שנה ששועבדה לאיראן, החלה באזהרת העולם, בהבטחה להסכם "טוב יותר" ובהתחייבות לטרפוד ההסכם וכשלה בשלושת היעדים – היא שנה אבודה.
העולם עייף ולעולם נמאס מההתעסקות הבלתי פוסקת במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט. איראן? ישראל שמה עצמה במרכז. טרור עולמי? ישראל מודיעה שהיא חוד החנית של הציוויליזציה המערבית ומשיאה עצות. פלסטינים? ישראל מבהירה שהעולם לא מבין. מי שחושב שלישראל אין באמת מדיניות חוץ, 2015 העניקה לו חיזוק. אין מדיניות חוץ מלבד ביטחון שוטף, עם לבדד ישכון, ועוד דיון על איראן ובסופו הצהרת אזהרה לעולם.
איראן. 2015 הייתה כמעט כולה בסימן איראן. הסכם הגרעין שנחתם בינה לבין שש מעצמות בהנהגת ארה"ב, בחסות ובאימוץ האיחוד האירופי ומועצת הביטחון של האו"ם – סיים, גם אם זמנית, את המרכזיות והדומיננטיות המוחלטת של הנושא האיראני במסכת יחסי החוץ והביטחון של ישראל. כאשר נחתם הסכם העקרונות באפריל יכלה ישראל לקום ולהצהיר: ניצחנו. התרענו, קראנו למאמץ בינלאומי, דחפנו לסנקציות, התעקשנו להרחיק את איראן לפחות 15 שנה מיכולת גרעינית.
במקום זה, ישראל הוציאה עצמה ממעגל ההתייעצות עם ארה"ב, מעולם לא הציגה את "ההסכם האחר", נתניהו הלך ביהירות ומאחורי גבו של הבית הלבן לנאום נאום חסר ערך ומפלג בקונגרס ואז גם איים לטרפד שם את ההסכם, כישלון מפואר וידוע מראש. הסוגיה האיראנית והתנהגותו של נתניהו קיפלו בתוכן גם משבר אמון מתמשך ביחסים עם ארה"ב וערעור התמיכה הדו־מפלגתית בישראל. הכול בשם מטרה חסרת תוחלת.
תהליך מדיני. ב־2015 לא היה תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים, גם לא למראית עין. ישנם הסברים: כישלון המאמץ המדיני של מזכיר המדינה ג'ון קרי ב־2013–2014, בחירות בישראל השנה, אמון אפסי בין הצדדים והיעדר רצון, יכולת ומניע בשני הצדדים הפכו את ה"תהליך" למונח לא רלוונטי ומגונה.
אבל להיעדר תהליך מדיני שני מחירים: הראשון, שחיקה נוספת בתפיסת היתכנות מודל "שתי המדינות". זה אולי משמח את ראש הממשלה וחלק מהציבור, אבל כדאי לזכור מה החלופה: מדינה דו־לאומית, בתמיכת העולם. השני: ישראל, מעשית, מודרה והודרה מהשתתפות במאמץ ובדיון הדיפלומטי על סוריה, על דאעש ואפילו על מנגנוני פיקוח יישום ההסכם עם איראן.
אלו מחירים גבוהים.
"בידוד בינלאומי". 2015 ביטאה ושיקפה בחדות את שני צדדיו ההבליים באותה מידה של המונח "בידוד".
מצד אחד, טענתם החוזרת ונשנית של יריבי נתניהו – לפיה מדיניותו מביאה את ישראל למצב של בידוד בינלאומי חמור – איננה נטועה במציאות. ישראל לא מבודדת יותר מיוון, ארגנטינה, תאילנד או בריטניה. זה שהעולם לא מאמין ומתנגד למדיניות נתניהו לא "מבודד" את ישראל. מדינה שהיא בעלת ברית של ארה"ב, מייצאת 65% מתוצרתה לאירופה ונמצאת ביחסים עם 190 מדינות איננה מבודדת. מצד שני, הנרטיב האהוב על נתניהו, כאילו "העולם כולו נגדנו", משרת תפיסת עולם מסתגרת על פסגת המצדה, בכיינית ומתקרבנת – אין לו אדני מציאות להישען עליהם.
אוכלוסיית העולם מונה 7.3 מיליארד איש. אם נחבר את אוכלוסיות סין, הודו, ארה"ב, רוסיה, יפן, מקסיקו, ניגריה וגרמניה נגיע ללמעלה ממחצית העולם. אף אחת מהמדינות האלו איננה "נגדנו". ועדיין, כל הערה אינטליגנטית למחצה של שרת החוץ השוודית מהווה הוכחה חותכת לעוינות "העולם" ומייצרת גל צדקנות וזעם קדוש על "מצבנו בעולם", משני צדי הוויכוח.
