מקרה מוות של ילדה בת 3 הוביל לשינוי דרמטי בהגנה על ילדים מפני אלימות בתוך ביתם. אז הייתה זו התקשורת שהתעוררה באיחור, כעת זה התפקיד שלנו – לא להחשות
בפברואר 1989, לפני 33 שנה פחות חודש, הוסר באבחה המסך שהסתיר מאחוריו מציאות כואבת: מורן בת ה־3, שהגיעה חמישה חודשים קודם לכן לבית החולים כשהיא ללא הכרה ובגופה סימני התעללות קשים, הלכה לעולמה.
כמעט במקביל סערו הכותרות בארה"ב מסיפור דומה: פעוטה שעברה התעללות בידי קרוב משפחתה. שם – סערה ושיח ציבורי. כאן – דממה. במשך כל תקופת מאבקה של מורן על חייה נותר הסיפור שלה בצל. אך במותה הטרגי היא שינתה את המציאות ויצרה נקודת מפנה דרמטית בקידום מהפכה חקיקתית ושינוי תפיסות חברתיות ותקשורתיות.
התקשורת, שהכתה על חטא ההתעלמות, הפכה בן לילה לשחקן בעל כוח מרכזי במהפכות שעוד יגיעו. לאחר שמורן נפטרה בבית החולים רמב"ם, סיפורה התפרסם והסכר נפרץ בשטף של דיווחים והתעוררות ציבורית, וגם הכנסת העלתה את הנושא לראש סדר העדיפויות.
פוליטיקאים, עיתונאים, מומחים, כולם נזכרו לתהות בקול ולהכות על חטא: איפה היינו? כיצד לא ראינו? האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שאין עוד מקרים כאלה, מוחבאים היטב, הרחק מאור הזרקורים?
אף על פי שלא היה זה מקרה המוות הראשון של ילד בישראל כתוצאה מהתעללות במשפחה, נראה כי האירוע הטרגי תפס את החברה הישראלית ברגע "מתאים" יותר להכרה בקיומה של תופעת ההתעללות בתוך המשפחה, שגם בגיליון זה אנו רואים לה הדים.
בחקירת המשטרה, באותם ימים, התברר למרבה התדהמה כי למסכת ההתעללות היו עדים רבים – ההורים, השכנים, הגננת – או לכל הפחות כאלה שידעו ולא עשו דבר כדי להפסיק את הטירוף.
בדיעבד תירצו הקרובים את השתיקה בחשש מפני הדוד המתעלל ובחוסר רצונם להתערב בענייניה הפנימיים של המשפחה, גם כאשר ילדה קטנה שילמה את המחיר.
רק אז התברר שכל האנשים הללו לא עברו כל עבירה, משום שלא הייתה בחוק הוראה המחייבת אדם לדווח למשטרה או לפעול כאשר הוא עד למקרה כזה.
"לא תעמוד על דם רעיך" – המופיע בספר ויקרא – היה משפט ללא משמעות מעשית.
עד למותה של מורן ז"ל, המושג "התעללות בילדים" לא היה חלק מספר החוקים של מדינת ישראל, לא משום הגנה על עבריינים אלא מפני שאיש לא חשב שיש צורך בהתייחסות חוקית לנושא שכולם מסכימים עליו. החברה הישראלית והמחוקקים היו בהכחשה, חיו בתחושה שבחברת המופת היהודית־ישראלית לא יקרו דברים כאלה.
קשה לנו לעיתים לתפוס כי המקום שבו הילד אמור להיות מוגן יותר מכל – ביתו – הוא גם במקרים רבים מדי המקום המסוכן לו ביותר. כמובן גם קשה לנו להבין שהורות ביולוגית וקשר דם אינם מבטיחים אוטומטית יחס חם, אוהב ומגן לילדים.
נוסף על כך, עד למאה ה־20 רוב החברות בעולם לא ראו בילד אדם בפני עצמו, אלא רכוש, משאב עתידי של כוח אדם. גישה זו של דה־הומניזציה הקלה על ניצולו ופגיעה בו במסגרת המשפחה, מתחת לעינה הפקוחה של החברה.
זכויות הילד נכנסו לתודעה רק במאה ה־20, ובישראל – המושתתת על מיתוס המשפחה היהודית – היו גורמים נוספים רבים שהקשו על ההכרה בקיומה של בעיה. כך בחרה החברה הישראלית לעצום את עיניה ולאטום את אוזניה.
עד לרגע שבו מורן הקטנה החזירה את נשמתה לבורא, ואז נשמטה האדמה תחת רגלי החברה הישראלית, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. בדיעבד, האירוע הזה, על שלל ההיבטים הבעייתיים בו, היה לקטליזטור לשינוי.
לפתע הופיעו תוכניות פעולה, והפסיביות הפכה לקריאת קרב, שמומשה בתהליך חקיקה מהיר מאוד בדמות תיקון 26 לחוק העונשין, הידוע בקרב אנשי המקצוע כ"חוק למניעת התעללות בקטין וחסר ישע", שאושר בכנסת, ללא מתנגדים, בסוף שנת 1989.
במסגרת אותו תיקון, נחקק גם סעיף 368ד לחוק, הקובע חובת דיווח לרשויות. החובה מוטלת הן על בעלי תפקידים והן על "אחראי על קטין או חסר ישע" ועל כל אדם שהיה לו יסוד להניח כי נעברה עבירה. חקיקת חובת הדיווח עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 19 לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד.
אחת הבעיות שהחוק ביקש להתמודד איתן היא קשר השתיקה, כאשר הפלישה לאוטונומיה של הטריטוריה המשפחתית בידי גורמי אכיפת החוק והציבור היא אחד משיאי ההתערבות בתא המשפחתי.
חובת הדיווח יצרה השפעות מרחיקות לכת שבאו לידי ביטוי בחקיקה, בשינוי תפיסות חברתיות, בטיפול ובמענים לילדים במצבי סיכון. מאז אנו רואים עלייה עקבית וניכרת בהיקף הדיווחים על אודות חשד להתעללות ולהזנחה של ילדים. נתונים אלה אינם מלמדים בהכרח על הרחבת התופעה, אלא על כוחה של חובת הדיווח לחולל שינויים.
מלבד לחובת הדיווח, החשובה כל כך בעיניי, וזאת בניגוד לטענה כי היא מטפלת רק בסימפטום, סוגיה בעלת חשיבות רבה לא פחות היא כוחה של התקשורת להאיר פינות חשוכות ולהוביל לשינוי מציאות, כדי להגן על אוכלוסיות חלשות ומוחלשות.
במקרה של מורן, איחרה התקשורת איחרה לדווח. אולי לו היו העיניים נפקחות קודם, היו ניצלים גם חייה של מורן. אך למרבה הצער את הנעשה אין להשיב, ותהליך התיקון מאז ניכר לעין, וגם בין עמודים אלה אפשר לראות את כוחו.
אז, הייתה זו התקשורת שהפכה את מותה של מורן לנקודת מפנה שבה המדינה שינתה את גישתה ותפיסתה בנוגע להתעללות בילדים. הסיקור התקשורתי אף סייע בקידומם של הקמת מרכזי חירום ובהוספת כוח אדם של עובדים סוציאליים ייעודיים. כיום מענים כגון מרכזי הגנה, מרכזי הורים וילדים, מרכזי חירום וגם חוק חובת הדיווח נראים לנו ברורים מאליהם.
וכפי שמורן, הילדה הקטנה שהייתה בסך הכל בת 3, שינתה את המציאות, כעת תורנו לשנות אותה עבור כל אותם קולות מושתקים ודוממים – ילדים שנפגעים בביתם, קהילות שמייצרות קשר שתיקה אלים, תופעות שהמדינה לעיתים נשארת חסרת אונים מולן.
אם נצעק היום את צעקתה של מורן, נוכל להציל נפשות רבות כל כך.
–
