fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

מילים הן קודם כל מגע | שרה קנזביץ

0

ויאמר אלוהים, אחרי שבראתי יבשות וימים אברא את התיאטרון. ויהיה ערב ויהיה בוקר, ויהיה רעש ויהיה שקט, ויהיה קהל שימחא כף, שחקנים שיקודו, אור שיכבה. 

שעת ערב מאוחרת תהיה בתיאטרון, שקט דממה יהיה, חשיכה גדולה תהיה, האולם יהיה ריק. על הבמה תעמוד דמות נמוכה ונבוכה עם מטאטא. 

דמות נמוכה ונבוכה תטאטא שבע מאות שבעים וארבע פיסות קונפטי מבמת התיאטרון. אחר תיסע הביתה בקו שלושים וחמש. תמתין לו עשר דקות. לנעלה הימנית תהיה דבוקה פיסת קונפטי מרצפת הבמה. בכל צעד היא תמעך אותה עוד קצת. 

אחר כך תגיע היא לפאתי העיר, הנהג לא יעצור לה בתחנה כי היא תשכח לצלצל. הוא ישאל למה לא צלצלת, והיא לא תענה. לא תגיד שחשבה שהוא כבר מכיר אותה, את הכובע שלה, שמכסה את כל הראש. לא תגיד שחשבה שלצלצל זה מיותר, שחשבה שהוא רואה אותה כאן. 

אחר כך תלך את המרחק מהנהג שהיא רואה מדי ערב אל ביתה. 

תגיע אל הבית שהשאירה בבוקר. תאכל פסטה קרה מהמקרר ותראה את התפוח הירוק שיושב באותה התנוחה כבר כמה יממות ברציפות. הוא יהיה נגוס. פעמיים. היא תזרוק אותו לפח שמכיל רק כמה מסמכים ישנים, בהם דוח משטרתי על כך שעישנה בתחנת אוטובוס שאת שמה לא תזכור. 

השעון ידפוק וגם הלב. משום כך היא תדמיין דפיקות בדלת ותמלמל "יבוא". אחרי המלמול תיגש אל הדלת ותגלה שהעינית מלוכלכת. שאולי אי אפשר לראות. שאולי עומד שם מישהו. שאולי יבוא. 

יהיה שקט, אז מה שידפוק – ידפוק חזק. כל הנקישות הקטנות יישמעו. הבטן שלה תהיה רכה, מוכנה לבלוע, מוכנה לספוג. ופתע היא תבחין שכל הדומם מדבר אליה. כל הדומם מדבר. 

ויהיה לילה. לילה של נובמבר חורפי. גשם יכה על דלת ביתה, ושוב תחשוב שאלו דפיקות. הפעם היא תפתח. אל התוהו, אל החוץ, אל הקור. המחשבות יעופו לה. מהכא להתם ומהתם שוב לראש. הדלת תיסגר על האצבע הקטנה שלה. זרת שמאל. היא תיקח קרח ביד ימין ולא תשתמש בו. 

שלושה אנשים ידברו בקולות נמוכים ליד חלונה. היא תסגור את הווילון כי תרצה לראות אותם ויותר כי תרצה שהם יראו אותה. אפילו לשנייה. 

ואז, באור הרך של מנורת הלילה, בשקט של חצות, היא תעלה על הסולם הקטן כדי להביט בקורי העכביש החדשים בתקרה. 

בקול חנוק תלחש, מבלי לדעת שהיא נחנקת: "הנה, עכבישונים. הנה תכף. הנה כבר. הנה דבר מה". העכבישים יירדו בקורים ארוכים אל הרצפה שלה, יסתובבו בחופשיות, ירגישו בבית.

במסגרת לימודי התסריטאות שלי בבית הספר "מעלה" בירושלים, כתבתי תסריט על זונת רחוב שיושבת בלילה גשום בסמטה צדדית ומצפה שמישהו ייקח אותה. 

בשיחת חולין בחצר בית הספר ניגש אליי תלמיד, ואמר: "לדעתי היא לא צריכה לשבת ולחכות שמישהו יראה אותה, תני לה לקום, להתנער, לעשות משהו. היא הגיבורה שלך! תני לה לפעול!".

בדראפט השני, הגיבורה שלי קמה על רגליה ומנופפת בידיה אל הרכבים שעוברים לידה. אף אחד לא עוצר. בצד המדרכה עומד רכב כסוף. היא ניגשת אליו ונוקשת על מכסה המנוע בעדינות, משל היה דלת. מבטה נע לעבר השמשה. מאחורי ההגה עיני גבר מביטות בה. הוא מחייך אליה. 

הקולנוע מלמד אותנו ללא הרף על נפש האדם. על החיים. השיחה המינורית הזו לימדה אותי משהו חשוב: בפוליטיקה, בצבא, בעבודה, בכל זירה, גיבורים פועלים. מה שהופך אדם לגיבור הוא שכל עוד נפשו בו הוא מסוגל לקום מעפר, לעמוד על הרגליים ברחוב הקר, לנופף בידיים. 

 

אני יוצאת אל הטבע כדי לשכוח רמזור. וקניון. ואומגה שלוש. וכיכר רבין. ואלף מכוניות. מתבוננת בעצים כדי לשכוח כל אצבע שהאשימה אותי. נופלת על האדמה כדי להרגיש שייכת. 

תעופת מטוס מציירת לי שורה. אני כותבת עליה דברים שאי אפשר לכתוב בעיר. 

האתנחתא הזאת תוכננה היטב. יעד: שומקום פראי. להביא: את עצמי. השמיים לבנים אול אובר דה פלייס. אול אובר דה פלייס רוח קרירה.

אני נזכרת שאמרתי לו: מילים הן קודם כל מגע. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook