fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

לחיות לצד הנגיף. שוב | הטור של לילך וולך

0

תנו לנו לנצח, או תנו לנו למות על הגבעה הזו. כל מה שבאמצע לא מעניין, כל מה שבאמצע מסובך מדי ולא נוח לסיכום. ועם זאת, רוב החיים מתרחשים באפורים, לא שחור ולא לבן, נישט אהיין נישט אהער, ולזה אין תמונת ניצחון. אף אחד לא באמת אוהב דרמה איטית עם דיאלוגים מעגליים; אולי בסינמטק, אבל לא בחיים האמיתיים, וגם אז, אפשר היה לחתוך מזה 20 דקות ורק טוב זה היה עושה. וישראלים שונאים את זה עוד יותר, פאק דיס שיט, תביאו לנו טנק ונעלה על זה – אנחנו אוהבים לסיים את המלחמות שלנו בשישה ימים ותודה רבה. ועם זאת, המשפט שנאמר הכי הרבה בשבועות האחרונים ממסכי טלוויזיה הוא "לחיות לצד הנגיף". לא מתחתיו ולא מעליו, זו מלחמה שלא ניצחנו ולא מתנו בה. לצד. איף.

הרי יש לנו כבר כל כך הרבה רפרנסים משועשעים למגפות ולאסונות ולאפוקליפסות, שחשבנו שנהיה חסינים רק מעצם זה שנקרא לזה בשם. בשבועות הראשונים (ואולי חודשים? מי זוכר), עוד לפני שכולם הפכו אפידמיולוגים חובבים, אמרנו אחד לשני משפטים כמו "זה בול ספרים של סטיבן קינג", "זה כמו 'I Am Legend'" הזה עם וויל סמית, זוכר?", "הסימפסונס הגאונים האלה חזו את הכל, אה?". חוץ מזה, מיהרנו לסכם בקול רם את הלקחים שלמדנו מהקורונה חסרי סבלנות או כוונה כנה, כמו ילד שנשלח לפינה לחשוב מה הוא עשה לא בסדר ושב עוד לפני שהספיק לגעת בקיר עם מבע של כרוב תמים. את כל הסו־קולד "שיעורים" שהגיעה ללמד אותנו הקורונה, הספקנו לשכוח עוד בין הסגר הראשון לשני, ולטפח טמגוצ'י מחמצת בצק זה נחמד, אבל זה לא בדיוק לגדול כאדם.

כשלא הצלחנו לגמור על הנגיף בזחיחות, מלמלנו כמו מנטרה שעברנו את פרעה ונעבור גם את זה, מתעלמים מהעובדה שמשהו בלתי מתקבל על הדעת ומעליב כמו עקיצת קרצייה הוא שלקח מאיתנו את מאיר אריאל. ועדיין זה לא חלחל, שהעסק הזה לא עומד להיות מערכה של שישה ימים, ואפילו לא מלחמת המפרץ, ושאולי נצחק על מסכות ואלכוג'ל כמו שצחקנו על מסכות גז וסמרטוט טבול בסודה לשתייה, אבל אולי גם לא. בינתיים זה רק לחיות לצד זה, מגששים עם הרגל את הצעד הבא. בזהירות, כמו לא אדוני הארץ. בצניעות שאין לנו, כמו שאמצע אין לנו.

בתוך זה שנדמה לנו שההיסטוריה קורית רק בהיסטוריה – כלומר שכבר סיימנו עם כל החלק המבאס של המפצים, המטאוריטים, נדידת היבשות והמגפות, ועכשיו נשאר לנו רק ליהנות מאינטרנט מהיר, בישול מולקולרי, נטפליקס ואנטיביוטיקה – אנחנו חיים לצד נגיפים כל הזמן. את רובם אנחנו לא רואים בכלל, הם עשויים מאותו חומר של החוטים המרחפים בזווית העין, שכשממש ממקדים בהם את המבט, מיתממים ומעמידים פני לא קיימים. אבל הם קיימים, כל הדברים שהתרגלנו אליהם, שלא ניצחנו ולא הפסדנו; ממיתים אותנו רק בשוליים הקיצונים, אבל מכרסמים בשלווה שלנו כל יום, כל היום.

מערכות יחסים שגוססות. זה המובן מאליו מבין הנגיפים שאנחנו פשוט חיים לצידם. הן לא מסתיימות; הן לא מתקיימות; הן פשוט שם כמו רעש אפור. אם אין את האומץ למשוך מהמקום את הלבנה התחתונה במגדל הג'נגה הזה, מה עוד נשאר לעשות חוץ מלתהות – הרסתם לבד? מישהו עזר לכם להרוס? אני שואלת כי כבר היו מקרים בעבר. מדי פעם אתם או המישהו האחר בצד השני של הגסיסה הארוכה מגיע כדי ללחוץ לזה על החזה ולנשוף לתוך זה כמה נשיפות, כדי שזה ימשיך לפרפר סימני חיים קלושים ולא יטריח במשהו דורש התייחסות כמו מוות. במקרה הטוב זו לא מערכת היחסים שמתקיימת לכם תחת אותה קורת גג, ואם כן? אנחנו אנשים מבוגרים, בשם אלוהים, אפשר להעמיד פנים שבגלגול הזה יש היתכנות ל'הנסיכה הקסומה' רק פעם־פעמיים בחיים.

אם להמשיך רגע את הקו המורבידי (בואו לא נעמיד פנים שמשהו מכל זה מנגן על הקלידים העולצים) – אז גם יתמות, שכול, בכלל אֵבל, הם נגיפים כאלו. באופן בלתי נתפס, זה לא מנצח ולא מנוצח. בכי בחדרים ובגנים שתיקה, ועל הלוח הריק קם המלך בבוקר לעוד יום נאחס, שוטף את הפנים, חובש את הכתר ומשחק עם המלכה. חיים לצד זה, חיים עם זה, לא מקבלים "פס" מזה, ועדיין לא מתים. ואם להוסיף רפרנס על רפרנס, רק כדי לנעוץ עמוק יותר את זה שאנחנו בעצם כבר רגילים לחיות לצד נגיפים, כנראה מאז ומעולם, אבל בטוח מאז שנות ה־90 – מהכאב הזה לא נמות אך גם לא נחיה בשקט.

אנחנו חיים לצד נגיפים תרבותיים שהיו אמורים להיות לגמרי בלתי נסבלים, ואנחנו רק שורקים באגביות כשהם עוברים לידנו. צלמי פפראצי מזנקים משיחים כדי להשיג תמונת מפשעה מתחת לחצאית של צעירה יוצאת מרכב. פרסומות רדיו מציגות מערכות יחסים זוגיות כפארסה שבה הגבר הוא אידיוט והאישה מסרסת. הערוץ הכי נצפה בישראל מארח באופן קבוע זמר שניצל נערות צעירות, והמשטרה קראה לחקירה שלו 'משחקי חברה' – המשטרה שאמורה להיות הכתובת של נפגעים ונפגעות להתלונן, משל היה זה שמה של קלטת פורנו, ושרת התרבות דאז התעקשה להעניק לו פרס כי הוא כזה בחור כארז. אני לא בטוחה אם כל זה נגיף אחד או בכלל וריאנטים.

מרגע שרואים את הנגיפים שאנחנו מתקיימים לצידם, כבר לא ניתן שלא לראות אותם – בניין שלם שהיה צריך לשפץ לפני שלוש שנים קורס על דייריו. פלויד ג'ורג' נרצח באמצע הרחוב באמצע היום על ידי שוטר. ילדות נשלחות הביתה מבית הספר לכסות את עצמן, כי המכנסיים שלהן זהים באורכם לאלו של הבנים. הומוסקסואל צעיר נרצח במכות ליד מועדון לילה. שלטים שמושחתים כי מופיעה בהם אישה. הבתים שנהיים יקרים מכדי לחיות בהם. פועלי הבניין שבונים את הבתים היקרים, מתים כמו זבובים. הפירות לא טעימים, אפרוחים נגרסים, בולענים נפערים, דגים מתים מזיהום פלסטיק. הכיבוש. הכיבוש, הכיבוש – הנגיף שיצרו אבותינו ואנחנו טיפחנו, אז הקורונה? שמורונה.

קשה מאוד שלא ליפול לפח הקצת דיסטופי "אנחנו הנגיף". אף אחד שדעתו צלולה ויש לו תוכניות לשנים הקרובות לא רוצה את אג'נדת "אנחנו הנגיף", וקשה להתרומם משם אחרי שכבר נעמדת בצומת בשיער מלבין, בסנדלים תנ"כיים ועם שלט שמנבא את קץ כל העולמות. אפשר לנסות בשארית הכוחות לדבר על דרוויניזם במובן הרחב של שרידת מין – נגיפים כהזדמנויות לגוף הקולקטיבי להתחשלות, השתפרות, התחזקות והתגברות. ואם אנחנו כבר בשוונג, ואם יש מי שמקשיב – אולי גם התייפות? אולי אפשר להוסיף לרשימה התנאות והזדקפות, והתקרבות, טוב? ותחזיר את החיבוקים, טאטע. חסר פה בלי חיבוק.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook