קמת בבוקר. הלכת להשתין. צחצחת שיניים. ענית למיילים. הכנת קפה ראשון. נשנשת כריך קטן. התעדכנת בכותרות העיתונים ובאתרי האינטרנט. רפרשת את פיד הטוויטר. התמקמת בפינה המאולתרת שהפכה למשרד בימי קורונה. שתית קפה שני. עשית טלפונים. נפגשת בזום. יצאת להפסקת צהריים. נכנסת לפייסבוק ולאינסטגרם. חיפשת במקרר משהו לנשנש. יצאת לחלץ עצמות באוויר החם. עוד כמה טלפונים. עוד זום. אכלת בננה או תמר. יצאת לריצה. התקלחת. קראת מיילים. הדלקת טלוויזיה. התקדמת בעוד שני עמודים בספר. קצת אינסטגרם. הלכת לישון. בוקר. פיפי. שיניים. מיילים. קפה. סנדוויץ'. כותרות. טוויטר. מחשב. קפה. טלפונים. זום. צהריים. פייסבוק. אינסטגרם. מקרר. אוויר. טלפונים. זום. בננה. ריצה. מקלחת. מיילים. נטפליקס. ספר. אינסטגרם. לילה. בוקר.
רוטינת הבוקר שלך לא מעניינת כלב. באמת. אבל מכיוון שנתקלת על המסך ברגעים לא פחות משעממים, מגיע לך דין וחשבון, הסבר, למה שלך לא ושלהם כן. זה קורה עכשיו בסצנות איטיות, פרקים שלמים ופתיחים של סדרות, בין אם זו יצירה בדיונית או תיעודית. עוד מעט תחזור מן המתים 'דקסטר', הסדרה עם הפתיח שמתאר בדידקטיות מעייפת את רוטינת הבוקר של הרוצח המשטרתי ממיאמי, דרך הצגת קווים קולנועיים מקבילים ובנאליים בין מתיחת חוט דנטלי וקשירת נעל לחניקת קורבן אנושי, למשל. ב'סמוך על סול' המוערכת, שעולה על אמה הביולוגית 'שובר שורות', זו טכניקה ידועה ומוכרת של היוצר וינס גיליגן – הוא מתמחה בתהליכים רפטטיביים שממחישים היטב מין קהות חושים ממסדית, לאות אינהרנטית, אבני מוסר קטנות שנתקעות בתוך הנעל. וזה קורה גם בסדרה הפיוטית ביותר של העשור, 'הנותרים'. ובכל המקרים האלו – ואין פה נימה של ציניות או קורטוב של הטרלה – זה באמת לא יותר מעניין מרוטינת הבוקר המשעממת שלך.
–
הטלוויזיה נראית כיום כמי שחותרת תחת ערכי ה־FOMO שהביאו אותה עד ראש הפודיום במאבק על תואר הפריט החשוב ביותר בסלון המערבי. איפה הקצב המהיר, האורות הבוהקים, ההתרחשויות הבלתי פוסקות, התחושה התמידית של אסור למצמץ, לקום למקרר או לשירותים. איפה הפחד להחמיץ. ההליכה האיטית אחורה עם הפנים לטלוויזיה והציווי האלוהי "ספר לי מה היה" – הוחלף ב"לא, אל תעצור". הפסדתי משהו? לא. היה משהו חשוב? לא. להריץ אחורה? לא. סמוך על סול גודמן ועל וינס גיליגן שלא יקרה שום דבר לאורך פרק שלם, או על פני עונה שלמה, אולי אפילו בסדרה שלמה.
יוצר 'מי מתגורר באחוזת בליי', חלקה השני של אנתולוגיית האימה, מנסה להעמיק את סיפור המתח בכך שהוא חוזר עד המאה ה־17 כדי לתאר משולש אהבים. אחת הדמויות היא ויולה. היא ישנה. היא מתעוררת. היא משוטטת. אנחנו כבר יודעים מה קורה בסוף, אבל קולה של המספרת לא מניח לנו. ושוב. ישנה. מתעוררת. משוטטת. הזיכרונות של ויולה הולכים ומתפוגגים. פניה הולכות ומאבדות צורה. זה קורה לאט, יום אחרי יום. ישנה. מתעוררת. משוטטת. בתור ילד, אתה לא מבין למה אמא שלך מורחת שוב ושוב את ממרח השוקולד על הפרוסה. ראבק, יש שם כבר אלף שוקולד, תני לאכול, אישה. אבל אמא שלך חכמה. היא מבינה שיש מריחה ויש מריחה. ישנה. מתעוררת. משוטטת. ראבק, תרצחי כבר את אחותך, אישה. ב'בובה רוסית' זה אותו הדבר. מטאפורה צפויה, מילולית ולא מתוחכמת של מטריושקה. בובה בתוך בובה בתוך בובה בתוך בובה. והנה עוד בובה קטנה. היא חיה. היא מתה. היא מתחילה את היום מחדש. כמו לקלף קליפות של בצל. כמו למרוח שוקולד על פרוסה. ישנה. מתעוררת. משוטטת. מורחת. מקלף. יום ועוד יום. מרמיטה ועוד מרמיטה. יום ועוד יומיים? שי גבסו, אתה מגזים. משוגע, תוריד את הרגל מהגז.
הקורונה אורבת לטרף שלה כמו באיזה סרט טבע של דיוויד אטינבורו, וכלום לא קורה. הדבר הכי מסעיר בגרף של הקורונה הוא המילה "אקספוננציאלי". הדבר השני הכי מסעיר – ערד ניר. אז תעשו את החישוב לבד. ביל מאריי נראה עכשיו בדיוק כפי שנראה בגיל 35. ישן. מתעורר. משוטט. היום הוא שוב הולך לסקר את המרמיטה. האימה היא לא מישהו שממתין בצומת רחובות חשוך כדי להבהיל אותך, אלא כוח כבידה מצמית, משתק, שמחזיק אותך אבוד בין שמיים וארץ. נהג, התקדם. נהג, עצור. סצנת הטנקים בפרק הפתיחה הכפול של 'שעת נעילה' היא לא תזכורת לסיפור הבלתי ייאמן של כוח צביקה. אין שם קאונטר של ספירת גופות חיילים סורים או של שלדי טנקים סוריים, אין שם הקדמה בקול רדיופוני שמתארת את מאזן הכוחות לפני הקרב הזה. תחנות 1, היכונו למגע. נהג, עצור. טעון. תותח, ח"ש, צמד טנקים על. לימני מדידה. 2,000 מטרים. על. אש. יורה. קצר מימין, שמאל 2.5. תיקון עצמי. על. אש. יורה. מטרה. ישנה. מתעוררת. משוטטת. לשמאלי בכינון אחרון. על. אש. יורה. מטרה. נהג, אחורה מהר. נהג, עצור. נהג, התקדם. ביל מאריי, טעון? הקורונה מתגנבת לאיטה לעבר הטרף שלה.
–
סגר ראשון. מסכה. שטיפת ידיים. 20 שניות. עצמאים. מסעדנים. בלפור. סגר שני. מסכה. ריחוק חברתי. הפגנות. תפילות. שוטרים. אנרכיסטים. ביביסטים. חנות להשכרה. הפגנה בכיכר. בלפור. מתעוררת. קמה. ישנה. סול גודמן. דקסטר. ביל מאריי. שי גבסו, טעון? ישנה. מתעוררת. משוטטת. מצחצחת שיניים. קוראת מיילים. גוללת טוויטר. שותה קפה. מכינה סנדוויץ'. קופצים לאוקיינוס. יש לנו שנורקל. מה יקרה אם נלך לצלול בים כל יום במשך שנה? ובכן, לא יקרה כלום. התמנונה תעשה היום בדיוק את אותם הדברים שעשתה אתמול. אבל אם נתמיד, אם נתעד כל יום, אם ניצמד לרוטינת יומה, אולי היא תזיז את הזרוע בזווית מסוימת, אולי שנה שלמה תתנקז לחמש דקות של תיעוד מופלא שיצליח לעבור הלאה אל הצופים חסרי הסבלנות של הסרט הדוקומנטרי 'מורתי התמנונית' היפה והמייגע. מיטיבי הלכת יצלחו שעה וחצי. שבעה פרקים. חמש עונות. כל אחד וסבלנותו הוא. יש לה שמונה זרועות. היא ישנה. היא מתעוררת. היא משוטטת. היא מתחפשת לאצה. תמנונית, עצור. תמנונית, התקדם. לדג השמאלי בכינון אחרון. על. אש. יורה. מטרה. היא מכינה סנדוויץ'.
הטלוויזיה ירדה מהפודיום. היא צועדת עכשיו בקצב של המציאות. היא ישנה. היא מתעוררת. היא משוטטת. טוב, חלאס. סרט מתח טוב לא צריך לגרום לך לקפוץ בכל הסצנות. ספורט אתגרי לא אמור לגרום לך ליפול מדי סיבוב. רכבת הרים בלונה פארק לא חייב לדמות התקף לב בכל אחת מהירידות. די, שקט, אפשר להירגע, אפשר לחזור לטור של נדב איל, הכל בסדר, לא יקרה לך כלום. כולם, כולל הטלוויזיה, מרדימים אותך. יש מתח דקיק באוויר והוא מבשר רעות. חותר בשקט תחת הסדר הקיים. חודר דרך המקום הכי חשוף בגוף. ממתין כמו נגיף מרושע לרגע של תורפה. הוא ישן. הוא מתעורר. הוא משוטט. אף אחד לא מודיע לך שהנה, העולם השתנה, ברוכים הבאים לפשיזם, אפשר לרדת בתחנה הזאת או בתחנה הבאה, שתיהן בסדר. זה לא עובד ככה. יש יום ועוד יום, מקסימום יום ועוד יומיים. רוטינה רפטטיבית מונוטונית שאמורה להרדים אותך בשמירה עד שהיא לופתת את הצוואר בבת אחת וקשה לנשום. אפשר לזהות את התמנונית זזה מילימטר, את הטנק מזדחל אל העמדה ועולה ויורד בלי לירות כדור אחד, את הרוצח השקט מתארגן ליום עבודה במשרד, את רוח הרפאים ישנה, מתעוררת ומשוטטת, כמו ביל מאריי, כמוך, כמוני. התזוזות המיניאטוריות יתלכדו לכדי מסע תרבותי־פוליטי־היסטורי בממדים מפלצתיים. עד אז אסור לך למצמץ.
