. אבל הלוגיקה של בית נתניהו שונה. וגם הפחדים. בבקשתו (שנגנזה) מהכנסת לפני מספר חודשים, טען ראש הממשלה שעליו לקבל מבית הנבחרים הגנה בשם "חסינות מהותית". הוא לא האמין בזה, כמובן. מה שהוא כן מאמין בו, הוא ובנו, זה במהותה של החסינות האחרת – הציבורית.

נתניהו לקח קשה את הסתלקותו מהעולם לפני שנתיים של ותיק פרקליטיו, יעקב וינרוט. וינרוט חשב כבר אז שעל הקליינט לחתור לעסקת טיעון, לרדת מהבמה הציבורית ללא עונש מאסר וללכת לעשות לביתו. נתניהו חשב אז, והמשיך לחשוב גם אחרי – אפילו בשיא מתקפותיו על מנדלבליט והמערכת שתחתיו – שהוא יכול לחתור לעסקת טיעון בכל עת. גם לאחר תחילת המשפט. אבל פחדיו הקמאים מספרים לו סיפור אחר. אם ילך לעסקת טיעון ויפרוש מראשות הממשלה, ודאי אחרי שתדלק את האש הציבורית וכיסה בעשן סמיך וחונק את הארץ כולה, אזי יחכה לו בסיבוב התסריט הבא: הוא יהיה ראש ממשלה לשעבר, ללא כוח פוליטי (כל המערכת הפוליטית, כולל שותפים כמו אריה דרעי, כולל "בכירי הליכוד", ולמעט שכבת הנבחרים עלובת האופי והכישורים שהיא בערך קצת יותר משליש מסיעתו שלו, משתוקקת לראות אותו נופל). במצב הזה, אחרי סגירת תיקי האלפים בעסקת טיעון, וכשתומכיו יעברו להריע למישהו אחר, ייקרא האזרח נתניהו לחקירות נוספות, על תיקים חדשים, אולי גם ישנים שלכאורה נגנזו. הוא יהיה נטול מערכת חיסונית פוליטית. הוא ייאלץ לפשפש בפנקס התורמים השחור שלו, שדפיו הידלדלו בקצב רצחני בשנים האחרונות. יגרד משם כמה שמות שאולי יואילו לענות לו. וגם הם, סביר להניח, לא יושיטו יד לכיסיהם העמוקים עבורו. ללא תומכים, ללא חסינות, ללא מעמד ציבורי, ללא תורמים, הוא ייגרר כאחרון העבריינים לחדרי החקירות עם הקירות המתקלפים. כבר לא קובע לחוקרים את מקום החקירה ואת מסגרת הזמן שלה. ולבסוף, יסיים את חייו בכלא. ללא חירות, ללא תמיכה ציבורית, ועם מורשת שתיכתב בלעדיו – וכולה נגדו.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook