fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

כשיוצא אתיופיה וחרדי מתגייסים | מאת אסף מלחי

0

מצד אחד מוטיבציה גבוהה ומניעים אידיאולוגיים, שמתנפצים עם השחרור אל מול קירות של הדרה, אפליה וגזענות. מצד שני, גיוס ממניעים אופורטוניסטיים, שמגדיל דרמטית את ההשתלבות בחברה הישראלית ובמיוחד בשוק התעסוקה | ד"ר אסף מלחי חקר מה קורה לאוכלוסיות הפריפריה בצה"ל, ומה ניתן ללמוד מכך על עתיד השירות הצבאי

בעוד אתוס השירות הצבאי בחברה הישראלית בכללותה עומד למבחן, המפגש הייחודי בין שירות החובה בצה"ל לבין המשתייכים לאוכלוסיות פריפריה ייחודיות מהווה לעיתים תמונת ראי מאלפת.

מאמר זה, המבוסס על ספרי החדש 'פריפריות במדים: מן השוליים לצבא ובחזרה' שיצא לאחרונה לאור, מספק מענה לשאלות אלו ומתמקד בשתי אוכלוסיות שוליים ייחודיות בישראל – צעירים יוצאי אתיופיה וגברים חרדים, שניאותו להשיב ולהתמודד בכנות עם שאלות מאתגרות על מקומו ועל ייעודו הלאומי, האזרחי, החברתי והכלכלי של צה"ל במאה ה־21.

העיון ביחסם של צעירים מאוכלוסיות אלו כלפי צה"ל, כמוסד ממלכתי ולאומי ראשון במעלה, מציף אל פני השטח סוגיות חברתיות ולאומיות מורכבות ומזמן חשיבה מעמיקה בשאלה המהותית על תפקידו ומקומו העתידי של הצבא ושירות החובה בממלכתיות הישראלית, עבור הפריפריות החברתיות ועבור החברה הישראלית כולה.

זאת ועוד, המיקום האזרחי והחברתי הייחודי השונה של כל אחת מהאוכלוסיות הללו מאפשר התבוננות רחבת יריעה שעניינה תפיסות שונות בישראל של אזרחות אתנו־רפובליקנית, המעלות על נס את ערכי ההקרבה למען המדינה והחברה, לצד עמדות ונטיות ליברליות ונאו־ליברליות, חומרניות והישגיות השואפות לצמצום מינימלי של תפקידי המדינה, ובכלל זה כפיית חובת שירות צבאי.

במהלך כתיבת הספר נפגשתי עם עשרות צעירים יוצאי הקהילה האתיופית וגברים חרדים שתיארו תמונת מצב המורכבת ממערך ציפיות שכלל השתלבות מלאה בחברה הישראלית וקרש קפיצה מהשירות הצה"לי להצלחה באזרחות ובשוק התעסוקה.

יוצאי אתיופיה: אזרחות מותנית

"ברגע שאתה מוריד את המדים מסתכלים עליך אחרת! צנחן אתיופי נראה אחרת אחרי שהוא מוריד את המדים. בלי המדים אתה חוזר להיות אתיופי, לא חייל קרבי! אתה שוב צריך להתחיל להוכיח את עצמך כל הזמן" (חייל משוחרר יוצא אתיופיה).

אמירה זו מגלמת סיפורי חיים שלמים של רבים מהצעירים יוצאי אתיופיה, שלמרות ציפיות גבוהות לשוויון חברתי ואזרחי שהם מבקשים לחזק הודות לשירות משמעותי, זוכים לעיתים קרובות ליחס מפלה, גזעני ופוגעני שאותו מתארים בוגרי השירות מקבוצה זו. מאידך, לצד אכזבות אלה והודות לשירות הצבאי, רבים מהם הרחיבו את מעגל חבריהם ואת היכולת לתת אמון באחרים מחוץ לקבוצתם. השירות הצבאי אִפשר להם להכיר טוב יותר את החברה הישראלית על שלל גווניה ומרכיביה.

תחושות אלה אינן מנותקות ממצבם הכללי של צעירים יוצאי אתיופיה. למרות נתונים ומדדים המעידים כביכול על שיפור במצבם הכלכלי, יש עדיין דיווחים ועדויות רבות על יחס עוין, מנוכר ולא מקבל של קבוצת הרוב הישראלית – חוסר קבלה הנובע מדעות קדומות, אפליה וחוסר היכרות עם התרבות והמורשת של קהילה זו.

קיימים סטריאוטיפים שליליים לגבי יוצאי אתיופיה, ובשל מוצאם האפריקאי הם נתפסים כנחשלים וחלשים. על כן, לרבים מיוצאי אתיופיה אין די קשרים חברתיים וחיבור לאנשי מפתח היכולים לסייע להם להיקלט במקומות עבודה איכותיים.

מבט מאקרו־חברתי מלמד כי רבים מיוצאי אתיופיה מופלים ומודרים מקבוצת הרוב בישראל שלא מרצונם. הדרה ואפליה זו מתקיימות במרבית מעגלי החיים: מגורים, חינוך, תעסוקה, תרבות ודת, לימודים אקדמיים וכן בשירות הצבאי.

תחושות ותופעות גלויות אלו הן מנת חלקו של היחיד ושל הקבוצה בכללותה. על כן השירות בצה"ל נתפס לעיתים כמכשיר בלעדי, ייחודי והכרחי להפחתת האפליה והגזענות כלפי קבוצה זו, כמסלול האמור לחלץ צעירים בני קבוצה זו מהשוליות הבלתי שוויונית שנכפתה עליהם ולשלבם בזירות ציבוריות וחברתיות רחבות.

מנקודת מוצא זו, מתגייסים יוצאי אתיופיה מתארים בצורה עזה וברורה את רצונם להיות שותפים מלאים ושווים בקבוצת הרוב הישראלית, על בסיס מערכת חובות וזכויות שבה השירות בצה"ל הוא ציר מרכזי ומהותי באזרחות. צעירים אלה מפרשים את המציאות בישראל מתוך פריזמה פטריוטית הקושרת אותם באופן הדוק (לאומי, רגשי ודתי) למולדת העם היהודי.

הגישה הפטריוטית נובעת גם מרצונם "לתת" בחזרה למדינה שסייעה בהבאתם ארצה כעולים חדשים מארץ מצוקה. גישה זו מתבססת באופן סמוי על ציפיותיהם של צעירים אלו ושל חברי קהילתם לשוויון ולשיפור מעמדם הפוליטי, החברתי והאזרחי בשם ערך ההקרבה בשירות הצבאי.

מאידך, קיימים גם קולות אחרים, מגוונים ואמביוולנטיים, שמבטאים מבט מפוכח, ביקורתי ולעומתי כלפי המוסכמות והנורמות הרפובליקניות הרווחות בישראל. תחושות אלו נובעות גם מהצורך לדאוג כבר בשלב טרום־הגיוס לעתיד הכלכלי־מקצועי של צעירים אלו, אך בעיקר מתחושות חריפות של שוליות ובידול, אפליה, קיפוח וחוסר שוויון אזרחי וחברתי שהם חווים ללא הרף, ומקשיי ההיטמעות שלהם בחברה הקולטת.

מקולות אלה אנו למדים על מוטיבציות נמוכות לשירות צבאי וציפיות נמוכות ממנו, הנובעות מתחושה המוזנת ממעגלים חברתיים פנימיים של קהילת הבוגרים כי למרות ההקרבה בצבא, השירות אינו בהכרח קרש קפיצה למעמד שוויוני או למוביליות אזרחית בישראל ואינו מסייע להיטמעות בחברה הקולטת.

למרות זאת, המוטיבציה לשירות בצה"ל בקרב יוצאי אתיופיה גבוהה מאוד וכ־80% מבני הנוער בקהילה (עולים ובני עולים מהדור השני) מעוניינים מאוד לשרת בצבא, אך רק לכשליש (31%) מהם יש ידע על אפשרויות השירות השונות (כאהן־סטרבצ'ינסקי ואח', 2017). נתונים אלו עשויים ללמד על הרצון העז של בני נוער יוצאי אתיופיה להשתלב בחברה הישראלית דרך השירות הצבאי ועל היעדר רישות חברתי מגוון, העשוי לספק להם מידע חשוב על אפשרויות השירות השונות.

בשל מצבם הכלכלי והחברתי של חלק מבני קהילה זו, מלמדים נתוני אכ"א לשנת 2018 כי רק 9% מהחיילים ממוצא אתיופי השתלבו בקורסים מקצועיים ובהכשרות צבאיות במהלך השירות, בהשוואה ל־20% מכלל החיילים, ורק 6% מהמתגייסים ממוצא אתיופי מאותרים לתפקידי איכות בצה"ל בהשוואה ל־17.4% מכלל המתגייסים לצבא. גם שיעורי הנשירה מהשירות והכליאה של משרתים יוצאי אתיופיה גבוהים באופן משמעותי בהשוואה לאלו של צעירים שאינם חלק מהקהילה, זאת על הרקע המוחלש של חלק מצעירים אלו והיותם "נוער בסיכון" טרם הגיוס.

על כן, למרות השחיקה הברורה והמתמשכת בערך השירות בישראל, עבור רבים מהמשרתים יוצאי אתיופיה והמעגלים הקרובים להם בקהילה, השירות הצבאי עדיין נותר סמן ברור לאזרחות טובה ורצויה דווקא בשל מיקומם החברתי השולי, שאליו נדחקו רבים מהם בשל מוצאם וצבע עורם. בזירה זו הם מבקשים להדגיש את הישגיהם האישיים והקולקטיביים ולתבוע זכויות ומעמד משופר.

לאחר השירות מתחזקות גישות חברתיות ואזרחיות ליברליות ואתנו־לאומיות שבהן הפרט וקהילתו במרכז ולא בהכרח החברה הכללית או המדינה. ההשתתפות האינטנסיבית בזירה הצבאית, גם זו הקרבית, נתקלת לעיתים קרובות בקשיים ובאתגרים אישיים הגורמים לאובדן אמון במערכת הצבאית ולנשירה ממנה.

למרות תועלות הנוגעות להרחבת מעגלים חברתיים וחיזוק תכונות אישיות (כגון בגרות, אחריות ומשמעת עצמית), ולמרות ההקרבה בשירות הקרבי, נאלצים בוגרי שירות רבים להתמודד שוב ושוב עם תופעות פסולות של אפליה וגזענות המחייבות אותם להיאבק על מעמדם ומיקומם החברתי. מיקום שלא תמיד השתפר באופן משמעותי לאחר השירות.

במובן זה – ובניגוד לתהליכים שהתרחשו בחברות אחרות ובצבאות אחרים בעולם, שבהם השירות מבוסס על מודל התנדבותי־מקצועי – השירות הצבאי של יוצאי אתיופיה בישראל לא צמצם דעות קדומות וסטיגמות שליליות כלפי קבוצה זו, ולכן אין ביכולתו לשפר משמעותית את מצב הבוגרים.

בשל כך מתגברת כיום ההכרה בקרב בני קבוצה זו ששירות מלא ואיכותי אינו מבטיח הצלחה בהמשך הדרך, וכי מוביליות חברתית תושג ככל הנראה בזירות אחרות מחוץ לצבא.

חייל יוצא אתיופיה צילום מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

חייל יוצא אתיופיה // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

חרדים לשירות וממנו

לא כך הם פני הדברים בקרב מתגייסים חרדים, שיחסם לצה"ל ולחובת השירות בו שונה בתכלית. יחס זה נובע בדרך כלל ממניעים שונים לגמרי ומבוסס בעיקר על היבטים תכליתיים וחומריים־תעסוקתיים.

בשונה מאוד מקהילת יוצאי אתיופיה, הקהילה החרדית היא קבוצת פריפריה מתבדלת מרצון ולעומתית כלפי המדינה, מוסדותיה וסמליה. לאוכלוסייה זו הון חברתי מלכד חזק מאוד ונכסים פוליטיים משמעותיים. החרדים שבחרו לשרת בצה"ל בדרך כלל לא מתייחסים אל השירות הצבאי כאל "נכס" סמלי או אזרחי האמור לסייע להם להשתלב בחברה הכללית.

היחס כלפי הצבא הוא אמביוולנטי ומורכב, כיוון שצה"ל והשירות בו עדיין נתפסים כגורם מחלן ראשון במעלה, כחלק מכור ההיתוך הישראלי שממנו הדירו עצמם בכוונה תחילה באמצעות הסדר "תורתו אומנותו" – שהוביל לכך שב־2020 למעלה מ־85 אלף גברים חרדים היו פטורים מהשירות.

אף על פי כן, בשנים האחרונות צעירים חרדים בוחרים לשרת בצה"ל משני הטעמים שהוזכרו לעיל, ועל רקע עמדה חברתית דואלית וקונפליקטואלית כלפי הצבא ומה שהוא מסמל בעיניהם. מצד אחד, עצם השירות בצה"ל פסול מיסודו בחלקים רבים במגזר החרדי (בקרב הציבור החרדי־ליטאי־חסידי־אשכנזי יותר מאשר בקרב חרדים ממוצא ספרדי־מזרחי).

מצד שני, רבים מהצעירים החרדים מבטאים פטריוטיות לאומית על בסיס סולידריות עממית רחבה עם לובשי המדים בכלל ועם הלוחמים הקרביים בפרט. אך מעבר לכל מרחפות ציפיות פרקטיות־חומריות מהשירות הצבאי, בפרט במסלול ההכשרה המקצועית בצבא.

אחד המניעים המרכזיים לשירות צבאי במגזר החרדי, בייחוד בקרב גברים נשואים ובעלי משפחות, הוא מציאת פרנסה ותעסוקה בעזרת הניסיון שירכשו בשירותם הצבאי. כיוון שלמרביתם חסרה ההשכלה הרלוונטית לשוק העבודה, וכן חסרים להם כישורי עבודה "רכים" (עבודת צוות, עמידה ביעדים וזמנים, כישורי הבעה בכתב ועוד), מרבית מסלולי המוביליות הכלכליים והחברתיים באקדמיה או בשוק העבודה האזרחי חסומים בפניהם.

על כן, השירות הצבאי הוא עבורם מסלול מועדף להשתלבות בשוק העבודה ולרכישת מקצוע המסייעות לקידום תעסוקתי, בדומה לאוכלוסיות מיעוט ולקבוצות פריפריה חברתית בצבאות אחרים המבוססים על גיוס מקצועי־התנדבותי.

עם זאת, ההתנגדות הציבורית החרדית לשירות, בפרט בתקופות שבהן היא מתעוררת ביתר שאת, מקשה מאוד על הגיוס לצה"ל. לכן בחלק מהראיונות נשמעים הדים ברורים לעמדות אנטי־ממסדיות וכאלה שאינן מבטאות ערכים ונורמות של סולידריות חברתית רחבה במובן הרפובליקני.

לעומת זאת, רווקים חרדים המתגייסים למסלולי שירות ייעודיים קרביים, בעיקר אלו שנפלטו ונשרו מעולם הישיבות מסיבות שונות, מגלים יחס "רך" יותר למדינה ולצבא ועל כן מכירים בחשיבות החובות למדינה, ביניהן חובת השירות. על כן המניע שלהם לשירות הוא יותר סמלי ואידיאולוגי.

כשהתועלת גוברת על המחיר

"קיבלתי את היכולת להכיר ולהשתלב בחברה הגדולה […] בצבא קיבלתי את הערכיות והאכפתיות מהמדינה! זה לא היה לפני כן. אתה נחשף לאנשים עם ערכים אחרים שזה כן חשוב להם. זה בטח לא היה קורה במקום עבודה" (בוגר שירות חרדי).

הגברים החרדים המעטים המשרתים בצה"ל מתייחסים אל השירות כאל סגולה אזרחית וחברתית סמלית יקרת ערך, המקנה להם זכויות שוויוניות במסגרת הקולקטיב האתנו־לאומי היהודי בישראל, שמרביתו משרת בצה"ל. מילוי החובה האזרחית בישראל, המאפשרת להם להשיל את הרבב שדבק בגברים החרדים שאינם משרתים בצה"ל.

השירות, בייחוד במסלול המקצועי־טכנולוגי, הוא מנוע תעסוקתי רב־עוצמה המסייע לצעירים אלו להשתלב בהצלחה בשוק העבודה ולהתפרנס בכבוד: 88% מבוגרי מסלול נצח יהודה הקרביים ו־89% מבוגרי מסלול השירות העורפי עובדים לאחר השירות (זאת בעוד ששיעור התעסוקה לפני השירות עומד על 24% בלבד בקבוצת הגיל הרלוונטית 18–24). נתונים אלו מעידים על התרומה החומרית והתעסוקתית הגדולה של השירות הצבאי – קרבי ועורפי כאחד – לבוגריו החרדים.

זאת ועוד, עבור צעיר המשתייך לאוכלוסיית שוליים כמו האוכלוסייה החרדית, השירות הצבאי הוא איתות חזק וחיובי למעסיקים בשוק העבודה המעיד על היכולות והכישורים שלו ועל יכולתו לעבוד עם נשים בסביבת עבודה מעורבת מגדרית ומגזרית.

נוסף על כך, השירות בצבא מגדיל מאוד את הרישות החברתי של צעירים חרדים. שם הם פוגשים, לעיתים לראשונה בחייהם, במפגש יומיומי ובעבודה משותפת, אוכלוסיות חילוניות מגוונות ואוכלוסיות משרתים נוספות, ושם הם מבינים לראשונה כי העמדה החרדית האולטימטיבית והאליטיסטית שעליה גודלו וחונכו יכולה לדור בכפיפה אחת עם עמדות ודעות ושונות משלהם.

השירות הצבאי גרם לתמורות עמוקות בתפיסת האזרחות ובתפיסת תפקידם במדינה של (חלק) מהבוגרים החרדים, תמורות אשר מגבירות את תחושת הסולידריות הלאומית עם שאר חלקי החברה הישראלית. רבים מהם מתארים תחושות עזות של שותפות גורל עם החברה הישראלית וחיבור ייחודי להוויי הישראלי שממנו היו מנותקים בעבר בכוונת מכוון.

לתחושות אלה מצטרפת גאווה על תקופת השירות ועל תרומתם לצבא, לחברה ואף למדינה. אצל רובם הגדיל השירות את ההזדהות עם המדינה ועם סמליה ואת ההיכרות עם אוכלוסיות משרתים אחרות. לפיכך השירות, בעיקר הקרבי, מגביר את ההזדהות עם דגם האזרחות האתנו־רפובליקני על חשבון האזרחות האתנו־לאומית הצרה והמתבדלת, שהייתה דומיננטית אצל מרבית החרדים טרם השירות.

חייל מ'נצח יהודה' מתפלל צילום אביר סולטן, דו צ

חייל מ'נצח יהודה' מתפלל // צילום: אביר סולטן, דו"צ

זמן למודל חדש

את הציפיות והתועלות משירות צבאי בישראל אי־אפשר להבין ללא הכרת ההקשרים החברתיים הרחבים, ברמת הפרט וברמת הקהילה, של אוכלוסיות מיוחדות המשרתות בצבא. בתקופה שבה ערך השירות הצבאי בישראל נחלש ומתערער בשל סיבות שונות, ומודל שירות החובה איננו איתן כבעבר, עולות שאלות על חלקן של אוכלוסיות אלו בצה"ל ועל יחסן לשירות החובה בישראל, שאיננו נתפס כמובן מאליו. הפקת תועלות משירות צבאי תלויה גם במקורות מרכיבי ההון החברתי שמשרתים מאוכלוסיות מיוחדות מביאים איתם לשירות הצבאי.

למרות ההבדלים התרבותיים והמיקום החברתי השונה של שתי האוכלוסיות, בשתיהן הון חברתי מגשר ורישות חברתי מגוון הם משאב הכרחי לצורך כניסה מיטבית לשירות צבאי. קשרים חברתיים מחוץ לקבוצת ההשתייכות של המתגייסים מגבירים את המוטיבציה לגיוס, והם נחוצים לצורך השתלבות מוצלחת בתפקידים המתאימים לכישורים, ליכולות ולשאיפות (השונות) של מתגייסים מאוכלוסיות פריפריה החסרות רישות חברתי משמעותי מחוץ לקבוצה.

גם יוצאי הקהילה האתיופית וגם החרדים מפיקים תועלות שונות מהשירות הצבאי, לעיתים קרובות בשונה מאוד מהציפיות המוקדמות שלהם מהשירות. למרות הציפיות הגבוהות להשתלבות והיטמעות חברתית של יוצאי אתיופיה בעקבות שירותם הצבאי, רבים מבוגרי השירות – גם בקרב מי שסיים בהצלחה שירות קרבי ביחידות מובחרות – מעידים על תועלת סמלית נמוכה יחסית לציפיותיהם מהשירות בצה"ל, שהיו גבוהות ולא ריאליות בחלקן טרם הגיוס.

התרופפות המעמד המרכזי של השירות הצבאי כסמל סטטוס חברתי בולט ומועיל שפעל היטב בעבר עבור המעמד הבינוני, לצד יחס חברתי מפלה וגזעני שחוו חלק מבוגרים אלו לפני השירות הצבאי, במהלכו ואחריו, מגבילים מאוד את האפשרות לרכוש נכסים סמליים או חומריים משמעותיים לאחר השירות. החזרה לאזרחות לאחר שירות תובעני, מסוכן ומפרך היא תהליך העומד בסתירה חריפה לאתוס השוויוני של השירות. תהליך זה מקבע בחזרה את הבוגר בקבוצה האתנית שלו, על התיוג השלילי של המשתייכים אליה.

לעומת זאת, המהלך החרדי בשירות נע על ציר הפוך מזה של יוצאי אתיופיה: מרבית החרדים התגייסו לצה"ל על בסיס ציפיות ומניעים תכליתיים וחומריים (המתממשים בדרך כלל לאחר השירות) ולא על בסיס מניעים אידיאולוגיים־נורמטיביים או ציפיות לתגמולים חברתיים וסמליים משמעותיים.

אך במהלך השירות ולאחריו חל אצל חלקם תהליך המרה לאומי מהותי: לתועלות החומריות הברורות מהשירות והתגמולים החומריים הנדיבים שהצבא מספק למשרתים החרדים נוספו גם תועלות סמליות, חברתיות, לאומיות ואזרחיות שנעשו חשובות ומרכזיות מאוד בעיני בוגרים רבים.

תהליכים אלה משפיעים על מודל גיוס החובה בישראל ועל הקשר בין הפרט למדינה. הפיחות הניכר בערך השירות הצבאי זולג מהמרכז אל אוכלוסיות הפריפריה, ומגביר את התביעות והציפיות החומריות והתעסוקתיות מהשירות הצבאי באופן מהיר וברור. סביר כי תהליכים אלו ישפיעו בעתיד גם על ציפיותיהן ותביעותיהן מהצבא של קבוצות פריפריה נוספות בחברה הישראלית, העשויות להתייחס לשירות בצה"ל כאל מסלול תעסוקתי הנתון להגיון השוק ופחות כאל שליחות לאומית.

תרחיש זה, שבו הגיוס יושפע מכוחות השוק ויתקיים על בסיס היצע וביקוש למקצועות צבאיים, יאלץ את ראשי הצבא והחברה הישראלית לבחון מחדש את מודל השירות הנוכחי, תוך ציפייה הולכת וגדלה להפחית את עלויות השירות של כוח האדם בצה"ל בשם פרקטיקות ונורמות מבוססות שוק.

בתהליך זה הולכות וגוברות תביעות לקיצור משך השירות הסדיר ולהגדלת התגמול החומרי למשרתים. כיום מונחות על השולחן כמה הצעות למתווה שירות חלופי לשירות צבאי, שיש להניח כי יתפסו מקום הולך וגדל בשיח הציבורי והפוליטי בישראל; כל זאת על חשבון הסולידריות הלאומית הכללית בין האוכלוסיות המגוונות המרכיבות את הפסיפס האנושי הישראלי.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook