בבקרת אורך המכנסיים בבתי הספר, בספרי הלימוד, בצה"ל, בלידה, בנישואים ובמוות. המדינה החילונית והדמוקרטית נכנעת בשם הפוליטיקה לדת, והמאבק בכפייה הדתית מנצח במקומות קטנים – אך מפסיד בגדול. הענישה הקולקטיבית והכשלים במשבר הקורונה הם דוגמה מצוינת לעניין הזה, וזוהי בדיוק ההזדמנות לחזור להסביר למה חייבים להפריד את הדת מהמדינה

כל אדם סביר מבין שתעתוע השלום עם מדינות המפרץ הפרסי לא יפתור אף בעיית יסוד ישראלית. לא כלכלית, לא מדינית, לא ביטחונית ולא פוליטית. ה"סוגיה הפלסטינית" הוא המונח המכובס של בעיית היסוד של מדינת ישראל. מחסום עיקרי לפתרונה הוא החזית הדתית. כאשר הברירה הייתה שלום או התנחלויות, תמיד גבר השלום על ההתנחלויות בדעת הקהל הנסקרת. לצד הימין החילוני, סחטנות קואליציונית של הבלוק הדתי מנעה הסדר. יצחק רבין היה צריך את ש"ס. אהוד ברק היה צריך את ש"ס והמפד"ל. אהוד אולמרט כנ"ל. ועוד לפני שמדברים על היותנו הדמוקרטיה ה"מערבית" היחידה ללא הפרדת דת ומדינה, על הממסד הדתי שהשחיתות פושה בו תדיר, על ההשפעה על חייהם של כל אדם ואדם, באורח חייו, בנישואיו ובגירושיו, וכמובן במותו – אפשר לדבר על הכאן ועכשיו. בעת משבר הקורונה התברר ששבריר מאזרחי המדינה, במקרה הזה ההנהגה החרדית ברובה, פוגע ישירות בשאר האזרחים – בגלל אותה סחיטה קואליציונית. והאירוע הזה מבהיר את מה שהיה ברור תמיד: הפרדת הדת מן המדינה היא צורך קיומי.

מסימני ספטמבר השחור

עקב זינוק בתחלואה בתחילת החודש שנכנה "ספטמבר השחור", הוחלט להטיל סגר על היישובים המסומנים כ"אדומים". מרביתם ערביים, חלקם הגדול חרדיים. נציגי הסיעות החרדיות, אריה דרעי, משה גפני ויעקב ליצמן, כופפו את בנימין נתניהו בקלילות והביאו בכוונה וביודעין להטלת סגר על כלל המדינה. הכל כדי שמצביעיהם לא יוכתמו בסטיגמה שתהפוך אותם מצורעים חברתית ולאומית. במשוואה, כאמור, ראש הממשלה ו"שותפיו הטבעיים". הפרויקטור רוני גמזו? שר הבריאות יולי אדלשטיין? מי סופר אותם. מצד הקורונה קמו לנו גטאות של ריכוזים חרדיים צפופים ועניים, שלזכותם ייאמר שהמדינה לא טיפלה בהם באמת ולא תכננה או הוציאה לפועל שום תוכנית נורמלית להורדת התחלואה שם. רבים מתושבי אותם מקומות הפקידו את חייהם ומותם בידי רבנים, שחלקם מכחישי קורונה מסוכנים. וכל אלה סיכנו את עצמם ואת כלל ישראל. מצד הכיבוש נבנו בגדה המערבית גטאות מרווחים, אמידים ומבודדים, שנפגעו הרבה פחות. גם המתנחלים הפקידו את שיקול דעתם הלאומי בידי רבניהם, וגם הם מסכנים את כלל ישראל. ראשי החץ של החסידויות, חרדי ש"ס ושומרי המסורת שלה וחרד"לי המחנה האמוני־לאומני, כולם משתפים פעולה בהרס הרקמה החילונית והדמוקרטית באמצעות המוסדות הממלכתיים שעליהם השתלטו, או שאותם הם מכופפים לרצונם בקלילות. המכשירים שלהם, תרתי משמע, הם נתניהו והליכוד. במקרה הקורונה הם נכנעו לחרדים ובסוגיית הכיבוש הם נכנעו למתנחלים. שום חלקת אדמה פלסטינית או חלקת עור חשוף של נערה יהודייה לא קטנות מדי, מכדי שאלה לא יהססו להניח עליהן את טלפיהם.

ב־1 בספטמבר, יום פתיחת הלימודים, הגיעו שתי שמיניסטיות בנות 17, מ' וד', לשער בית הספר התיכון בשוהם. הנהלת המוסד אסרה עליהן להיכנס משום שהמכנסונים שלבשו היו "קצרים מהמותר". טענת מ' שלבנים שנכנסים יש אורך מכנסיים דומה, לא התקבלה. לד' אמרו שללבוש מכנסונים באורך "שהטוסיק מציץ, זה לא מכבד". שתיהן, ונוספות איתן, חזרו לביתן. שוהם נוסדה לפני 27 שנים, יש בה כ־22 אלף תושבים ותשעה בתי ספר. בבחירות האחרונות זכתה שם כחול לבן ב־50% מהקולות. הליכוד בפער גדול אחריה עם 27%, העבודה 7%, ישראל ביתנו 2%, ימינה 10%, ש"ס 2%. יהדות התורה קיבלה שם רבע אחוז. סך הכל מפלגות חילוניות: 86%, מול 12% של המפלגות הדתיות. גם בהנחה שהליכוד היא מפלגה היברידית (חילונית־מסורתית־סרוגה ובעיקר מושחתת), עדיין הרוב המכריע ביישוב הוא חילוני מוצהר. סינדרום המכנסונים בבית הספר בשוהם הוא דוגמית מאלפת לרובד האפל של חלחול הדת למערכת הממלכתית, לצורכי שליטת עסקני ורבני הדת על קהילותיהם באמצעות חומת מצוות הנוגעות ליחסי אישות, אבחנות מגדריות, הלכות משפחה, "צניעות" בהגדרה בואכה טליבאנית, איסור נגיעה, איסור שירה בציבור. וכך הפכה כל חלקת עור חשופה למלכודת פיתוי לאונס פוטנציאלי ואיום על המבנה המשפחתי הקהילתי – ולכן גם הפוליטי.

כל הטמטום הזה קורה בעולם של רשתות חברתיות, שלטי חוצות וטלוויזיה. אם באגפים קיצוניים של העולם החרדי היו משיאים בנות גיל עשרה צעירות, שאין להן מושג איך מגיעים ילדים לעולם, הנה בנות עשרה בעולם החילוני של היום, מודעות לאטרקטיביות המינית שלהן. אין להן כמובן מושג קלוש מה המשמעות האמיתית של סקס ושל יחסים בין גברים ונשים, ובדרך כלל מדובר במשחק בוסרי של בני נוער. ולא צריך להיות לוליטות כדי להבין את המיניות של נערות מתבגרות כיום ולא כל מבוגר הוא הומברט הפדופיל המזדקן, או כוכב הכדורגל הצעיר שהפך את חדר ההלבשה לחדר הפשטה. אנסים, כמו כל פשיעה, בייחוד אלימה, מגיעים מכל המגזרים והדתות והם אמורים להגיע למשפט ולכלא. הדרך של הממסד הדתי למנוע מקרי אונס היא לכלוא מראש את הקורבנות הפוטנציאליים ולהתעלם מהמציאות.

מכנסונים ואמנים

בעולם שבו הגדרות נפרצות והחומות קורסות לטובת חיים רציונליים, חשופים והומניים יותר, מנהל הממסד הדתי (בכל העולם) מלחמה בחסות המסורת הפוריטנית. זוהי מלחמת מאסף אבודה בקרב על קבלת הנשים כבני אדם בכלל ועל ניהול חיי הפרט (והמין) של מאמיניו. תהליך היסטורי עקבי, שאחד מסממניו הוא מאבק ללא פשרות ברצח על כבוד המשפחה, בהטרדות מיניות, שכר שווה לנשים ובכלל זכות לשוויון מגדרי, כולל להט"בי. ראשי החץ הרעיל בישראל הם הרבנים והעסקנים, גברים כולם, שמנהלים את הממסד הדתי ומחלחלים אותו לספר החוקים האזרחי. הרבנים, כמי שמכירים את נפש צדיקיהם, אינם מאמינים שהציבור שלהם מסוגל להתגבר על היצר הרע, מול אישה שחושפת טפחיים ועד שירה בציבור – כולל ברכיים של ילדות בנות רבן. ובעיקר, צאן קדושים שאינם מסוגלים "להתגבר" על התסכול שנובע מהחשיפה הבלתי נמנעת לקצוות הכביכול פרועים של העולם החילוני.

בספטמבר דנן, נעצר ונחקר בהשפלה האמן זאב אנגלמאייר, משום שלבש בהפגנות תחפושת בד מאוירת, קריקטוריסטית ולא מינית, של אישה עירומה. הוא הוחשד בהטרדה מינית של הציבור, סעיף שאינו קיים. בחקירתו הסביר אנגלמאייר שזה חלק מחופש הביטוי האמנותי. כשתהה איך מטרידים ציבור, שאלו אותו מה הוא חושב שזה יעשה לילדים. כמו סיפור המכנסונים בשוהם, גם העירום של אנגלמאייר או הדרת נשים הם חלקים בלתי נפרדים משאר הפולחנים והטקסים המסייעים לחיזוק ההוויה הדתית־לאומית, שצוברת תאוצת כפייה בחסות הרשות המבצעת והחוק. מיני איסורים כמו דיני אישות, ענייני נישואים וגירושים (בסמכות בתי דין דתיים), כמו פסולי חיתון על פי ההלכה האורתודוקסית. אם כהן וגרושה רוצים להינשא, שיתכבדו וייסעו לרשם נישואים אזרחיים בחו"ל. זו אגב תקנת בומרנג, משום שרבים הזוגות, ומספרם הולך וגדל באופן עקבי, שמעדיפים להינשא ולחיות ללא רב. בכך הם מעצימים בפועל את הפרדת הדת מן המדינה.

החלק המבאס הוא שבעידן ה־MeToo, מפלגות חילוניות עדיין חוברות למפלגות שעושות מן האישה חיית מחמד ביתית, עובדת מקופחת בחוץ ובת מלכה שכבודה פנימה במטבח, ושאר הבלים מיזוגניים שמסתיימים בין השאר באיסור על גיוס בנות לצבא בכלל ומלחמת חורמה בשירות בנות בקרבי בפרט. שלמה אבינר, מחשובי הרבנים, פסק שאין לשלב נשים במפלגה דתית, בוודאי לא להעמיד אישה בראש מפלגה כזו (איילת שקד).

העולם זז מהר יותר מהדת

בשנה שעברה דורגה ישראל כמדינה הרביעית מהסוף במדד האי־שוויון של מדינות ה־OECD. השנה היא הידרדרה למקום השלישי, כשרק בקוריאה וביפן המצב גרוע יותר. אישה בישראל מרוויחה בממוצע כ־68 אגורות לכל שקל שגבר מרוויח, ועל פי הלמ"ס, הפער בין המשכורות של נשים וגברים בישראל גבוה ביותר מ־70% מהפער הממוצע בקרב המדינות המפותחות. החלק המשמח הוא שככל שמעמד האישה עולה, כך יורד ערכם של נטורי חרטא במתכונת הניאנדרטלית. לא מדובר בנפנוף דוגמאות בודדות של יוצאות מן הכלל בציבור החרדי והדתי, אלא על כללי המשחק הפוליטי שהמאבק על דמות האישה על פי ההלכה (כולל אותם מכנסונים ושירת נשים) המשובסת הוא רק חלק מהמאבק הגדול של ההדתה אל מול הפרדת הדת מן המדינה. התוצאה כיום היא הקמת "בועות תל אביביות" בכל רחבי הארץ, שם מתקיימת חילוניות גמורה, לצד בועות של דתיות גמורה. לכאורה החיים של אלה בצד אלה הם הפתרון הנכון. למעשה, בגלל מבנה הקואליציה הנוכחית, הבועה החילונית מצויה תחת מתקפה של אותן שלוחות שלטון רבות הנ"ל, שבהן יש לנציגי ההדתה שליטה חלקית או מלאה. גם אם אתם חילונים גמורים, נישאתם בישראל והחלטתם להתגרש, אתם תעמדו בפני דיינים שמחליטים על פי דין תורה שאין לו שום קשר או מחויבות לחוקי המדינה. שלא לדבר על הבאסה הטקסית שמלווה את ההליך.

לכאורה, בגדול, מדובר בקרב של השפעה לאומית – בין זו הדתית (ברוח ההלכה) לבין זו ה"אזרחית" (תרבותית, כלכלית וחברתית). למעשה, ללא האילוץ הפרלמנטרי ההשפעה הדתית היא אפסית. ברשימות המשפיעים של העיתונים השונים, כולל זה, מספר חובשי הכיפה הוא זניח יחסית. והשפעתם של פוליטיקאים חובשי כיפה מהדור הנוכחי רעה ומוחשית, אך נדמה שהיא בדעיכה. וישנן דמויות שכיפה על ראשן והשפעתן דרמטית, כמו אביחי מנדלבליט, שבוחרות בשוויון, בחוק ובנאורות היחסית. בין 100 המשפיעים של 'דה מרקר' היו רק 14 חובשי כיפה. מהם ארבעה פקידים בכירים – כולם מינויי נתניהו, שחלק ניכר מתפקידם הוא כנראה (ביודעין או שלא) חילוצו מתיקי השחיתות הקיימים והעתידיים (תיק המניות והצוללות) – חמישה חברי כנסת, ארבעה עיתונאים ואדמו"ר אחד.

ועדיין משקלן הפוליטי של הסיעות הדתיות מאפשר להן לנהל מהלכי הדתה באמצעות שליטה בכלים ממלכתיים, כמו הוראות משמרות הצניעות של משרד החינוך בשוהם. כאילו הסתרת רגלי המבשרת תפסיק את המשחק הלגמרי טבעי של נערות ונערים עם המיניות שלהם – כל אחת ואחד בקצב שלו ובקצב של החברה שבה הם חיים. מדובר במלחמת מאסף חסרת סיכוי. בבתי הספר הדתיים, באולפנות, בתלמודי התורה ובישיבות יש ניתוק מן המציאות, גם אם ברור שהדור הצעיר הדתי חשוף ברחובות לבשר חשוף, ושכשהסמארטפון בידיהם – פתוח בפניהם אותו זבל פורנוגרפי שחשוף לחילונים. מעמד האישה והיחס לסקס הם קריטריון בולט בשליטת מנהיגי העדות הדתיות בקהילותיהם, באמצעות ציוויים ומצוות כמו נידה, איסור נגיעה, איסור שירת נשים או טיפולי המרה להומואים. ברור שאפילו לטווח של שנים מעטות אין להם סיכוי מול הריקושטים הגלובליים. תהליכי שוויון שנעים קדימה כמעט משחר ההיסטוריה, ובעידן הזה במהירות מואצת.

הגזענות בדמות ההפרדה הטבעית

בראשית אותו ספטמבר שחור של 2020, בלי רעש וצלצולים כמקובל במקומותינו, החליטה רשות הטבע והגנים על רחצה נפרדת לנשים ולגברים במקורות מים שבשמורות הטבע. תחילה בשמורת הטבע עינות צוקים שבצפון ים המלח. שתיים משלוש בריכות המעיינות בשמורה ייסגרו בשני מועדים שונים לרחצה נפרדת לגברים בלבד, ובשני מועדים אחרים לרחצה נפרדת לנשים בלבד. כשהעניין דלף הסבירו בשמורות הטבע שמדובר ב"פיילוט". כרגיל במקרים של גזל משאב ציבורי או פרטי, הרשות לא הודיעה על הפיילוט לתקשורת, לא פרסמה בעמוד הפייסבוק ובאתר שלה או בעמוד של שמורת עינות צוקים עצמה. הפיילוט נעשה כבר באוגוסט של שנה שעברה, כאשר הרשות פתחה את הסחנה ואת בריכות מעיינות המרפא בגן הלאומי בטבריה בערב אחד, מעבר לשעות הפעילות, לרחצה נפרדת לגברים ולנשים – בשעות שבהן האתרים אמורים להיות סגורים. ראש רשות הטבע והגנים הוא שאול גולדשטיין, מתנחל חובש כיפה וחבר ליכוד. האמת, לאף אחד או אחת לא אכפת שייקבעו שעות פעילות לבני אדם שלא מסוגלים לשאת רחצה משותפת. הבעיה היא שכאשר נותנים לחבר'ה האלה אצבע, מקבלים אותה בעין בתוספת היד כולה.

ובאותו ספטמבר, הפרדה טבעית (גזענות היא עניין טבעי אצל בעלי חיים) נוספת: ח"כ בצלאל סמוטריץ' לוקח את חוק השבות צעד אחד קדימה, כלומר אחורה, ומעלה הצעה שתטהר את הגזע היהודי ולא תאפשר עלייתם של תושבי חו"ל שהם דור שלישי ליהודים (נכדים ונכדות). המצחיק הוא שממילא נתונים רשמיים של רשות האוכלוסין וההגירה אומרים ש־61.5% מעולי רוסיה ו־66% מעולי אוקראינה בשנים 2012–2019 אינם יהודים על פי הכללים המחמירים, כך שברור שהגזע היהודי בישראל "חולל" קשות ואין דרך חזרה. הרב הראשי יצחק יוסף כינה אותם "מסות של גויים שונאי דת", טען כי הם "קומוניסטים" ש"חלקם הולכים לכנסיות", והאשים את מדינת ישראל כי העלתה אותם ארצה כדי שיהוו "משקל נגד לחרדים".

מהצד השני, אין ספק שהרוב הפרלמנטרי הנוכחי, שמתנגד להפרדת הדת מן המדינה, יתמוך בהצעה שכולה הזיה גזענית – בתנאי שסמוטריץ', שהוא כרגע באופוזיציה, לא יהיה חתום עליה. באותו ספטמבר חטפה המדינה החילונית מכה של ממש כאשר דרעי וליצמן הבהירו לנתניהו ולכולנו מי כאן הבוס. בראשית החודש דווח על נתוני תחלואה שמעידים על עלייה משמעותית ומדאיגה בהיקף הנדבקים. מנתונים מבהילים כשלעצמם של 2,000 חולים מאומתים חדשים ליום, קפץ המספר בתוך שבועיים פי 2.5, לכ־5,000 ביום. מערכת הבריאות שידרה אותות מצוקה.

כשהתחלואה החלה לזנק, הגיעה הודעה שגרתית למדי. מרכז השליטה של "ועד הישיבות" דיווח כי עשרות תלמידים חלו בישיבה בצפון הארץ. בוועד מסרו כי הם מטפלים ב"נתון בולט של מספר נדבקים גבוה". הרב חיים קנייבסקי, בכיר הרבנים בציבור החרדי ומכחיש קורונה קבוע וידוע, הורה לישיבות החרדיות, באותו יום ממש, להפסיק לערוך בדיקות קורונה לתלמידים, משום שהן באות על חשבון לימוד תורה. פרופ' גמזו נזעק: "ההודעה של הרב מסכנת את הציבור החרדי בהמשך ההידבקות".

כבר בתחילתו של גל הקורונה הראשון הורה קנייבסקי למנהלי מוסדות החינוך החרדיים להמשיך כרגיל בלימודים, למרות הצו שאסר זאת. בהמשך התברר כי זוהו שם חולי קורונה, והצוות כולו ומאות תלמידים נכנסו לבידוד. מדובר, כמו במרבית התבטאויותיהם של רבנים רבים, לאו דווקא בענייני קורונה אלא בטפשת בסייעתא דשמיא. גמזו דרש לסגור את בני ברק. ליצמן וגפני ונאמני קנייבסקי אמרו – אם אנחנו, אז כולם; ונתניהו דחה את הסגירה, שהתבצעה כחלק מסגירה ארצית. גמזו כמובן התנצל והתרפס ציבורית כלפי מנהיגי החרדים. ועם כל האי־כבוד לדוגמיות הרעילות דלעיל, שורש הרוע הוא מכתב רבנים מאותו ספטמבר: עמירם בן אוליעל הורשע ברציחתם בשריפה של בני משפחת דוואבשה בכפר דומא ונידון לשלושה מאסרי עולם. עשרות רבנים מבכירי הציונות הדתית יצאו בקריאת תמיכה בבן אוליעל וגייסו כסף להגנתו. ביניהם חיים דרוקמן, מאיר מזוז, אליקים לבנון, שמואל אליהו ורבים אחרים. כולם חיים על חשבוננו, משלמי המיסים. ואת כולם חייבים להפריד מן המדינה – ומהכיס שלנו.

סטטוס קוו ואדיס

ימיו של הוויכוח על הפרדת הדת מן המדינה הוא כימי הציונות המדינית. כבר בממשלה הזמנית של בן־גוריון, לפני מלחמת העצמאות, הסתובב נייר של נציג המפד"ל דאז זרח ורהפטיג, שניסח סוג של חיים משותפים וסטטוס קוו ברוח האחדות של אז. המסמך עסק בשבת (במוסדות ממשלתיים ובעסקים פרטיים), כשרות (בארגונים ממלכתיים, וקביעתה במדינה על פי הרבנות הראשית), נישואים וגירושים (רק על פי תורה), חינוך (עצמאות לחינוך הדתי והחרדי). בהמשך צפו המוקשים הרגילים: "מיהו יהודי" (בנוגע לגיור ולחוק השבות), צניעות בצבא, מעמד הרבנות הראשית וכל דבר ועניין שהזחילה המכרסמת של ההדתה נגעה בו. בן־גוריון עסק בהכנות למלחמה, הכריז על המדינה – והמועצה הזמנית הסתפקה במה שהיה (פקודת סדרי השלטון והמשפט). "חובתנו היא להבהיר מלכתחילה, שאף כי המדינה תתייחס במלוא הכבוד לרגשות הדתיים של העדה, לא תוכל להחזיר את מחוגי השעון כדי לעשות את הדת עיקר עיקרים בהנהגת המדינה", הגיב נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן על מסמך ורהפטיג. "הדת תצומצם בבתי כנסיות ובבתי המשפחות הרוצות בה; היא תתפוס מקום מיוחד בבתי הספר, אבל לא תפקח על משרדי הממשלה של המדינה".

מאז התחוללו במקביל שני תהליכים: עם קום המדינה עמד אחוז החרדים על כ־2% מהאוכלוסייה הבוגרת, כיום הם למעלה מ־12% והמונה דופק. המפד"ל, שהייתה סרח עודף לחילוניות הסוציאליסטית, הפכה מפלגת ההתנחלויות. אליה הסתפחה ש"ס כמפלגת מזרחים חרדים ומסורתיים, וגם כאן המונה דופק. וזה כולל את אנשי ארץ ישראל השלמה והחילונית, שהתפשרו על קידום ההדתה לטובת מדינה אחת בין הירדן לים. וכך, במקום לכונן משטר שמפריד את הדת מן המדינה, הידרדרה במהרה ישראל הצעירה לקרבות רחוב ומסדרונות, בכל נקודת חיכוך ורתיחה. כולל רשימת מכולת של חוקים דרקוניים שחוקקו בעזרת חדירה לצומתי החלטות פוליטיות. איסור הצגת חמץ בפומבי בפסח? צ'ק. איסור תחבורה ציבורית בשבת? צ'ק. משטר כשרות שרובו ניצול מאמינים תמימים, שוחד ואיום פרוטקשן על בעלי עסקים? צ'ק (אבל רצוי מזומן), ושאר סממנים של הדתה זוחלת ומכרסמת. צ'ק. צ'ק. צ'ק.

המוצא הנוכחי הוא מלחמת חפירות. בכל מקום שבו מדינת ההלכה מנצחת, המגזר החילוני יוצר לעצמו בועת הפרדה משלו ופתרונות מעשיים. בעשורים הראשונים לקיום המדינה נשמר הסטטוס קוו ואיפשר פעילות פנאי ופעילות מסחרית בשבת. נקודת החיכוך והרתיחה הייתה מאבקי השבת. הפגנות המחאה של ספטמבר 2020 הן כאין לעומת הפגנות השאבעס של חרדי ירושלים. אלא שבשנות ה־80 הסוערות ההן, המגזר החילוני היה חזק דיו ועסקי השבת החילונית נסקו מאז ועד היום. למעט ירושלים, בני ברק ושאר ריכוזים חרדיים, אלפי עסקים פועלים בשבתות ובחגים. לפי נתונים אחרונים מלפני כשלוש שנים, 98% מבתי הקולנוע בישראל, 65% מהמוזיאונים, 83% ממוסדות התרבות המרכזיים וכחמישית מהקניונים, פועלים בשבת. אותו מחקר העלה כי 40% מתושבי ישראל נוהגים לעשות קניות בשבת, ובהערכות זהירות מועסקים בכל שבת למעלה מ־100 אלף עובדים (בניגוד לחוק השבת). ישראל החילונית אולי ניצחה חלקית במבחן השבת פה ושם, אבל מול הבלוק הקואליציוני ארוך השנים של נתניהו, היא מפסידה כמעט בכל שאר שדות הקרב הממלכתיים.

ממלכת כוהנים וגוי קדוש

ההיסטוריה של יחסי דת ומדינה היא מרתקת. אבל גם לחלוטין בלתי רלוונטית בעיצוב המבנה המדינתי, בימים שבהם מפל האינפורמציה הגדול שוטף את הרחובות והמוחות – ומקריס גבולות של קהילות ומדינות. גם הטקסטים בתקשורת ובאקדמיה שעוסקים בקשרי דת ומדינה הם בלתי רלוונטיים (בלי שמות, למה להעליב). הכל הולכים על בהונות, ובמקום החלטיות לכאן או לכאן הם מנציחים את מהלכי הכרסום הנוכחיים. למעט ראשי החץ של קמפיין ההדתה הגדול, ביניהם הרב שלמה אבינר, אותו פוסק הלכה בכיר בציונות הדתית־לאומנית הנ"ל. הוא אמר כי ישראל היא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש. זאת המהפכה האלוהית ביחס לאברהם אבינו". חשיבות המאבק על ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לפי אבינר, היא כי "המין האנושי אינו מורכב רק מיחידים, אלא גם מעמים. וכמו שהאור האלוהי צריך להתגלות בפרט, עליו להתגלות בכלל, כלומר מדינה שמתנהלת על פי דבר ד' ויש רק שתי אפשרויות: או להקים שתי מדינות נפרדות, אחת מדינה יהודית ואחת חילונית, או ללמוד להסתדר יחד". איך? בבקשה: "העם היושב בציון החליט לייצב את המצב שהיה לפני קום המדינה, מה שהרב זרח ד"ר ורהפטיג כינה סטטוס קוו, זאת אומרת מדינה יהודית, אמנם לא לגמרי, אלא מבחינה מסוימת". כדי לחדד מבהיר אבינר כי "יש מקום לסובלנות אבל אין מקום לוויתורים", וכי "רוב העם מסכים. יש רק שלוש קבוצות מיעוט שמתנגדות מסיבות שונות. חרדים קיצוניים, כי הם באופן מוחלט נגד המדינה; חילונים קיצוניים, כי הם באופן מוחלט נגד התורה; ודתיים־לאומיים ליברליים, המעוניינים למצוא חן בעיני החילונים. רובם של החילונים מסכימים מתוך אחריות לאומית. למשל, אם תהיה הגדרת מי יהודי וגיור לא על פי ההלכה, יהיו כאן שני עמים, וזה יהיה אסון. אם יהיו גירושים לא על פי ההלכה, יתרבו ממזרים ואז ייווצרו שני עמים חלילה". כאשר נשאל אבינר אם אין פסיקת התורה סותרת את הדמוקרטיה השיב: "לא פוסקים הלכה על פי דמוקרטיה, אלא על פי תורה. כלומר אפשר לקבל דמוקרטיה אם אינה סותרת את התורה. לא מדינה דמוקרטית־יהודית אלא יהודית־דמוקרטית. תלוי כיצד מגדירים דמוקרטיה. יש גם מושג של דמוקרטיה הסדרית, מושג שקיים כבר 50 שנה, מה שקורה בארצנו במידה מסוימת. וגם בכמה מדינות בעולם המערבי. אצלנו, ליתר דיוק", מסביר אבינר, "זו דמוקרטיה תאגודתית (אין צורך בהסברים. מדובר בבלה־בלה, ר"א)."

ככלל, העיסוק התקשורתי האקדמי והאינטלקטואלי בעניין הפרדת הדת מן המדינה גדוש ברצון ערטילאי וכן לאחדות כלשהי. לאנשים שוחרי טוב יש נטייה טבעית להכיל את אמונתם התמימה של המאמינים, אלא שבמציאות המתהווה אין להם סיכוי מול פס הייצור של חיילי העופרת בהתנחלויות, הרחם התעשייתי של החרדים ועוצמת האמונה של המסורתיים בכפירתם של האשכנזים והשמאלנים בדת ישראל (אגב, הם די צודקים).

ועדיין: הקרב האמיתי על ההפרדה לא מתחולל באגן ההיקוות האקסקלוסיבי של פילוסופים, רבנים ואקדמאים, אלא בים הסוער של בחירות וחקיקה פוליטית. חלקם של הדתיים לנגזרותיהם באוכלוסייה הוא בערך כ־20%, חלקם בכנסת הוא קרוב לשליש. כוח המיקוח שלהם עולה עשרות מונים על כל מגזר אחר, עקב פוליטיקאים חילונים ציניים שמשתפים עמם פעולה כדי לקדם את האג'נדה האישית־מפלגתית־כיתתית שלהם. ואף מילה על בנימין נתניהו. הוא בסך הכל קידם בעוד צעד את כניעתם של כל ראשי הממשלות לדורותיהם. וכך, כמו חיתוך נקניק, ההדתה מתקדמת פרוסה אחר פרוסה, ללא קשר למשקלה האמיתי של האוכלוסייה הדתית.

המפלגות החרדיות והדתיות – יהדות התורה, ש"ס וימינה – מאיישות כ־20 חברי כנסת. בתהליכים אחרים או בניסיון לקרוץ לאוכלוסייה הדתית, מכניסות הרשימות החילוניות לכנסת נציגים חובשי כיפה, וכיום יש בזו הנוכחית כ־15 נוספים, כך שהלובי הדתי כולל כיום כשליש מכל חברי הכנסת, כאמור. אך מספר הפקידים חובשי הכיפות בשירות הממלכתי הוא כמעט מבהיל. להזכירנו, מדובר בכ־20% מן האוכלוסייה הכללית. העובדה שכולם שם במגזר מתקוטטים עם כולם אינה משנה את המגמה: המשך הכיבוש בגדה המערבית, והמשך ההדתה לטובת "המשפט העברי".

יש אלוהים?

גילוי נאות: דיני ההלכה, על פי הבנתי הדלה, הם אוסף אקראי של אמונות טפלות וטקסים קמאיים שחלקם, כך אני מתרשם, הוא פרי רוחם המתעתעת של טיפוסים בעייתיים במהלך ההיסטוריה של עריכת כתבי הקודש (אני מקווה שאף אחד לא חושד באלוהים שהיה מעורב ישירות או בעקיפין בתהליך הזה). הניסיון לזווג את ההלכה לחילוניות באמצעות "סטטוס קוו" שעליו הוחלט עם קום המדינה, הוא תרתי דסתרי. נדבכים המנוגדים זה לזה מלכתחילה. הבסיס לחילוניות הוא הטלת ספק. הבסיס לדת הוא כזה ראה וקדש. נכון שבאותה נשימה, עבור החילוני גם החילוניות היא ערך מקודש. לפחות בעיניי. אבל אין צורך להתרגש בגלל הסתירה לכאורה. בסך הכל זהו תעלול לוגי לא מוצלח במיוחד משום שלא מדובר בקידוש השם, אלא בקידוש התהליך של קבלת החלטות רציונליות, שניתנות לשינוי כאשר צצה טענה מוכחת ואמפירית הסותרת את הטענה הנוכחית. שלא לדבר על כך שלחיות על פי ציווי התורה זה לחזור 2,000 שנה ויותר אחורה. לא רק חוקים ומצוות, אלא גם בלי אנטיביוטיקה ומנועים. ואם כבר חוקים ומצוות מקדמת דנא, אזי גם סקילה ו"פטר חמור" (חפשו זאת ודמיינו את ההלכה למעשה במאה ה־21. סמוטריץ' כבר עושה את זה). ואם כבר איראן זה כאן, אז עד הסוף. עד לרמה שבה המאבק בין הדת למדינה ב־2020 הוא או אנחנו או הם. כל מי שסבור שהדרך היחידה שלו לחיות כאדם וכעם היא במסגרת חילונית ליברלית, דמוקרטית ורציונלית, חייב להיאבק מאותה נקודת מבט: או אנחנו או הם. כך גם פועל האגף החרדי־דתי־לאומני, שההפרדה בין דת ומדינה היא עבורו גזר דין מוות – בעיקר פוליטי, אבל גם מבחינת גימוד זהותו כחרדי, כמזרחי מסורתי, או כדתי ציוני־לאומי.

שלא תהיה טעות: ההפרדה בין הדת למדינה לא פוסלת את ההנחה שהדת היא צורך לא רק למאמיניה אלא לכל אדם שמחפש משמעות ומגיע אל האור בחסות אלוהים כלשהו, ישו, בודהה או אללה, רבי נחמן מאומן או הלובביצ'ר מברוקלין. מאמינים מוכנים לשלם מחירים אישיים וכלכליים כדי להינצל, להירפא או להיוולד מחדש באדיבות חוצן כלשהו. זהו מהלך שבבסיסו הוא תרפויטי, ומבחינה זו הוא נכון לכל אדם במצוקה. כמו טיפול פסיכולוגי או אנליזה פרוידיאנית. האמת, לפעמים הוא לא פחות יעיל.

העניין התרפי הוא קשר אישי, צקון לחש אינטימי, או זעקות ברסלביות בין המאמין ביער לאלוהיו בשמיים. חברותא או מיתותא (כמאמר חז"ל) היא סוג של תמיכה קבוצתית, וכמה יותר סוערת – יותר מספקת. הקרחנות באומן, טישים מרימי תקרות אצל אדמו"רים, כינוסי ההתעוררות של ש"ס או דינמיקת המונים קרועי עיניים של הלובביצ'ר. אין שום דבר רע במסיבות ההמוניות הללו כמו שאין שום דבר רע בקונצרט רוק, במשחק כדורגל או במסיבת טבע. ההליך התרפויטי האישי המשולב בדינמיקה של גיבוש קהילתי הוא מסוכן כאשר הוא מתחבר עם עסקנים נוכלים, כוהנים כמקצוע, רבנים מטורללים ופוליטיקאים ציניקנים. והוא מסוכן שבעתיים כאשר אלה מחלחלים את האמונה של תומכיהם לחוקי המדינה או הקהילה כדי לשמר את שלטונם עליהם.

אני לא בטוח ביכולת שלי להגדיר במדויק מה זה דת, אבל די בטוח ביכולת שלי ושל המדינה להגדיר מה היא כת ככתוב בחוק הכתות (ראה ערך). כמו ש"ס של הרב עובדיה, או חסידות גור או חב"ד. הרב יהודה צבי קוק הקדים אותי גם בהגדרת חב"ד ככת וגם בהקמת משיחי א"י והמקדש. ההנחה המקובלת היא שהיהדות אינה דת לחוד או לאום לחוד, וישראל היא מדינת כלאיים היברידית. הבעיה היא הכיוון. כפי שזה מצטייר כיום, ישראל נעה בכיוון המדינות שבהן חוקי האסלאם הם חוקי המדינה – איראן, טורקיה, סעודיה, המפרציות ועוד – ומבחינה זו אנחנו משתלבים בהצלחה במזרח התיכון.

"כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה?", כתב בנימין זאב הרצל בספרו 'מדינת היהודים', "לא! (…) לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ".

אם בהבזק נבואי נוסף היה חוזה המדינה רואה את מדינת ישראל 2020, היה אולי קופץ מהמרפסת בבזל.

צבא הדתה לישראל

לא ברור היכן החילוניות הולכת וניגפת בקצב מהיר יותר, בצה"ל או באזרחות. ברור לגמרי שזליגת תכתיבי הרבנות בצה"ל נגועה בפוליטיקה ובאידיאולוגיה. יש אלפי דוגמאות מקוממות לאורח שבו מציקים רבני ומשגיחי כשרות לחיילים חילונים, אבל זהו הכסף הקטן שעושה רעש גדול. הכסף הגדול הוא הרעלת כל החיילים הצעירים, תינוקות המלש"ב, באויב דמוני שרוצה להרוג את כולנו מעצם קיומו וקיומנו, והפיכתו ללא אדם. ראש החץ של מאמץ ההדתה בצה"ל הוא התגייסותם של אלפי חיילים חובשי כיפה היישר מקסרקטיני הישיבות והמכינות, שם מטעינים אותם בדלק האמוני, לקסרקטיני הצבא. יש להם גיבוי פוליטי. כך שמבחינה זו, הם לא שונים מבני הקיבוצים בשנים שלאחר הקמת המדינה, נניח עד לאמצע שנות ה־70. האיום הקיומי של אז היה מניע לגיטימי להתגייסות לקרבי ולרוח ההקרבה של אותם ימים. מלחמת ששת הימים טרפה את ניצני המדינה החילונית־דמוקרטית והטריפה את הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן. כשהחלה תנועת הכוחות מגוש עציון לכיבוש חברון, הוא ניצב על ג'יפ פתוח וקרא "זכור את עשה לך עמלק". מאז תא"ל עופר וינטר הוא מפקד גיס, ועמלק הוא כל מי שמתנגד לקואליציה הלאומנית של נתניהו. צה"ל כפי שהוא מיוצג במטכ"ל הוא צבא אחד; צבא העם של אלאור אזריה הוא צבא אחר. קבוצה של כ־20 חיילים נעה באמצע ספטמבר לעבר בית נתניהו בבלפור בהתרסה מול הפגנת המחאה. פקודות מטכ"ל עבור החבורה ששרה "ביבי מלך ישראל" הן המלצה בלתי ידועה. ודאי לא מחייבת.