fbpx

משפיעים לרעה 2020 | הפוזיציה | האוטומטיות של הדעה

0

כשהיסטוריונים ינברו עוד מאות שנים בפיד הטוויטר של ימינו, יש לקוות שחוקר נמרץ ייתקל במלחמת דרוקר־סגל הראשונה. היה זה קרב מרהיב בקיץ 2020 הידוע לשמצה, שבו שני העיתונאים הטובים בישראל חבטו זה בזה בצורה הכי חריפה שראו יהודי אותה תקופה. אם לסכם את המהלומות: כל אחד האשים את יריבו בהגנה על ראש ממשלה מקורב רעיונית, אולמרט או נתניהו. כלומר – בפוזיציה. הלייקים ביציעים היו מעין מצנפת מיון ציבורית, שסיפרה לאן משתייך כל מלייקק. הרי זו לא באמת שאלה אמפירית, ולכל אדם יכולה להיות דעה שונה בנושא. ככה זה בקולוסיאום שנקרא "טוויטר ישראל". שוקי החדשות והדעות כבר מעורבבים לבלי הכר.

שוק הדעות הישראלי עובר הפרטת בזק. כל אזרח יכול להגיב לכל אחד, לגנות ולשבח בפומבי. בגל"צ נדרשים הכתבים הצעירים לפתוח חשבון טוויטר, ומקבלים את העצה שלא להסתפק בדיווחים יבשים אלא "להיות מעניינים". מהר מאוד לומדים פרחי העיתונות את כללי המשחק, את הווליום הנדרש, את השפה הפסקנית. זהו הכר שעליו צומחת הפוזיציה (ניתן להגדיר זאת: מחנאות. הגנה אוטומטית על המחנה שלך, ושינוי צד או דעה כשאירוע דומה יתרחש במחנה היריב). זה קורה כשהעמדות הופכות שקופות, השיח הופך למלחמת שבטים ומחנות.

עם חללי הפוזיציה נמנים בין היתר איאד אל־חלאק, שהריגתו הפכה לנושא של ימין־שמאל (הפגנות בלפור מסומנות כאירוע שמאלי גם על סמך שלטי תמיכה בו). גם שרה נתניהו, שהטרדתה הפומבית באמצעות בלוני זרגים הפכה לעניין פוליטי; או שירית אביטן־כהן, כתבת 'מקור ראשון' המצוינת שהצטרפה ל'גלובס' וספגה אש. כשנודע דבר האונס במלון באילת, נשמעו קולות המצביעים על שיוכם הפוליטי של האנסים (עוד לפני שנעצר אפילו אחד מהם), ומאידך קולות שהכריזו שהאירוע התרחש על רקע מתירנות והבלונים ההם. המשותף לטיעונים: שניהם אוויליים, שניהם מתמצתים במדויק את רוח התקופה.

קשה לזכור, אבל פעם זה לא היה ככה. פעם היו עיתונאים נטולי פוזיציה. שם קוד: יעקב אחימאיר. מגיש בכיר ומרכזי בטלוויזיה הישראלית, שאיש לא הצליח לנחש את עמדותיו האישיות, ופשוט עסק בהגשת חדשות. לא הצטרף למחלוקת ציבורית, לא ביקש לחשוף את ערוותו הרעיונית של אף צד ולא התייצב להגן על בני בריתו הרעיוניים, יהיו אשר יהיו. כבן למשפחה רוויזיוניסטית מיוחסת היה אפשר לנחש אולי מה דעתו, אך הוא לא נתן לה ביטוי בעבודתו.

זו הייתה התקופה הפרה־פוזיצייתית בתקשורת הישראלית. טרם החלוקה למחנות, לשבטים ולקבוצות. זה לא שלא היו עמדות. לכולם היו, פשוט אותן עמדות. אחימאיר פעל ברשות שידור שבה לא היה פתחון פה לאף מחנה שאינו השבט ה"נכון", ולא רק בה. השיח הציבורי לא היה ויכוח מתמשך ומתיש בין שני מחנות, כי אם מנגינה אחידה ו"נכונה". מרגע שהשיח "זוהם" בניסיונות לגוון אותו, אחת מתופעות הלוואי היא ההתיישרות האוטומטית.

וכך, אחרי שנים שבהן נטולי הפוזיציה היו חשודים בהיותם ימנים בארון, היציאה ההמונית מהארון של אנשי ימין, פריפריה, מזרחים ואולי בעתיד גם ערבים, מסמלת את תום התקופה הזאת. הנה, אחימאיר עצמו פתח חשבון בטוויטר, החל מצייץ מפוזיציה וגם להשמיע באולפנים דעות ששמר לעצמו כל חייו.

אחימאירים כבר לא נולדים בתקשורת שלנו, לא בטוח שזה רע כל כך.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook