fbpx

כשהעצלנים התאמצו // התקשורת והיסטריית הבחירות הרביעיות // הטור של יונתן שם-אור

הפרשנים באולפנים הפנימו את המסר. הכל, הם אמרו, רק לא עוד סיבוב בחירות. הם חזרו על זה בכל שידור.

0

סוף־סוף זה הצליח לה. התקשורת הצליחה לעצב את הפוליטיקה של ישראל.

עד עכשיו, הכוח שיוחס לה היה רק בראשם של אלה שהצביעו וסימנו אותה כשד כל־יכול, כמו חבורת בלפור על צרחניה וצייצניה. במציאות, ההשפעה היחידה של אנשי התקשורת הייתה על מרכיבי מפלגות שמאמינים כי אם משבצים איזה מגיש טלוויזיה ברשימה לכנסת, מרוויחים פעמיים. גם צופים שאהבו ויהפכו למצביעים, וגם שליטה על התקשורת באמצעות אותו כוכב מקושר, שיכול להכניס מה שהוא רוצה לכל תוכנית של החברים שלו.

אבל עכשיו זה קרה. התקשורת השפיעה באמת על המציאות. זה קרה רק כאשר החצינה את התכונה החזקה ביותר שלה. העצלות. במו רפיסותה העצלה, היא יצרה את המוטציה הדו־ראשית של נאשם מתפרע ושל בוגד (במצביעיו) שמברבר, כי פשוט נגמר לה הכוח לדווח ולסקר, והיא בכתה על זה מבוקר עד לילה מול מיליוני צופים.

אין לזה קשר לימין ולשמאל. עמית סגל ורינה מצליח, ספי עובדיה ושמעון ריקלין, אופירה וברקו, יונית ותמר, אמנון ורביב – כולם־כולם, לרוחב ולאורך של כלי התקשורת בישראל, תופפו מסר אחד. רק לא בחירות רביעיות.

הכתבים המפלגתיים של הטלוויזיה הובילו את הקמפיין. לפני הבגידה של גנץ הם עמדו מול המצלמה, עיוותו את הפה ואמרו בייאוש שדי, הם גמורים, ומתי יסתיים כבר הזובור הזה, והנה, הם תכף שוב יצטרכו לתזז אחרי מועמדים ולרוץ לכל חור בארץ, וכמה אפשר.

הפרשנים באולפנים הפנימו את המסר. הכל, הם אמרו, רק לא עוד סיבוב בחירות. הם חזרו על זה בכל שידור, עם כל אחד. הסיבוב הרביעי הצטייר כמו הגל השני המסתורי של הקורונה, קטלני ונורא בהרבה מהראשון. כל התקשורת צעקה, רק לא עוד סיבוב, וזה בדיוק מה שנתן לגנץ את התירוץ לבצע סיבוב פרסה, לנטוש את הבוחרים שלו ולהכתיר את האיש שנשבע כי לעולם לא יישב איתו. התקשורת נדהמה, אבל לא כתשה אותו. מה אתם רוצים, שאלו יונית וקרן את יאיר לפיד ועפר שלח, מה הייתה האלטרנטיבה? בחירות רביעיות?

אפילו המוחות של מנהיגי יש (או היה?) עתיד כבר נשטפו לגמרי. מה פתאום, הם ענו בבהלה, היו עוד אפשרויות. זה מה שאמרו במקום לומר כן, מה הבעיה, עד שתיפול הכרעה, לכאן או לכאן, ואם לא אחת ולתמיד, לפחות לארבע השנים הבאות, כי שום מפלצת ענק דו־ראשית כזאת ממילא לא תשרוד יותר מכמה חודשים, ומה עשינו.

התקשורת דחפה לאחדות, בכל שאריות הכוח שלה, כי נגמר לה הכוח. האנשים שפועלים בה שכחו מזמן כי זה פשוט המקצוע שלהם, לדווח באופן הוגן על מה שקורה, בלי לשתף את הצופים במאוויים ובתלאות הקטנות שלהם. מבינים אותם, כמה אפשר למצוץ ידיעות מציפי חוטובלי ולרדוף אחרי דודי אמסלם, אבל מה לעשות, זאת העבודה. לא מחזיקים אף אחד בכוח.

התקשורת כולה הרימה את קמפיין האחדות, והצליחה. הממשלה שקמה היא תוצאה ישירה של מאמץ העצלנים הזה. אז כן, חלק מהאנשים בתקשורת מתנועעים עכשיו בחוסר נוחות מול המציאות שיצרו. רק עמית סגל והלהקה מקרינים החוצה חיוכי ניצחון כבושים יותר ופחות. הם אומרים שוב ושוב שאחדות זה טוב, ומנגבים את הפה כמו זאב שבע שגמר לטרוף את הגדי. אחדות זה מה שצריך.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook