fbpx

מיסים חינוכיים או ניצול של האוכלוסייה? // הטור של עמית תומר

0

"כדי לצמצם את הגירעון לא צריך להעלות מיסים", אמר לאחרונה ראש הממשלה נתניהו בריאיון לחדשות 13. בין אם מדובר בהבטחת בחירות ובין אם בתחזית אמת, דבר אחד בטוח: הפוליטיקאים לא אוהבים לפגוע לנו בכיס. לכלל הזה יש לעיתים יוצא מן הכלל אחד: כשהם מנסים לעודד אותנו לצמצם התנהגות מזיקה, על ידי הטלת "מיסים חינוכיים".

הנהנים היחידים ממיסוי על המוצרים האלה נמצאים במשרד האוצר. במצב כזה, האם בכלל משתלם להם שנפסיק לעשן, לנהוג או לשתות?

על סיגריות, אלכוהול, בנזין, כלי רכב ועוד מוטלים מיסים מוגדלים שמייקרים אותם בעשרות אחוזים. לכאורה זה לטובתנו – מדובר במס שהוא אינו "מס ישיר", כלומר צרכן נאלץ לשלם אותו רק אם הוא מתעקש לרכוש את המוצר המסוים. לכן המכה בכיס עשויה לגרום לנו להיגמל מהתנהגות מסוימת, שפוגעת בנו ולעיתים גם בסביבתנו. בנימוק הזה מתכננים להשתמש הגורמים המקצועיים באוצר כדי למכור לשר הבא שייכנס למשרד, כשתקום סוף־סוף ממשלה, את אחת התוכניות שמעלות אבק כבר חודשים באחת המגירות בבניין בקפלן 1: הטלת מס מוגדל על משקאות ממותקים וכלים חד־פעמיים, וכן אגרות גודש לנוסעים באזורים צפופים בשעות שיא. אם אותו השר ישתכנע שמדובר בשינוי חברתי מבורך, שיוכל לרשום על שמו, הוא ידאג להוציא אותו לדרך.

אבל המציאות מוכיחה את ההפך: ברוב המקרים, גם העלאת מחיר חדה לא מובילה לשינוי חד בהרגלי הצריכה. כמעט שנה אחרי השוואת המס על הטבק לגלגול לזה של הסיגריות, מהשטח עולה תמונה לפיה היקף המעשנים לא השתנה. מספר הישראלים שמחזיקים ברכב פרטי נמצא בעלייה מתמדת, וכולם פשוט משלמים על ההתמכרות שלהם – תהיה אשר תהיה – עוד יותר ביוקר. הנהנים היחידים מהמצב הזה הם האחראים על קופת המדינה, שהמיסים המוגדלים תורמים לה במצטבר כמה עשרות מיליארדי שקלים בכל שנה. במצב כזה, האם בכלל משתלם להם שנפסיק לעשן, לנהוג או לשתות?

הציבור לא מקבל את זה בסלחנות. יאיר לפיד מרבה לטעון בשיחות סגורות שהמפלה של מפלגתו יש עתיד בבחירות 2015 נבעה בין השאר מכך שכשהציבור ניגש לקלפי, ה"הישג" העיקרי שהם זכרו מכהונתו הקצרה כשר אוצר הוא הרפורמה למיסוי אלכוהול – שהפכה את הערק מהמשקה שידוע בעממיותו למוצר במחיר פרימיום. מיד לאחר הבחירות מיהר השר הנכנס משה כחלון לגרוף את אהדת המאוכזבים מלפיד ולהשיב את המצב לקדמותו, אבל לא רק פופולריות הניעה אותו אז, אלא גם בדיקה של רשות המיסים שבסופה נקבע כי "הטלת המס נפלה רובה ככולה על ציבור הצרכנים ללא תועלת ממשית לעניין צמצום השתייה המזיקה". אולי בגלל זה נלחם כחלון בחירוף נפש בשנים שלאחר מכן בהחלטה להעלות את המס על הטבק, עד שהפסיד בעניין בבג"ץ.

האם שר האוצר הבא כבר יכיר את כל הקשיים הללו ויידע לא ליפול לאותה מלכודת? ייתכן. אבל בחירה נכונה יותר, וקלה פחות, תהיה לתעל את הלמידה מהניסיון המר למציאת מתווה אחר, כזה שיצליח להשיג את המטרה שלשמה נולד. הדרך לעשות זאת היא לא להסתפק בהעלאת מס, אלא בזמן שיד אחת נותנת מכה לכיס – להושיט את היד השנייה ולספק חינוך, הסברה ושאר שירותים שיגרמו לציבור להיות מודעים לנזק שהם גורמים לעצמם ולדרכים לשפר את המצב. כך יוכלו הצרכנים לבחור לצעוד בהם במקום שהדבר ייכפה עליהם מגבוה. למהלכים האלו אפילו לא צריך להיות קשה למצוא מקור תקציבי – אפשר להשתמש בכספים שהמכורים ממילא משלמים. אבל קודם יהיה על המדינה להיגמל מעשרות מיליארדי השקלים שנכנסים לקופתה כל שנה ועד היום הופנו לצרכים אחרים.

 

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook