אוסמה אחמרו (32) הוא מהנדס פלסטיני שעובד בחברת K Health בתל אביב. את הקריירה שלו בהייטק הוא התחיל ברמאללה, ומשם עבר לשוק הגדול בישראל. "עברתי לתל אביב משום שההטבות שאתה מקבל כעובד טובות יותר, והמשכורות גבוהות בערך פי חמישה מהמשכורות ברמאללה", הוא אומר. "המרחק לא משפיע על העבודה שלי כי אני עובד לרוב מרחוק ומגיע למשרד פעמיים בשבוע. יש גמישות והתחשבות במרחק ממקום המגורים, וברמדאן, למשל, עבדתי כל החודש מהבית".
לאוסמה אין תואר אקדמי. הוא למד באופן עצמאי, ואז נכנס לעולם ההייטק. "עשיתי קורס של ארבעה חודשים ואז תרגלתי את העבודה במשך עוד כמה חודשים", הוא אומר. "היום אין צורך בתואר אקדמי כדי להיכנס להייטק. כלומר, הוא חשוב אבל יש עוד דרכים. לדעתי, האוניברסיטאות הפלסטיניות מנותקות במידה מסוימת מהשוק, והחולשה העיקרית שלהן היא הלימודים הכלליים בלי אפשרות להתמחות בתחום מסוים".
כניסה קשה לשוק
אוסמה הוא אחד מאלפי פועלים פלסטינים שעובדים בישראל, אם כי כמו רובם המוחלט של האחרים – הוא עם אזרחות ישראלית. ענף הטכנולוגיה בשטחים, ובעיקר ברמאללה, נמצא בצמיחה משמעותית, וכיום יש יותר ויותר סטארט־אפים פלסטיניים מתפתחים, מספר העובדים עולה והמודעות לענף גדלה במהירות.
האם הפתרון למצוקת כוח האדם בהייטק – לפני המשבר והפיטורים, וכנראה גם כאשר הוא יסתיים – נמצא כאן מעבר לגדר?
"אני פוגש צעירים פלסטינים שסיימו ללמוד באוניברסיטאות וחושבים שהכניסה לשוק הישראלי קשה", ממשיך אוסמה. "אני לא יודע עברית, והרבה אנשים אמרו לי שלא אוכל לעבוד בלי השפה. במהלך חיפוש העבודה בתל אביב, נתקלתי רק בשתי חברות שהידע בשפה העברית היה אלמנט הכרחי בהן, אבל הרוב רק דורש אנגלית טובה. צריך להשקיע יותר בחיזוק האנגלית ובבחירת התמקדות בתחום מסוים".
אוסמה גדל במזרח ירושלים, הוא מחזיק בתעודת זהות ישראלית וגר בכפר עקב הסמוך לעיר. "אני מכיר רק ערבייה אחת שעובדת איתי בחברה, וגם לה יש תעודת זהות ישראלית", הוא משתף.
בנובמבר 2021 אישרה הממשלה כניסת עובדים פלסטינים לעבודה בענף ההייטק, ומאז הם מטפטפים, בינתיים בקצב איטי מאוד. "המצב הפוליטי קשה, אבל זה לא מונע כניסת פלסטינים לעבוד בתל אביב", הוא אומר. "עם זאת, עד עכשיו לא נתקלתי בפלסטינים מהשטחים שעובדים בהייטק בתל אביב".
וואג'ד עפאנה (31) מוביל צוות טכני בכיר בעסאל (ASAL Technologies), החברה הגדולה ברמאללה העוסקת בפיתוח תוכנה ומעניקה שירותי מיקור חוץ של תהליכים עסקיים.
"תחום ההייטק ברמאללה, בשטחים וגם בעזה מתפתח, אחוז העובדים בחברות עולה, נוסף לביקוש להעסקת עובדים חדשים", הוא מספר. "בעסאל, למשל, יש כ־300 עובדים, ואנחנו עושים אירועי העסקה שמיועדים לסטודנטים. מספר החברות החדשות – כאלו שמעסיקות עשרה עובדים ומעלה – עולה, ויש גם פלסטינים שעובדים מרחוק עם חברות בינלאומיות".
בתחרות על העובדים, יש כמובן לשוק הישראלי יתרון ניכר. "מובן מאליו שהשוק הפלסטיני לא יכול לעמוד מול השוק הישראלי מבחינת השכר וההטבות", ממשיך וואג'ד. "אבל בחברות הישראליות לא מעסיקים כרגע פלסטינים בלי תעודת זהות ישראלית. שמעתי על האישור לכניסת פלסטינים לעבודה בענף ההייטק בישראל, אבל עדיין לא ראיתי את זה במציאות. זה לא רק העניין של קבלת אישור הכניסה, אלא עוד זווית חשובה – אם חברות ישראליות יהיו מעוניינות להעסיק עובדים מהשטחים. להבנתי, הן לא מעוניינות".
למה שלא יהיו מעוניינות?
"לדעתי, יכולות להיות כמה סיבות להיעדרם של הפלסטינים מהשוק: גזענות, קשיים לוגיסטיים או מיסים ואופן התשלום. יש גם אי־אמון בחברות הפלסטיניות בשטחים, אף שבתקופה האחרונה הן מוכיחות את עצמן באופי העבודה ויש לנו פרויקטים עם חברות בינלאומיות שצומחות ומצליחות".
על אף הדברים, ישנן חברות פלסטיניות לא מעטות שעובדות עם חברות ישראליות. "רוב שירותי מיקור חוץ בהייטק בשטחים עובדים עם חברות בישראל. ככלל, קשה להפריד פוליטיקה והייטק, וברור שבאופן כללי הרוב מעדיף לעבוד עם חברות בינלאומיות, אך זה לא אפשרי כל הזמן, ומכיוון שהשוק הישראלי קרוב יותר אלינו – נגיש לנו לקבל פרויקטים מחברות ישראליות".
דרושים: משקיעים
סמאח עיאד (25) מרמאללה היא מנכ"לית ומייסדת שותפה לסטארט־אפ סוק (Sook), פלטפורמת מסחר אלקטרוני מלאה, המאפשרת ללקוחות למצוא את המוצרים הרצויים להם בצורה בטוחה ומשעשעת, ובד בבד מאפשרת לספקים להרחיב את השווקים שלהם ולהגביר את המכירות.
"אנחנו חייבים לצמוח מבחינה כלכלית, העם התעייף והפתרון הוא ההייטק", היא אומרת. "אני רואה שהעתיד של פלסטין בהתפתחות. החברה ברמאללה, והחברה הפלסטינית בכלל, מודעות לחשיבות ההתקדמות בתחום ההייטק והיזמות. נכון שהמקורות שלנו מבחינה אקדמית אינם מספקים, בייחוד בתחום הטכנולוגי, ועדיין יש חולשה מסוימת באוניברסיטאות, אבל זה לא חסם. העם הפלסטיני שאפתני מאוד, ואנחנו רואים המון צעירים עושים הכשרה עצמית, דרך למידה מקוונת בקורסים. יש הרבה רעיונות שמתפתחים לסטארט־אפים פלסטיניים, אך עדיין אין כסף לקידום. הקושי הגדול אצל הצעירים שרוצים לפתח רעיון הוא המחסור בכסף לשיווק המוצר".
המחסור בכסף נובע מהמחסור במשקיעים – ענף שכמעט אינו קיים ברשות הפלסטינית. "בישראל יש הרבה משקיעים שמוכנים להשקיע ברעיונות", היא ממשיכה. "מנטליות המשקיעים אינה קיימת בשטחים. יש לנו אנשים עם כסף, אבל התודעה להשקעה בסטארט־אפים חסרה. מצד שני, אני רואה שיש משקיעים ערבים אזרחי ישראל שכן מתחילים להשקיע, ובאופן אישי אני מכירה שני אנשים מנצרת שתומכים ומשקיעים בפרויקטים פלסטינים".
עיאד, שעשתה תואר ראשון בחשבונאות ובשיווק באוניברסיטת אל־קודס, עבדה בתחומים רבים ומגוונים עד שהגיעה להייטק. "אני נמצאת בתחום היזמות כחמש שנים, ורואה את המציאות משתנה – יש פוטנציאל גדול בדור הצעיר ויש יותר נשים בתחום היזמות. העם הפלסטיני בוחר להתקדם בכל הדרכים האפשריות. יש כאלה שהולכים לסעודיה, ירדן ועוד מדינות במזרח התיכון כדי לעבוד בתחום ההייטק, ואנחנו עושים מאמץ בהתקדמות הטכנולוגית כאן אצלנו. אנחנו בכיוון הנכון".
בנוגע להחלטה לאשר כניסת עובדים לישראל, עיאד נלהבת מעט פחות. "זה עלול לקחת את כל המקורות שנמצאים בשטחים, ובמידה מסוימת לאיים על השוק הפלסטיני", היא אומרת. "מובן שכל דבר בעולם מושפע מפוליטיקה, אבל הכלכלה חזקה יותר. הצעירים הפלסטינים שילכו לעבוד בחברות ישראליות יעשו את זה במטרה לקדם את עצמם ולקבל את הניסיון הדרוש לתחום.
"אני מכירה מישהו שעבד בהייטק בתל אביב במשך שנה, ואז חזר ופתח סטארט־אפ ומכר אותו במיליון דולר. בסופו של דבר, הדם שלנו פלסטיני, ומי שיבחר ללכת לעבוד בענף ההייטק בישראל לא מאבד את הזהות הפלסטינית שלו. להפך, הוא מרוויח התקדמות וניסיון, ולאחר מכן יחזור לחזק את הכלכלה והשוק הפלסטיניים".
