בנעוריו ברומניה היה אבא שלי ספורטאי מצטיין. אבל באמת מצטיין. כדורגלן מחונן, שבעט בימין ובשמאל באותה עוצמה ודיוק; קשר התקפי שידע גם לכבוש וגם לעשות הגנה. לפחות כך סיפר על עצמו. פעם פגשנו במאמן שלו מקבוצת הנוער של העיר יאסי, יהודי בשם יוליוס גולדשטיין, והלה אישר את הסיפורים: "אבא שלך היה השחקן הכי מוכשר בשכבת הגיל שלו. זימנו אותו לנבחרת רומניה בנוער, אבל הוא נופה מהסגל בגלל שהיה יהודי".
מובן מאליו שהשילוב של מיתולוגיית ספורט מהפיפטיז (אותה תקופה הייתי עכבר טריוויה לא קטן וידעתי על פה את הרכב נבחרת הפלא של הונגריה מ־1954, פושקש, קוצ'יש ושאר החבורה) ואנטישמיות בגולה, קסם לי מאוד והאדיר את אבי מאוד בעיניי. לאחר מכן, כשאחד השכנים הביא למקלט בבית המשותף ברחוב הירדן ברמת גן שולחן פינג־פונג, אבי הפליא חבטות והטעיות ומסובבות ושיתף אותי בעובדה שהיה אלוף יאסי גם בפינג־פונג. לסיפור הזה כבר לא נטיתי להאמין, למרות חיבתי המפורסמת לגוזמאות, אבל צוף, חברו הטוב ביותר אישר בפה מלא: "ארי היה אלוף בטניס שולחן. אף אחד לא ניצח אותו. צ'מפיון גדול!".
כשלקה בליבו, הייתי אז בן 12, המליץ הרופא שיפסיק לעשן ויתחיל לעסוק בספורט. תחילה שחה (אפילו עכשיו אני רואה לנגד עיניי את תמונת ראשו, מכוסה בכובע ים שחור, מגיחה, עולה ואז שוקעת ושבה ועולה מתוך המים הצלולים של הבריכה ברמת אפעל. תנועותיו היו חלקות ומדודות. בדומה לכל דבר בחייו, גם בשחייה הוא הקפיד על סדר ודיוק), אך לאחר זמן השתעמם, שכן הוא מטיבו – בדומה לי – טיפוס תחרותי, שמבקש משחק, תוצאה וסיפור ספורטיבי לקחת בו חלק. ואז יעץ לו מישהו להתנסות בטניס. ואבי, כמו שאומרים, נתפס חזק. אבל, מכיוון שטניס דורש פרטנר, ופרטנר קבוע הוא עניין לא קל לאיתור, הוא משח אותי לתפקיד. וביחד למדנו, תוך כדי משחק, זה מול זה, לשחק. אי אפשר היה לטעות בכישרונו לספורט. בתנועת הרגליים הזריזה, באינסטינקטים המשובחים ובקלות שבה אימץ לעצמו – מצפייה בטלוויזיה – את הטכניקה הלא פשוטה שנדרשת כדי להצטיין במשחק.
וכך, מבלי שנתכוונו, הפך הטניס למכנה המשותף המרכזי של אבי ושלי בנעוריי. רן אחי היה חסר סבלנות, גם בצפייה בטלוויזיה (היינו יושבים שעות זה בסמוך לזה וצופים במשחקים, בסטפן אדברג, בוריס בקר ואיוון לנדל משחקים. אבי נטה חיבה ללנדל, שהיה בעל פני פלדה וסגנון משחק מדויק ואנליטי מהקו האחורי. אני התחקיתי אחרי בקר ומכות ההגשה האדירות שלו ומשחקו ההרפתקני והנועז ליד הרשת) וגם במגרש עצמו; ואבי נואש ממנו עד מהרה, למרות שרן היה הספורטאי המצטיין בינינו, ובשעתו היה אלוף הארץ לגילו בריצות קצרות והסב לי גאווה גדולה. אבל רן ואבא לא התקיימו בהצלחה על המגרש, וגם במקומות אחרים. אז אני, בן 13, ו־14, ו־15, ו־16, הולך עם אבא פעמיים בשבוע למגרש הטניס בשיכון דן ומשחק איתו. נגדו, יותר נכון.
עכשיו, צריך לזכור: אבי היה חולה לב, אחרי שני ניתוחי מעקפים, ואני נער בשיא התפתחותי הגופנית. יתרוני הפיזי היה ניכר, אבל עמדו לו הסבלנות והדיוק והתעקשותו לא לטעות. אני, לעומתו, הייתי נחפז ומהיר חמה. הייתי מנסה את כוחי במכות הגשה בעוצמה אדירה – ורק בודדות נכנסו. אבל כשהן נכנסו! איזה אושר! – ובהרפתקאות ליד הרשת. וכשהייתי מחמיץ, הייתי מתרתח ומשליך את המחבט על הרצפה בזעם. הדבר, כמובן, הוציא אותו מדעתו – בגלל שלוש סיבות עיקריות:
1) שי! תראה מה קרה לרקטה! היא נסדקה! אני לא קונה לך רקטה חדשה.
2) שי! (ברומנית) אנשים מסתכלים! איך אתה מתנהג! כמו חיה! אנשים מסתכלים.
3 ((וזו כבר אמי) שי! (וגם ברומנית) אתה רוצה להרוג את אבא שלך? אתה יודע שאסור לו להתרגז! תראה איך הוא חזר הביתה! אדום כולו.
ואמנם, בפני אבי עמד קונפליקט לא קל – האם לוותר על הפרטנר הקבוע היחיד שלו, וגם יריבו הנמרץ ביותר, בשל התקפי הזעם שלו על המגרש, ולוותר גם על המשחק שכה אהב, או שמא לספוג את התנהגותו של הילד המופרע והאלים שהתגלה לנגד עיניו ועשה לו בושות גדולות (משונה, עכשיו כשאני מהרהר בכך, המקום היחיד שבו עוללתי זוועות שכאלה היה מגרש הטניס. בכל סביבה אחרת התנהגתי למופת והקפדתי להיות ילד מושלם להוריי) ולשחק מתוך סבל גדול. לא אחת נשבע באוזניי "זו הפעם האחרונה! האחרונה! שאני לוקח אותך לשחק איתי", אבל בחלוף יומיים הייתה ניגשת אמא ז"ל ושואלת אם אצליח הפעם לשמור על מזגי והתנהגותי ולשחק עם אבא, כי חשוב שיעשה ספורט.
–
לימים התבגרתי אני, ומצבו של אבי החמיר והרופא אסר עליו לשחק בטניס וגזר עליו הליכה ורכיבה על אופניים בלבד. וכך שחדלנו לשחק, אבל היינו צופים בטלוויזיה יחד שעות ארוכות. ועד היום, נושא שיחה מרכזי ביני ובינו הוא תוצאות טורנירים של טניס, למרות שהפסקתי לעקוב אחרי הספורט מיום שעזבתי את הבית ולא היה לי עם מי לצפות בו. ואז גם הבנתי שאימצתי לי את החיבה לצפייה בטניס כדרך לשהות במחיצת אבי וגם כדרך לתקשר איתו.
השנים חלפו, ביעף מדכא למדי, אבי עדיין צופה בטניס שעות ארוכות, אם כי ראייתו נחלשה וגם סבלנותו ויכולת הריכוז שלו אינן כשהיו. בקרוב עתיד לראות אור ספר שכתבתי עליו. כתבתי עליו כבר ספר אחד, אבל הייתי בו אני הדמות הראשית. וחשבתי לעצמי שסיפור חייו מעניין יותר משלי, וכנראה גם יותר מסובך לכתיבה. אז החלטתי לכתוב אותו. כי זה מה שאני עושה במקום לחשוב את עצמי לדעת – כותב את זה. זו הביוגרפיה שלו. והיא מומצאת. כלומר, כל הפרטים בה הובאו לפניי ולוקטו, תוצאה של סיפורים שסיפר לי לאורך חיינו המשותפים על עברו – אבל, היא מומצאת. מומצאת כמו שאתה משלים סיפורים מהזיכרון, או ממציא זיכרונות והופך אותם לעובדות, ואז מתייחס אליהם כאילו התרחשו באמת. ובאמת, מרבית הסיפורים התרחשו באמת – להוציא אלה שלא התרחשו, אבל נטיתי לחשוב בזמן הכתיבה שנכון היה שיתרחשו, או שאילו היו מתרחשים, בוודאי היו מתרחשים כפי שהמצאתי אותם להיות זיכרונותיו של אבי, כפי שזכרתי שסיפר לי.
האמת היא שהוא מיעט לספר לי דברים על עברו. ולאחרונה, כשהתחלתי מצליב זיכרונות בין שנינו, גיליתי אי־התאמות מצמררות ממש. אבל פאק איט – חלק מזיכרונותיי המומצאים כל כך יפים, עד שיהיה זה פשע לשנותם או למחותם רק מכיוון שלא התרחשו. ולקרוא להם "בדיה", הרי זה לא יעלה על הדעת. אחרי הכל, מדובר בביוגרפיה של אבי. אין בה שום דבר בדוי. כלומר, לא יותר ולא פחות מזיכרון משחקי הטניס המשותפים בינינו, שהתקיימו בדיוק כפי שהבאתי אותם כאן, להוציא אי אלה דיוקים שפשוט אינם משנים, כי אינם תורמים לסיפור. אתם מבינים? אני אנסה להסביר: אחי אמר לי שהזיכרון עשוי מכל הסיפורים שאנו אוהבים לזכור ומכל השכחות שאנחנו מתביישים ששכחנו שאיננו זוכרים. אז ככה כל הביוגרפיות. של כל האנשים. לא רק של אבא שלי. גם שלי. גם של כל אחד אחר. אין סיפורי חיים אמיתיים. אין מקום שבו הדמיון נפסק והאמת מושלת. אין מקום כזה. אולי רק לפני הלידה. או אחרי החיים.