fbpx

מדינת כל שבטיה: האם אנחנו בדרך למדינה חדשה? מאת רן אדליסט

חרדים ודתיים, ערבים וחילונים, ירושלמים ותל אביבים – האוטונומיות המגזריות שכבר הולכות ומתהוות בינינו יכולות לעצב מחדש את דמותן של המדינה והחברה בישראל

0

זהו סיפורן של האוטונומיות שכבר הולכות ומתהוות בינינו – חרדים ודתיים, ערבים וחילונים, ירושלמים ותל אביבים – והן שיכריעו את הקרב הגדול על זהותן של המדינה והחברה בישראל. האם אנחנו בדרך למדינה חדשה המורכבת מפדרציות מבוססות־זהות?

הסכר נפרץ בחודש מאי האחרון. צונאמי של שנאה ואלימות שטף את המדינה: חילונים נגד דתיים ולהפך. ערבים נגד יהודים ולהפך. כולם נגד החרדים, והחרדים נגד כולם. פורעים נגד שוטרים, שהיו אמורים לשמור על האזרחים, ולפעמים השוטרים היו הפורעים שפגעו באזרחים. נדמה היה שהרקמה השבירה של יחסי יהודים וערבים־ישראלים (שחלקם מגדירים עצמם כישראלים־פלסטינים) התרסקה ללא תקנה. מדובר באזרחי אותה מדינה, ובחלק גדול מהמקרים בשכנים.

ומאז, גם בשוך המהומות, מרחף בחלל האוויר סימן שאלה גדול: איך מנהלים מדינה במצב של עוינות הדדית בין מגזריה, כשהרוחות המנשבות בממשלת השינוי לא מבשרות על שינוי של ממש. הצפי לגבי ההמשך ברור: או להניח לכל שבט לחיות כאוטונומיה חלקית בטריטוריות משלו, או שייחצה קו אדום של אלימות בין־שבטית בתוך הקו הירוק (במקביל לאלימות בין ישראל לפלסטינים), זו הקרויה בעברית: מלחמת אזרחים.

לא מדובר ב"חזון" וגם לא ב"פתרון", אלא במעקב אחרי תהליכים מוכרחי־מציאות שתוצאתם היפרדות גיאוגרפית של השבטים המאכלסים את העריסה שבין הירדן לים. תהליך ההיפרדות מהפלסטינים (מבוססת פתרון שתי מדינות לשני עמים) והיפרדות מגזרית גיאוגרפית של שבטי ישראל במדינת ישראל הפדרלית. למעט חקיקה שנוגעת לסמכויות הממשלה הפדרלית, התהליך הזה לא מחייב תכנון או מימון מלמעלה, הוא קורה בשטח. כבר כיום מתחדדות הזהויות של מגוון שבטי ישראל, והדיבורים על "אחדות העם" נראים כקשקוש מתחסד של אלו שניזונים מהפירוד. קיומו של "אויב משותף" הוא הדבק האולטימטיבי שגובה מחירי דמים מיותרים.

פרופ' סופר. פעם שמאלן, פעם פשיסט, תמיד צודק // צילום: דניאל בר און, ׳הארץ׳

פרופ' סופר. פעם שמאלן, פעם פשיסט, תמיד צודק // צילום: דניאל בר און, ׳הארץ׳

לפרופ' ארנון סופר (86), גיאוגרף ודמוגרף, יש דרך משלו להתייצב מול המציאות: "מדינת ישראל אבודה", אמר פעם בהרצאה בפני בכירי השב"כ. "החרדים יחסלו את החזון הציוני, ואם הם לא יצליחו – אז המתנחלים יעזרו להם". הקביעה הזאת מבוססת על 50 שנה שבהן מלווה פרופ' סופר את מוסדות המדינה, לרבות מערכות הביטחון והמודיעין, בכל הנוגע לדמוגרפיה, ביטחון וגיאוגרפיה. רגל אחת באקדמיה כראש החוג לגיאו־אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, ושנייה כמלווה של מערכות הביטחון וראשיהן בנושאים שמשיקים למקצועו. הרקורד שלו כולל יותר מ־40 שנות פעילות במכללה לביטחון לאומי, אחת מתחנות ההכשרה המרכזיות של בכירי צה"ל, השב"כ והמוסד ("גידלתי כ־80 אלופים ובכירי מערכת הביטחון") ולא מעט פגישות עם כל ראשי הממשלה מאז ימי רבין ופרס.

כמו לא מעט ישראלים, סופר הוא פעם שמאלן, פעם פשיסט ותמיד צודק. לעניות דעתו, כמובן. סופר הוא האיש הנכון לשרטט את גבולות מפת השבטים החדשה, גם אם הוא עצמו מתנגד לעצם הרעיון.

מפת האוטונומיות של פרופ' ארנון סופר כוללת את מדינת תל אביב בשפלת החוף, ולצידה שאר מתחמי הזהות של מדינת ישראל: הטריטוריות הרלוונטיות בירושלים, בנותיה והתנחלויותיה בגדה, האוטונומיה הערבית בגליל והבדואית בנגב

מפת האוטונומיות של פרופ' ארנון סופר כוללת את מדינת תל אביב בשפלת החוף, ולצידה שאר מתחמי הזהות של מדינת ישראל: הטריטוריות הרלוונטיות בירושלים, בנותיה והתנחלויותיה בגדה, האוטונומיה הערבית בגליל והבדואית בנגב

חרדים לעצמם

ינקי, כבן 30, חרדי מקריח זריז־תנועה וקל־לשון הוא נכדו של הרב קנייבסקי, 93, בכיר הפוסקים בקהילה החרדית. קנייבסקי "בכיר" משום שעסקני העדה זיהו בו את הקדוש השימושי שלהם. כזה שניתן לעשות בו שימוש לצורכיהם האישיים והפוליטיים. הוא שתקן מופלג למעט "פסיקות", אין לו מושג במתחולל מחוץ לדפי הגמרא שלו, והכי חשוב: יש לו קשר מיוחד עם נכדו ינקי, שהוא המוציא והמביא של עסקני החרדים. בתוך זמן קצר יחסית הצליחו גפני וליצמן, עסקני דגל התורה, לדחוק את מתחרהו הרב אלישיב (המלחמה עוד לא הסתיימה) ולרומם את קנייבסקי למדרגת הקדוש הבכיר, כזה שמניע עשרות אלפים לרחוב תוך כדי נמנום.

עכשיו רוכן ינקי לעבר סבו כממתיק סוד. הסב מביט־לא־מביט לעברו ללא הבעה. ינקי לוחש משהו באוזנו. מבעד לשפעת שיער שיבה וזקן עבות לא ניכרה על פניו של קנייבסקי שום תכונה מיוחדת למעט שפת גוף המסגירה את הסתייגותו מכך שהודר מלדוש בכתובים שלפניו. סביבו נעים כמה משמשים בקדושה והפריים לוכד חדר סגפני. המצלמה רצה, המיקרופון פתוח, הימים ימי שיא הקורונה וינקי חוזר ומקרב את פיו לאוזנו של קנייבסקי. "סבא, כל הישיבות, אבל בעיקר בחיידרים, לא ילמדו". קנייבסקי לא זע. "בעיקר בחיידרים", ממשיך ינקי ומסביר, "עד שהם יידעו מה קורה עם המגייפה הזאת". קנייבסקי ממשיך ומביט נכחו. ינקי ממתין קמעה וממשיך: "השאלה אם סבא חושב שצריך לבטל את החיידר בשביל זה".

"חלילה", משיב קנייבסקי בנימה נחרצת אבל לא ממש זועמת או מחייבת.

"ומה להגיד להם אם חוששים שיידבקו?", מקשה ינקי.

גם בהמשך לא ליווה סימן קריאה את ההכרזה הדרמטית ביותר ביחסי דת ומדינה מאז הקמתה: "לסגור את החיידר יותר סכנה", פסק מאור גולת בני ברק בחדרו הנזירי. צאן מרעיתו פעה "אמן", תלמודי התורה נפתחו והממשלה התקפלה כאילו אין ממשלה ואין מגפה.

לפי מחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, 37% מכלל חולי הקורונה בישראל בשנת 2020 היו חרדים. שיעורם באוכלוסייה הוא 12.5%. חרף הוראות מגובות בחוק של הממשלה על הטלת סגר סלקטיבי בייחוד על ערים חרדיות אדומות, מנהיגי הציבור החרדי פשוט צפצפו והתגובה החילונית הייתה זעם בלתי קדוש לחלוטין. הקהילה החרדית כולה, מבחינתם של הזועמים, מהווה סכנה לכל היישוב. מכאן ואילך צפו, כמו שברי אונייה טרופה, שאר המשקעים: שוויון בגיוס, הקצבות ייחודיות, אחרות גלותית של יושבי גטו, אלימות בענייני פיקוח נפש (מבחינתם), שריפת מכולות אשפה, קטטות עם שוטרים.

אף שיש 50 גוונים של שחור בין קהילה לקהילה, עדיין רובם ככולם מצביעים לדגל התורה. הדרתם מהקואליציה בימים האלה והזעם החילוני בעקבות הצפצוף על הקורונה התירו את דמם – לפחות התדמיתי – ונדמה היה שלפחות בטווח הנראה לעין, מהכתם הזה הם כבר לא יצליחו להתרחץ. זו הייתה טעות.

באורח לא מפתיע, התיקון של החרדים או המפלט שלהם הוא הפטריוטיזם הלאומני. בהפגנות שער שכם נראו לא מעט אברכים שעלו על הגל של קיצוני המתנחלים וארגון להב"ה. עסקניהם חברי הכנסת עדיין נשבעים בשמו של הבלוק של נתניהו, שם מתהווה החיבור האמיתי למדינת ישראל שלהם. קריאה למדינת הלכה נשמעה פעם אחר פעם בכנסי בחירות של דגל התורה.

ממילא, לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, עוד לפני משבר הקורונה הצהירו כ־80% מהחרדים כי אין להם אמון בכנסת ובמשטרה ו־93% דיווחו על חוסר אמון במערכת המשפט. כשני שלישים (64%) מהחרדים חשים שייכים למדינה, לעומת 85% מהחילונים ו־93% מהדתיים־לאומיים. כ־76% מהחרדים סבורים כי ליהודים במדינה מגיעות זכויות יתר לעומת אזרחים לא יהודים, ורוב מכריע מהם מתנגד בכל תוקף ליחסי ידידות ומגורים משותפים של יהודים וערבים. המחקר מוכיח שהצורך להיבדל הוא לא רק של החילוני הזועם אלא גם של החרדי, הזועם לא פחות.

הרגע שבו ציבור או קהילה הופכים ל"הם" דמוני, הוא רגע מכונן ביחסי קהילות שמחפשות להיבדל או להיפטר אלו מאלו. במקרה הזה, חילונים מחרדים, וחרדים מחילונים.

מפגינים בירושלים. התיקון של החרדים הוא הפטריוטיזם הלאומני // צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

מפגינים בירושלים. התיקון של החרדים הוא הפטריוטיזם הלאומני // צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

ערבים זה לזה

באחד מלילות המהומה ביפו חיפש ערבי צעיר, בן למשפחה יפואית עשירה ומקושרת, בית של יהודים. הרעיון היה להשליך בקבוק תבערה בסגנון רוצחי דומא בגדה ולהעלות באש את הבית, על יושביו. זה הצליח בחלקו כשילד מבני המשפחה נשרף, כמעט למוות. יהודי צעיר משולי החברה היהודית צעק ברחוב מרכזי בבת ים: "יש שם ערבי! יאללה, לגמור איתו חשבון!" וזה נגמר בהסתערות לינץ' ובפציעת אזרח.

בשוך המהומות צפה תהייה: כמה ערבים ויהודים הם רוצחים לאומנים בפוטנציה, וכמה יהודים וערבים היו רואים אירועי לינץ' ומסבים ראש. ובעיקר: למה, לעזאזל, האירועים האלה בכלל קורים. אצל היהודים מדובר בפשיעה לאומנית ותיקה וממוסדת שהפגיעה בערבים היא פניה המכוערות. אצל הערבים פועל מנוע בעירה של שנאה הנשענת על אפליה היסטורית ממוסדת, והתוצאות של היום לא מפתיעות. בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נבדקו לאחרונה 80 מדדי איכות חיים. ב־50 מתוכם, מצבם של היהודים בישראל טוב יותר ממצבם של הערבים. בתשעה מדדים מצבם של הערבים טוב יותר ממצבם של היהודים, וגם כאן מדובר במדדים זניחים יחסית.

קשה לקבוע עד כמה התגובה לאפליה הממוסדת הקבועה הייתה גורם בהתפרצויות האחרונות, אבל די ברור שהיא הייתה שם. במשטרה טוענים שהמנוע של המהומות היה גורמים פליליים שניצלו את ההזדמנות להפוך לגיבורי עמם ושבכלל מרבית המתפרעים האלימים היו משת"פים לשעבר של שב"כ שהוטמעו באוכלוסייה הערבית. בשב"כ אמרו שהמשטרה מלכלכת, וכולם מסכימים שרוב ערביי ישראל רוצים לחיות בשקט. הסקר של פרופ' תמר הרמן (המכון הישראלי לדמוקרטיה) מ־2019 מוכיח זאת: "רוב היהודים (70%) ורוב הערבים (75%) עובדים או עבדו בעבר עם בני הלאום האחר, וכמעט כולם מדווחים על יחסים טובים מאוד או טובים במקום העבודה. הנכונות של הערבים לקבל יהודי כחבר לעבודה, כחבר אישי או כשכן גבוהה מאוד (96%, 85% ו־89%). גם נכונות היהודים לקבלת הערבים גבוהה, אך פחותה מזו של הערבים (81%, 64% ו־58%).

בניגוד לטענה שהם "מסתווים" במרחב הציבורי בגלל החשש לאלימות של יהודים כלפיהם, רוב הערבים שרואיינו דיווחו שהם מרגישים נוח לדבר ערבית בקרבת יהודים במקומות ציבוריים (84%), עלייה ניכרת לעומת ממצאי סקר 2017. וכך גם הצד האחר: רוב היהודים (84%) לא חוששים לשמוע דיבור בערבית במקומות ציבוריים. למרבית היהודים שנשאלו (58%) ולרוב גדול בהרבה מקרב הערבים (85%) לא מפריע לשבת ליד בן העם האחר בתחבורה ציבורית או לערוך קניות במקום שיש בו רוב לבני העם האחר.

המחקר של פרופ' הרמן, שנערך שנתיים לפני פרוץ מהומות 'שומר החומות', העלה עובדה חשובה נוספת: רוב בציבור היהודי מתנגד שיטתית לרעיון שבהיותה מדינת הלאום של העם היהודי, בישראל ליהודים צריכות להיות יותר זכויות מאשר לערבים. הרוב גם תומך במתן תקציבים שווים ליישובים יהודיים וערביים.

לכאורה, מדינת ישראל בדרך לאחרית הימים, אך למעשה ובמקביל זיהה הסקר את סימני הפרנויה ומשקעי החשדנות שהביאו להתפרצות האחרונה: רוב היהודים (58%) משתדלים להימנע מכניסה ליישובים ערביים (לעומת 8% בלבד מהערבים שנמנעים מכניסה ליישובים יהודיים). רוב בציבור היהודי (59%) סבור שנאמנות כפולה – גם ישראלית וגם פלסטינית – אינה אפשרית, לעומת רוב הציבור הערבי (70%) הסבור שאפשר להרגיש חלק מהעם הפלסטיני ובה בעת להיות אזרחים נאמנים למדינה.

הטיעון הזה, גרסת "דמי אחיך צועקים מן האדמה", הוא חלק ממניעי הפרעות במגזר הערבי. התוספת היהודית היא אוטובוסים שהגיעו מההתנחלויות לעזרת גרעינים תורניים בערים המעורבות וחבורות של ערבים מכפרים ויישובים בפריפריה שחשו לעזרת אחיהם המותקפים.

התפרעויות בעכו. במשטרה טוענים: גורמים פליליים ניצלו את ההזדמנות // צילום: רמי שלוש, ׳הארץ׳

התפרעויות בעכו. במשטרה טוענים: גורמים פליליים ניצלו את ההזדמנות // צילום: רמי שלוש, ׳הארץ׳

מעורבות ונפיצות

בסרטון שצולם באירועי ההתפרעויות בלוד נראים כעשרה צעירים ערבים כשהם רצים לעבר השכונה היהודית, אחד מהם אוחז סמרטוט בוער בידו. מכיוון השכונה נשמעו כ־15 יריות, מהן נהרג מוסא חסונה ונפצע צעיר נוסף.

בתום יומיים של רחובות וכבישים בוערים בכל רחבי הארץ, שחרר השר לביטחון פנים אמיר אוחנה הצהרה ראשונה. הוא לא קרא לשקט (את זה עשה שר הביטחון בני גנץ), הוא לא גיבה את המשטרה, אלא יצא נגדה משום שעצרה את החשוד ברצח חסונה. "מעצר היורה בלוד וחבריו, שפעלו ככל הנראה מהגנה עצמית, הוא נורא… אזרחים שומרי חוק הנושאים נשק הם מכפיל כוח בידי הרשויות… טוב תעשה מערכת האכיפה אם תשחרר את העצורים". מי שרצה לראות בדברים הללו רישיון להרוג ערבים, צדק.

החברה הערבית היא כחמישית מאוכלוסיית ישראל, מחציתה מתגוררת בערים המעורבות: חיפה, תל אביב־יפו, רמלה, לוד, עכו, מעלות־תרשיחא ונוף הגליל (לשעבר נצרת עילית). ויש עלייה זוחלת במספרה גם בכרמיאל, באר שבע וחריש.

סקירה וסריקה של האירועים בכמה ערים מעורבות מגלות כי המוקד המוגלתי של הפרעות היה גרעינים תורניים של הציונות הלאומנית, למעט בבת ים, שם בוצעו פרעות בערבים המיוחסות לאוהדי לה פמיליה. בעכו, ביפו, בלוד, ברמלה, בטבריה ובצפת קיימים גרעיני הלכה שנשתלו בערים המעורבות. לכאורה לא רק שמותר להם, אלא שהמעשה עצמו ראוי לשבח – הגעת יהודים מבוססים לאזורי מצוקה שיש בהם ערבים אמורה לתרום לשגשוג המקומיים כולם. אך למעשה, מדובר בפרובוקציה. בחיפה ובנוף הגליל (נצרת עילית) יש אוכלוסיות ערביות מבוססות והאירועים רק שרטו את הרקמה השבירה ממילא. בערים שבהן יש אוכלוסיות ערביות מוחלשות וגרעיני ציונות דתית לאומנית, הפרעות היו הדדיות ולמעשה מדובר בג'נטריפיקציה אתנית. הכסף והנוכחות של חובשי הכיפות, יחד עם החשדנות והחשש של כל יהודי, היו אמורים לסלק את ערביי המקום. בשפה נקייה נקראת הפעולה הזאת טיהור אתני.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ברבות מארצות אירופה הכבושות הייתה תחושה משכרת שדמם של היהודים הותר ושכנים קמו על שכניהם היהודים מהיום למחר. כאשר סרביה ניהלה בקוסובו ג'נוסייד וטיהור אתני, שכנים לבית ירו אלו על אלו. זה קרה במלחמת העצמאות שלנו כאשר השכנים היהודים, בעיקר בקיבוצים, השתלטו על אדמות כפרים ערביים שגורשו. הנסיבות המקלות של הנכבה והאפליה הממוסדת בהמשך היו צורך ביטחוני אמיתי. אלמלא הגירוש בוצע כפי שבוצע (באכזריות), לא הייתה כאן מדינה.

בהמשך, אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל היא מדינה מבוססת, החל מסע הגזל של המתנחלים בחסות המדינה. משקעי מפעל ההתנחלויות נערמו על משקעי הנכבה וגרמו לשנים של חשדנות הדדית. אצל הערבים הישראלים נותר משקע רומץ של טינה; אצל היהודים, בסיוע דרבנן ודמגוגים פוליטיים, נוצרה מנטליות אנטי־ערבית, גזענות מולדת, לא שונה מאנטישמיות טיפוסית. ההקצנה המזוקקת של פרחי הימין היא מנוע האלימות של פרחחיו.

מהומות בבת ים. "יש שם ערבי, יאללה לגמור איתו חשבון" // צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

מהומות בבת ים. "יש שם ערבי, יאללה לגמור איתו חשבון" // צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

לוד כמשל

העיר לוד משופעת בחורבות היסטוריות של מדינות ועמים שקרסו. האחרונה הייתה פלסטין שלפני 48'. תושביה הערבים גורשו במלחמת העצמאות, למעט כ־1,000 שהגיעו בהמשך, ביניהם כמה מאות משתפי פעולה. הגירוש מלוד נבע מאותו חשבון אכזר וקר שבלעדיו, כאמור, לא הייתה לנו היום מדינה: לא ניתן להשאיר ערים ערביות (גם תושבי רמלה גורשו) לשלוט במרכז הארץ. היהודים שהגיעו עם גלי העלייה, אחרי הקמת המדינה, הפכו בלוד לרוב. חלק מן הערבים שנשארו פנו לפשיעה ואך לפני כמה שנים הייתה לוד בירת הסמים של אזור המרכז.

כיום חיים בלוד כמעט 80 אלף תושבים, כ־70% יהודים וכ־25% ערבים. הליכוד ומפלגות האופוזיציה דהיום זכו בבחירות 2021 ברוב של כמעט 60% בעיר. תושביה רוצים לוד יהודית יותר. לגרש ערבים כיום הוא עניין בעייתי, ומי שנחלץ לפעולה היא הציונות הדתית־לאומנית. ב־1999 הוקם בלוד גרעין אמוני שמנה כ־15 משפחות. מספרן כיום מעל 1,000. יש להם ישיבה תיכונית, אולפנה לבנות, מדרשה ללימודי יהדות, בתי ספר יסודיים, גני ילדים, מעונות לפעוטות, מכינה קדם־צבאית ושלושה סניפי בני עקיבא. לכאורה מפעל מדהים של חיזוק הפריפריה, למעשה פרובוקציה של אצבע בעין – והתוצאות בהתאם.

המובילה האמונית כיום בערים המעורבות היא תנועת בני עקיבא. מתניה ידיד, ממנהיגי התנועה, מבהיר כי "'ופרצת' היא דרך חיים. המטרה היא להעמיק את הקשר לערכי תורה ועבודה ולהרחיב את המעגלים של השותפים". אלחנן כהן, רכז הדרכה בשרון ובשומרון, מסביר גם הוא כי "בני עקיבא שמה לה למטרה להגדיל את התנועה, את השבטים, לפרוץ למגזרים חדשים שטרם הגענו אליהם, אל הילדים השקטים, השקופים, שמחכים שמישהו ידפוק להם בדלת ויזמין אותם".

אין מדובר בקונספירציה של זקני ציון; זוהי תוכנית פעולה המהווה חלק מכל מדריך הפעלה של כת מיסיונרית, ובלוד היא מתקיימת בחסות העירייה. לפני שנה הקפיא ראש העיר יאיר רביבו, ליכודניק חובש כיפה, את כל הליכי השיווק והרישוי שנועדו להוסיף לעיר 27 אלף דירות בתוך עשור. מדוע? בגלל התנגדותו לאכלוס ערבים בשכונות שנועדו להבנתו ליהודים. הבעיה היא שהערבים לא הולכים לשום מקום ורק הופכים לפצצות מתקתקות שאכן התפוצצו בלילות הפרעות.

בכל השכונות בלוד יש רוב יהודי או ערבי מובהק, פרט לרמת אשכול שבה מתגוררים שני שליש ערבים ושליש יהודים והיא מקור החיכוך מאז הוקמה. גם בשוך המהומות עדיין יש שם חיכוך על סף אלימות בשטחי מריבה נפיצים.

פידא שחאדה, חברת מועצת העיר המייצגת בקול רם את הציבור שלה, הוזהרה בידי רביבו: "או שתפסיקי להסית או שאעביר את הטיפול בך לשב"כ". יש סיכוי סביר שרביבו יופתע מרות אם יתברר לו שבשב"כ סבורים שהפירומן המקומי זה דווקא הוא. אך לפני כחודשיים חסמה המשטרה, שלוחת השב"כ, את פקחי רביבו בדרכם להקים חיץ בשטח מריבה. נחשו מי היה אמור להרוויח מהצבת החיץ.

אוחנה. לא קרא לשקט // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

אוחנה. לא קרא לשקט // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

קרב בירה בבירה

ביולי 2017 החליטה אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים לאפשר הפרדה בין גברים לנשים באירועים שהיא עורכת. ההחלטה הזו הזדחלה תחת הרדאר בסיוע מסך עשן של הסברים ברוח "זהו המשך קו חיובי של התחשבות והכלה" ו"ההחלטה תאפשר לסטודנטים ולסטודנטיות דתיים המעוניינים בהפרדה לשלב בין אירועי האגודה לבין האמונה שלהם". הקולות שהתגלגלו משפלת החוף להרי ירושלים היו רעמי הצחוק של התל אביבים. באוניברסיטת תל אביב זה לא היה קורה, וגם לא יקרה.

בירושלים מתגוררים כמיליון איש ואישה, העיר הכי צפופה בישראל. במערב העיר מתגוררים 355,300 תושבים, מתוכם 350,500 יהודים ו־4,800 ערבים. ובמזרח העיר מתגוררים 581,100 תושבים, מתוכם 354,000 ערבים ו־227,100 יהודים. חלקה של האוכלוסייה היהודית בעיר מצוי בנסיגה מתמדת. הוא ירד מ־74% בשנת 1980 ל־72% בשנת 1990, ל־68% בשנת 2010 ול־62% בשנת 2019. במקביל חלה, בהתאמה, עלייה בחלקה של האוכלוסייה הערבית.

בעוד ש־36% מתושבי ירושלים הם חרדים, 33% הם חילונים ו־31% הם דתיים, הרי שבתל אביב יש 86% חילונים, 13% דתיים ואחוז אחד של חרדים. בירושלים, כצפוי, אזורי הריבוי ההמוניים הם במזרח העיר ובאזורי החרדים. בתל אביב העיר חיים כחצי מיליון, במטרופולין גוש דן למעלה מ־2 מיליון, ובמדינת תל אביב מאשקלון עד חיפה והקריות כ־4 מיליון. בירושלים המטרופולין, החרדי והימני, מונה כ־3 מיליון נפש. המספרים מתעתעים במקצת וההסבר בהמשך.

התהליך שעוברות כיום תל אביב וירושלים הוא לא משל על חילונים, דתיים וחרדים, אלא מציאות שלפיה תל אביב העיר (ובהמשך גוש דן, המטרופולין ושפלת החוף בכלל) תמשיך להיות בירת החילונים, עם שכונות אקס־טריטוריאליות שיחיו כמיעוט על פי דרכן. בני ברק תהיה בזיקה לירושלים כפי שלעזה תהיה זיקה למדינה הפלסטינית המתהווה בגדה. ירושלים המערבית (בהינתן שאיש לא חושב ברצינות שמזרח ירושלים יהיה חלק ממדינת ישראל) תהיה דתית וחרדית, מעין הוותיקן של היהדות ובירת ישראל. גם שם, מטבע הדברים, יהיו שכונות בתנאי מיעוט ובועות של מיעוטים חילוניים. כשם שהחילונים בירושלים לא יאכלו חזיר ביום כיפור בפרהסיה, גם חרדים וציונים דתיים בתל אביב לא יסגרו את הים או יאסרו על לבישת ביקיני.

אין קשר מוכח בין גודל הביקיני להשקפת עולם, ובכל זאת נראה כי רק תל אביב ובנותיה לאורך חופי ישראל מונעות חקיקה ירושלמית נגד ביקיני. מדובר בנאורות, לא בפריצות. לבת ישראל צנועה וחסודה אין שום בעיה להסתובב ברחובות תל אביב גם אם היא משובסת ומלופפת בתכריכים כמומיה מצרית. אישה שתלך במכנסונים ובכתפיים חשופות בשכונות חרדיות בירושלים והתנחלויותיה, לא תגיע רחוק, אולי עד לבית החולים. וזה עשוי לקרות לה גם בשכונות מזרח העיר.

הדמוגרף פרופ' סרג'ו דלה פרגולה טוען שהיחס כיום בין ערבים ליהודים בירושלים, העומד על 35%–65%, עתיד בשנים הקרובות להשתנות באופן דרמטי לטובת הערבים, וזאת בהנחה שסמוטריץ' ובן גביר לא יטרנספרו אותם לירח. על פי פרגולה, הערבים יהוו כ־40% מתושבי ירושלים כבר ב־2030. המשמעות היא שמשמרות הצניעות של הווקף ומועצת גדולי התורה יאחדו כוחות, ונחשו נגד מי.

שכונת מאה שערים. 36% מתושבי ירושלים הם חרדים // צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

שכונת מאה שערים. 36% מתושבי ירושלים הם חרדים // צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

הקשר בין ביקיני לחופש הביטוי אולי נשמע קצת מעורפל, אבל הוא נשען על הנחת יסוד שאומרת שלהבדיל מביקיני או מהיחס ללהט"בים, המין והמשפחה הם ממרכיבי השליטה של הממסד הדתי על מאמיניו. מנישואים עד גירושים, ממותרת לבעלה למותרת לבועלה. במחקר שערך 'פנים – איגוד ארגוני יהדות ישראלית', עלה שכ־55% מהזוגות שערכו טקסי נישואים פרטיים שנסקרו במחקר הם יהודים חילונים המתגוררים באזור תל אביב וגוש דן. שיאנית הגירושים בערי ישראל, על פי נתונים שפרסמה הנהלת בתי הדין הרבניים ב־2016, היא דווקא ירושלים. המספרים כמובן מטעים. מספר הזוגות התל אביבים שמוותרים על מעורבות אלוקית במיטותיהם ולא מדווחים על פרידה או על קשר הוא אלפים אם לא עשרות אלפים.

אז מהם סיכוייה של מדינת תל אביב בהתמודדות פנים־יהודית דמוגרפית, ראש בראש, מול מדינת ירושלים? לא ממש מרנינים. בישראל כמעט 10 מיליון אזרחים, למעלה מ־4 מיליון דתיים ברמות שונות, ממסורתי־לייט עד לאומן משיחי. רובם ככולם מצביעים כאיש אחד ויש להם במאגר כחצי מיליון רוסים ששומרים על הקשר למולדת החדשה באמצעות פטריוטיזם לאומני. מולם 3 מיליון פלוס חילונים עם ראש תל אביבי וכמיליון וחצי ערבים שיחד עם החילונים מהווים פוטנציאל אופוזיציוני שעומד בבסיס התיקו הזמני שהעלה את ממשלת השינוי.

מרכז תל אביב. 3 מיליון פלוס חילונים עם ראש תל אביבי // צילום: עופר וקנין, ׳הארץ׳

מרכז תל אביב. 3 מיליון פלוס חילונים עם ראש תל אביבי // צילום: עופר וקנין, ׳הארץ׳

מכאן ואילך יש מקום לתקווה להסדר בחסות אמריקאית, אלא שגם כאן עולה שוב ירושלים על ראש שמחתנו, והפעם בתפקיד תפוח האדמה הלוהט שהכל חוששים להחזיק. הנחת העבודה הסבירה היא שירושלים המזרחית אמורה להיות בירת פלסטין וכל הסדר יבנאם את האגן הקדוש לטובת שלוש הדתות. הנחת העבודה של הג'נטריפיקציה הזהותית המתהווה היא שכל ענייני החוץ והביטחון ינוהלו בידי הממשלה הפדרלית. סביר להניח שגם בממשלת השינוי של ימינו מבינים שלא ניתן לעקוף את בעיית הבִּנאום. קטן עליהם אחרי שבלעו את הצפרדעים של עבאס ותמיכת המשותפת.

ירושלים, כצפוי, כמושג וכמותג של תאגיד הציונות הלאומנית, לא מוותרת. אם מוחמד לא בא אל ההר, ירושלים יורדת לתל אביב ולשאר הערים המעורבות. כמו אותן עמותות גרעיני מתנחלים שנטפלות לבתי ספר חילוניים ברחבי מטרופולין תל אביב, מרמת השרון עד רמת אביב, גבעתיים ועוד.

רק אחרי שנתיים של מאבק הצליח ועד ההורים בבית ספר אליאנס ברמת אביב לסלק את הגרעין שהתנחל בבית ספרם. ראש העיר חולדאי, מצידו, החליט לחתוך את שיתוף הפעולה עם ה'מנהלת לזהות יהודית' (עוד תעלול רעיל של הדתה במתק שפתיים) ולהגביל גופים מיסיונריים בבתי הספר. ראש העיר גבעתיים, רן קוניק, הודיע שהעירייה תרחיק את כל העמותות האורתודוקסיות שפועלות בגני הילדים בעיר ותסלק את עמותות המתנחלים מבתי הספר. במקביל קמו עמותות חילוניות מקומיות שמנהלות מאבקי רחוב נגד גרעיני המתנחלים בעריהן. "הוצאנו אותם מהדלת", אמרו פעילים חילונים בבית הספר אליאנס, "הם מנסים לחזור דרך החלון, והמאבק יימשך גם בשנה הבאה".

חולדאי. הגביל גופים מיסיונריים // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

חולדאי. הגביל גופים מיסיונריים // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

מדינת הגליל הערבי

בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי בהשקפותיו של מעמד הביניים הערבי. הקשרים הכלכליים והחברתיים עם יהודים ועם מוסדות הממשלה הקהו את תחושת האפליה של מי שהצליח להיחלץ ממעגל העוני ולחיות בצד המערבי של האנושות. יש עדיין אפליה ממוסדת המוצאת את ביטויה בתשתיות דפוקות בכל רחבי המגזר וגם בתחומים נוספים. כך, למשל, כנראה לא תמצאו בחברת החשמל עובד ערבי לרפואה, מצד שני אין רפואה בישראל ללא ערבים.

חגורת הביטחון הכלכלי של חלקים גדלים ממעמד הביניים הערבי והמעורבות של רבים מהם בכל רקמת החיים בישראל הביאו רבים למסקנה שהם נמצאים בישראל כדי לחיות את החיים הכי טובים שיש ביכולתם להשיג לעצמם ולמשפחתם. בתחרות בין הפלסטיניות לישראליות שלהם, דחקה הישראליות את הפלסטיניות. זהו, אגב, גם סוד קסמו וכוחו של מנסור עבאס. כל זה לא אומר שערבים ינהרו לשכונות וליישובים יהודיים, ולהפך. מכל הסיבות שבעולם, רוב מכריע ימשיך להתגורר במקום שבו נולד או שמתאים לו, בין השאר משום שהאוטונומיה המתגבשת בכל מקום מאפשרת ניהול חיים זהותיים שלמים יותר. סט של חוקים מקומיים, כולל דתיים, יאפשר אורח חיים שאמור להביא ללכידות קהילתית – יהודית, ערבית, נוצרית, בדואית או דרוזית – שהיא־היא מקור של גאווה ועוצמה חברתית ואישית. מעין רוח יחידה מקומית שבטית מול הכאוס־לכאורה שמתחולל שם בחוץ.

במציאות שבה בגליל המרכזי יש רוב של 85% ערבים לעומת 15% יהודים, דומה שמכאן אין דרך חזרה, אלא בחיזוק הג'נטריפיקציה הזהותית של ערביי ישראל באמצעות אוטונומיה משלהם.

כפר יאסיף. שינוי דרמטי בהשקפות מעמד הביניים הערבי // צילום: אייל טואג, ׳הארץ׳

כפר יאסיף. שינוי דרמטי בהשקפות מעמד הביניים הערבי // צילום: אייל טואג, ׳הארץ׳

לאן כל זה מוביל

בחלוף חודשיים מהמהומות בערים המעורבות, נראה שאיחוי התפרים שנפרמו בין יהודים וערבים, חרדים וחילונים, תופס תאוצת החלמה.

ועדיין, יחסי הציונות הלאומנית־דתית ומדינת ישראל דוהרים לקראת קיר גלובלי. ועדיין קיימים משקעי טינה כבושה בין ערבים ויהודים ובין חרדים וחילונים. כאילו ברור שערבים, חרדים, חילונים, בדואים ומתנחלים הם שבטים לעצמם. כאילו אין באמת על מה ועם מי לדבר, ואף אדם סביר לא מאמין לפוליטיקאים שמדברים על אחדות – וממילא עובדים ברובם רק עבור השבט שלהם.

וכך, כאשר טראומות ופחדים הדדיים עדיין מפרנסים את הגחלים הרומצות בשוך המהומות, יש צורך להעמיק את שורשי הג'נטריפיקציה השבטית כדי למנוע את החיכוכים שבדרך. הרעיון הציוני דיבר על כור היתוך שיתיך את שבטי ישראל לעם אחד עם זהות אחת ותרבות אחת, כוחנו באחדותנו בלה בלה. את המהלך הובילה יהדות אשכנז, שעצם עלייתה לארץ היוותה אקט של גט כריתות לתרבות הגולה היהודית. הרעיון והביצוע היו להתחבר לתרבות אירופה שהייתה ראש החץ החילוני־סוציאליסטי של תרבות המערב. זה לא עבד. ולכן, לא מדובר כאן על "חזון" או שאיפה לאומית רצויה, אלא על מה שנראה כתהליך שהמציאות מעצבת ממילא ומתהוֶוה בשטח, בדמות הג'נטריפיקציה הזהותית.

אומת ההיי־טק, שהיא הקטר המוביל של הכלכלה כיום, תתגורר במתחם הנכון לה – בגוש המרכז החילוני. המאפיינים שלה הם גלובליים ולכן ברור שרובה המכריע לא יגור בכפר צ'רקסי או ערבי, בבני ברק או בהתנחלות. כך גם הבדואים ומהגרי הפריפריות הצעירים, יהודים כערבים, שנוהרים לתל אביב. מדינת ישראל תהפוך לפדרציה, כאשר כל הכלים הממלכתיים כמו צבא, משטרה וחלק ניכר של התקציב, יהיו תחת פיקוח הממשלה. יישבו בה נציגי כל המגזרים הרלוונטיים, בדומה לממשל הפדרטיבי בארה"ב. גם שם לבנים ושחורים יורים אלה על אלה ומובלעות אתניות מתקיימות בחסות תשתית פדרלית וכללי עשה ואל תעשה שמאפשרים לאזרחים להתמודד עם פערי המנטליות.

וכך, בסופו של יום, נחזור למקורותינו. עם לבדד ישכון, זוכרים? ממש כפי שכל שבט מ־12 שבטי ישראל שכן לבדו אחרי כיבושי יהושע בגבולותיו. ממש כפי שפעם קראו לסידור הזה שטעטל, תוחזר עטרה ליושנה ותשיב את מסורת הגטאות המפוארת, ממרוקו עד פולין.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook