fbpx
Desktop Image Mobile Image

זמן מלחמה // הטור של רותם דנון

המגבלות, ההצלחות, השגיאות והסכנות של נתניהו בשדה הצבאי ובשדה המשפטי

0

לבנימין נתניהו קרה משהו מוזר. מסוף שנות ה־70, אחרי נפילת אחיו יוני ז"ל, הוא פעל למצב את עצמו כמומחה עולמי לטרור. מכון מחקר, ראיונות, הרצאות, ספרים. אך ברגעי האמת והלחץ, פעל כמי שמתעלם מהדוקטרינה שניסח בעצמו. כך בכניעה לאמריקאים אחרי מהומות הכותל ב־96', כך בעסקת שליט ב־2011. בשני המקרים הוא היה נתון לסד לחצים פוליטי או ציבורי, ונזקק למילוט ומניעת דלדול כוחו הפוליטי.

בהמשך פעל נתניהו למיצוב חדש: "מר ביטחון". זה הצליח במידה רבה. מי שרוב הממסד הביטחוני סלד ממנו ומדרך ניהולו בקדנציה הראשונה; שהתעמת עם רובם בעיקר על רקע ההכנות לתקיפה באיראן בקדנציה השנייה, למד עם השנים לדבר בשפתם (אם כי רבים מהם עדיין לא מעריכים אותו או בוטחים בו, כפי שהתבטא לאחרונה בריאיון שהעניק גדי איזנקוט). נתניהו הקיף עצמו תמיד בשרי ביטחון חזקים (יצחק מרדכי, משה ארנס, אהוד ברק, משה יעלון). כשמינה את אביגדור ליברמן לשר ביטחון, החליט למעשה להיות שר הביטחון בעצמו, בפועל. אחר כך גם בתואר. הוא כבר לא צריך שכפ"ץ אנושי בקומה ה־14 בקריה. הקמפיין שלו הצליח, הנסיבות לטובתו, הגוורדיה הביטחונית השתנתה. מר טרור לשעבר הפך מר ביטחון.

האם הוא ראוי לתואר? קחו את עזה, מקרה בוחן אקוטי בהקשר הזה. אין זה קלישאתי לשוב להבטחתו מ־2009, למוטט את שלטון חמאס. בעשור האחרון חמאס התחזק, התחמש; לולא הדיקטטורה שהשליט אבו מאזן, היה משתלט גם על הגדה המערבית.

נתניהו אינו איש עקרונות. אלה נקבעים לפי תנועה ומעוצבים על פי הזרם. את מהלכיו הוא נוקט לפי שיקולים פוליטיים הישרדותיים. הוא אינו מרגיש חזק מספיק לצאת למלחמות. ל'עמוד ענן' ו'צוק איתן' הוא נגרר כמעט. אי־הוודאות של מלחמה משבש לו את התוכנה.

——

יש משהו שעומד בקורלציה מדאיגה בין נתניהו לציבור הישראלי, זה שהלך לכאורה "ימינה". אם נבחן את הסנטימנט הציבורי־פוליטי לפי תנועות נשים, למשל, נבין שהמשוואה בין "נשים בשחור" השמאלית ל"נשים בירוק" הימנית לא רלוונטית. "ארבע אמהות" היא התנועה שהשפיעה הכי הרבה בהקשר זה. שנות ה־90, שבהן פעלה, היו העידן שבו הפסקנו להיות ישראלים חלוציים ומקריבים, והפכנו לאינדיווידואלים תובעניים על הרצף המערבי והגלובלי. אחרי העשור של מלחמת כיפור והעשור של מלחמת לבנון, ובואכה תקופת הפריחה הכלכלית, ריבוי צריכת התוכן הזר והרכב הצמוד מליסינג, השתנינו. אנחנו שולחים את בנינו לקרב עם מנת חשדנות גדושה כלפי אלה שמחליטים לשלוח אותם; עם ספקות מנקרים כלפי נחיצות הקרב; ועם קרוב לאפס סובלנות להרוגים.

נתניהו מסתתר מאחורי הצבא. אישיותית, הוא מתקשה עד לא מסוגל לקבל ידיעה על חיילים הרוגים. בכך הוא דומה יותר לבגין בחולשתו, מאשר לראשי ממשלה אחרים. התירוצים הקבועים כלפי עזה הם אי־הרצון לבצע כיבוש של הרצועה, גם לזמן מוגבל, בגלל מגוון המחירים שזה יישא; התירוץ השני הוא הזירה הצפונית, המורכבת ונפיצה בהרבה, וה"אל לנו להסתכן בשתי חזיתות". לזאת נוספת העובדה שהאסטרטגיה של נתניהו היא לייבש ולהחליש את הרשות הפלסטינית, מה שמונע טוויית מהלך כולל, מלחמתי־מדיני, שיעשה את ה"תיקון" הנדרש ברצועה. אבל נעזוב את זה, ממתי ישראל העוצמתית, הלוחמת, מפחדת כל כך משתי חזיתות קרב במקביל?

בעידן נתניהו אנחנו לא מסוגלים לצאת למלחמה אמיתית בעזה. להנהגה אין דרך למכור לציבור את מחירה. המכירה הזו, ההכרה הציבורית בה, הן ביטוי למנהיגות אמיתית. נניח ונתניהו יישאר ראש ממשלה ואף ייפטר מצרותיו המשפטיות בלא כלום. כיצד ינהל את מה שמכונה מראש כ"מלחמת לבנון השלישית". זו תהיה למעשה מלחמת ישראל־איראן, ותתרחש על אדמות לבנון, סוריה ובמקומות נוספים; תוך פגיעה מסיבית, חסרת תקדים, בעורף הישראלי. ומלבד שאלת המחיר הידועה, יש נעלם נוסף. למרות שנים של פמפום "הנושא האיראני", ספק אם הישראלים יקבלו לאורך זמן את המלחמה הזו. אנו עשויים להיקלע לראשונה למצב "אמריקאי". כזה שהציבור שם התמודד איתו, מאז קוריאה ווייטנאם, ועד אפגניסטן ועיראק. איך מוכרים מלחמה מול מדינה רחוקה, ללא גבול קרוב ומוחשי, בשם החשש מ"התעצמות" או "איום אזורי"? כשיתרה מזאת, עניין הגרעין לא יהיה באמת על הפרק במלחמה הזו, ולכן היא עוד פחות "מכירה".

ההבדל הביטחוני בין שמאל לימין הוא פרדוקס ישראלי. אם נעקר מההשוואה את האלמנט של חתירה למו"מ מדיני, השמאל תמיד היה נחוש יותר ביטחונית. הימין בדרך כלל מהוסס. אריק שרון הוא היוצא מן הכלל בהקשר זה; ממהלך נועז לא נכון (מלחמת לבנון הראשונה שהפכה להתבוססות ממושכת, מדממת וחסרת תכלית) ועד 'חומת מגן', דוגמה למהלך ביטחוני נכון, נחוש ואמיץ, על אף מחיריו. במעשיו, בהתנהלותו, בפסיכולוגיה שלו, נתניהו מעולם לא הוכיח שהוא יכול להיות מנהיג שמוביל אותנו למלחמה רחבת היקף – על מחיריה לנו, ועל אתגריה הפוליטיים לו.

——

 הקמפיין המסוכן של נתניהו

מה ישיג הקמפיין חסר התקדים שמנהל נתניהו מול מערכת אכיפת החוק? נכון, שופטים ופרקליטים – בעמם הם חיים. הצטברות של ספקות ציבוריים ותמיכה מסיבית בחשוד, עשויה להשפיע לטובה בהליך משפטי. אבל הנמענים הראשונים והחשובים ביותר במקרה הזה הם מערכת המשפט. הקרב של נתניהו, סביר להניח, שהתחיל במתקפה על המשטרה ומסתיים בזו שעל היועץ המשפטי לממשלה וצוותו, לא ימשיך לכזה התוקף את שופטיו. אם יהיה משפט.

נדמה שנתניהו נגרר אחר קו קיצוני, המובל בידי שתי צלעות הטריומווירט האחרות ברחוב בלפור, בנו ואשתו. לכאורה ישנן הצלחות. הרשתות החברתיות סוערות. סקרים מסוימים מנפקים נתונים מסוימים לטובתם. אנשים יוצאים (בהיקפים נמוכים בינתיים) לרחובות. שותפים פוליטיים ששיוועו לנפילתו וביטאו קו ערכי בעניינים הללו, כמו משה כחלון או נפתלי בנט, סתמו פיהם או יישרו קו. מתעבי "המערכת" שאינם מהמחנה הפוליטי של נתניהו, כמו רות גביזון וחיים רמון, מעניקים גיבוי מפתיע.

כשהבייס הימני הקיצון חש בלחץ, השנאה מפעפעת. והיא עלולה לצאת משליטה באופנים שונים. האלימות בבחירות 1981, רצח רבין ב־1995, קמפיין הלחץ של נתניהו ב־1999 נגד כ-ו-ל-ם, שהביא למפלתו. הוא שואף להתייצב כראש ממשלה למשפטו, מול נשיא המחוזי ירושלים אהרן פרקש. חובש כיפה שלא נוטה חסד תמיד לפרקליטות, בלשון המעטה; שאינו מתמחה בכלכלה ורגולציה; אפילו ספינים שקריים כמו "ארדן לא הועף ממשרד התקשורת, הוא קודם לתפקיד שר הפנים" יכולים לעבוד שם. אבל נתניהו עלול להגיע למעמד הזה, אחרי שהקמפיין שלו יצא משליטה.

קו ישיר מחבר בין כיכר ציון של 1995 לכיכר גורן של 2019, והוא מסכן את נתניהו. אסופת המפגינים בפתח תקווה הפכה למופע ביזאר. האיומים על מובילי התיקים מצטברים. השטנה גועשת. קמפיין כזה אינו יכול לחזות נעלמים מבעיתים, מהשתוללות ברחובות ועד מעשי אלימות, בחסות נאומים מחרידים נוספים בסגנון ארז תדמור ומוטי קידר. דברים יכולים לצאת משליטה, והמערכת המשפטית לא תיטה לו חסד או תחשוש מדעת הקהל אלא רק תהפוך מפוחדת מנאשם אחד, שיצא לכאורה משליטה ותיקיו הפליליים הפכו למשהו גדול בהרבה ממה שהם. מקרה בוחן שבו ה"יראו וייראו" לא יהיה רק על שוחד, מרמה והפרת אמונים, אלא על השבת כללי המשחק והכוח הציבורי למערכת המשפט.

ואולי נתניהו מודע היטב לכל אלה, ומבחינתו תסריט של הרשעה, שהופך אותו בעיני מעריציו לדרייפוס האולטימטיבי, רק יעצים את המותג האישי ויסייע לבנות את השושלת השלטונית המשפחתית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook