fbpx

הבטחות העתיד האבוד // מאת אורן נהרי

על פתח המאה ה־20 האופטימי בתערוכה העולמית של פריז, ההלם שתוכּה בו האנושות לאחר מכן, והמסקנות לימינו אנו

0

אביב וקיץ 1900, בדיוק עתה, לפני 120 שנים. בחודש אפריל של אותה שנה נפתחה 'התערוכה העולמית' של פריז. כן, זה היה מותג. במאה ה־19 ותחילת ה־20 קיימו מספר מדינות, כולן באירופה וארה"ב, תערוכות שכונו 'תערוכות גדולות' או 'עולמיות'. כל אחת ואחת מהן הייתה אירוע שהצהיר: אנחנו – צרפת, בריטניה, ארה"ב – אנחנו הגדולים והטובים ביותר.

הדרך הפשוטה ביותר להמחיש את ההצהרה הייתה באמצעות מבני ענק מפוארים, חלקם זמניים, שנועדו להדהים את המבקרים. המפורסם שבהם היה מגדל, שנבנה לכבוד התערוכה העולמית הקודמת שנערכה בפריז, 11 שנים קודם לכן – מגדל שתכנן המהנדס גוסטב אייפל. מגדל אייפל נועד להריסה אחרי התערוכה, אבל אז התברר שיש לו ערך כתחנת אלחוט בגלל גובהו, וכך המבנה המזוהה יותר מכל עם פריז לא נהרס. לכבוד התערוכה בלונדון, הראשונה שנערכה, ב־1851, נבנה ארמון הבדולח – 'קריסטל פאלאס', ובריטניה הציגה את הישגיה בעיקר בתחום התעשייה והטכנולוגיה, כיאה למדינה שבה החלה המהפכה התעשייתית 100 שנה קודם לכן. לכבוד התערוכה בשיקגו ב־1893, הראשונה שנערכה בארה"ב, המציא מהנדס אלמוני בשם ג'ורג' פריס את הגלגל הענק (ושמו עד היום: Ferris Wheel). בתערוכה בשיקגו הוצגו לראשונה לציבור תאורת החשמל והטלפון. במכרז על אספקת החשמל ניצחה חברת ווסטינגהאוס, שהסתמכה על ניקולה טסלה וזרם החילופין שלו, את תומס אדיסון והזרם הישיר. ניצחון שיסמל את ניצחונה הכולל במלחמת הזרמים הידועה. ובאופן מאוד אמריקאי, באותה תערוכה פעל הרוצח הסדרתי הקטלני ביותר בתולדות ארה"ב, ד"ר הנרי הולמס, שבנה בית מלון מיוחד לתיירים המגיעים לתערוכה ורצח בו עשרות, אולי מאות, נערות צעירות שהגיעו לשיקגו לעבוד בתערוכה.

התערוכה של 1900 נועדה לסכם את המאה ה־19 ולחגוג את בוא המאה ה־20. וכמובן פריז היא המקום לכך – המדינה שראתה את עצמה, ורבים ראו בה, המובילה בעולם – ודאי בתחום הטעם הטוב והתרבות. אמנם היא הובסה בידי פרוסיה לפני פחות מ־30 שנה, אבל היא עדיין מעצמה, בכל תחום. לרגל התערוכה נבנו תחנות הרכבת גאר דה ליון וגאר ד'אורסה (כיום מוזיאון נהדר), המבנים של גראן פאלה ופטי פאלה, גשר אלכסנדר השלישי. קו המטרו הראשון נחנך לכבודה, תגליות מדעיות וטכנולוגיות הוצגו בה, כמו הכרכרה הממונעת שהציג פרדיננד פורשה. הוקרנו גם קטעי ראינוע ותיאטרון עם שרה ברנר, שחקנית הבמה הגדולה של דורה (יהודייה־צרפתייה, אגב), והיו תצוגות מכל העולם – כאשר התצוגות האנתרופולוגיות, בעיקר מאפריקה, מעוררות אי־נוחות רבה, גם כשזוכרים את הגזענות המובנית של התקופה.

אמנם היה ענן שהעיב על התערוכה, על יוקרתה, אולי אפילו על קיומה – פרשת דרייפוס. הסרן היהודי הורשע ונשלח לאי השדים בתום משפט שנמשך שלושה ימים, אבל הפרשה המשיכה להעיב על צרפת. הימין השמרני, הקתולי, האנטישמי – לעומת השמאל שדרש צדק לדרייפוס. מאבק משפטי, פוליטי, תרבותי, של צרפת הישנה לעומת החדשה. והיו קריאות לחרם על צרפת (ועל התערוכה העולמית שלה) מצד מדינות רבות ובהן בת הברית הקרובה ארה"ב. הקריאות היו בין הגורמים לחנינה שנתן הנשיא לובה לדרייפוס בספטמבר 1899, דבר שפתר את בעיית התערוכה (לטיהור שמו ולזיכויו המלא של דרייפוס נדרשו עוד שנים רבות). 

תבוסת היוהרה

התערוכה העולמית בפריז הייתה, כמו קודמותיה, תצוגה מפוארת של יכולת האדם המערבי, של גאוותו – המוצדקת – בהישגיו. ניתנה מדליית זהב לציור 'פילוסופיה' של קלימט. במסגרת התערוכה נערכו גם קונגרס בינלאומי לפילוסופיה, ואחד גם למתמטיקה, שבו הוצגו 23 הבעיות המתמטיות הגדולות הממתינות לפתרונן (רשימה שחיבר המתמטיקאי הגרמני הדגול דוד הילברט). ובמקביל לתערוכה העולמית, נערכו בפריז גם המשחקים האולימפיים, בפעם השנייה בעת החדשה.

כל מי שתכנן את התערוכה, כל מי שביקר בה, יצא עם תחושה – בעצם ודאות – שהמאה ה־20 תהיה נאורה ונבונה אף יותר, שאנו בדרך הנכונה לעידן של שלטון התבונה ושההתקדמות מתמשכת בכל תחום, מהמדעי עד הפוליטי.

ויש התקדמות, כמובן. אבל עידן ההתפארות האירופית או המערבית חסרת הבושה הסתיים. היהירות איננה עוד. בריטניה לא יכלה להציג עוד את האוניות המרהיבות שבנה המהנדס הגאון איסמברד קינגדום ברונל (כן, זה שמו. ובמצעד הבריטים הדגולים, או האנגלים הדגולים, הוא מגיע בכל משאל לחמשת המקומות הראשונים – ואזכיר שבהיסטוריה הבריטית נמצאים צ'רצ'יל ואליזבת הראשונה, ליווינגסטון וברטון, דיקנס וברונטה ושייקספיר, וואט, ניוטון ופאראדיי, קוק ודרייק, נלסון ושקלטון ועוד ועוד), אחרי טביעת הטיטאניק, למשל.

המורשת נשארה, קצת, בתערוכות אקספו הממשיכות להתקיים. אבל זה לא זה, תסכימו איתי.

14 שנה אחרי האירוע פרצה מלחמת העולם הראשונה. המאה ה־19, עם "ודאויותיה המוחלטות" הסתיימה, והמאה ה־20 החלה, והיא תהיה שונה לחלוטין בכל תחום: איינשטיין ופלאנק יכניסו אי־ודאות לפיזיקה הכה מדויקת, פיקאסו ובראק ישנו לעד את הציור והאמנויות החזותיות, והתחושה שהקייזרים, הצארים, המלכים ראויים לשלוט בחסד האל תקרוס בקרבות חסרי התוחלת והקטלניים בוורדן, איפר והסום. בסיומה של המלחמה הגדולה חלק גדול מהמדינות האירופיות, מהאימפריות הנצחיות, שהציגו לראווה את הישגיהן בתערוכות העולמיות, לא היו קיימות עוד.

המאה ה־20 תהיה שונה לחלוטין, בכל תחום – ממדע ועד תרבות, מפוליטיקה עד כלכלה – ממה שדימו לעצמם עשרות אלפי המבקרים והמבקרות בתערוכה הגרנדיוזית, הנפלאה בקיץ ההוא, עם שמלות הקרינולינה והשמשיות, עם השפמים המטופחים בשעווה וכובעי הצילינדר. הם לא יכלו לדעת זאת, כמובן, אבל השמש שהם ראו לא הייתה המשך זריחת העולם שהכירו – אלא השמש השוקעת של העולם הישן. 

השונה – והדומה להחריד

טור מקסים, אתם אומרים לעצמכם (או כך לפחות אני מקווה…), באמת מרתק לחזור לזמנים האלה, של ה"בל אפוק" – התקופה היפה, שבה החיים היו נהדרים (אם היית גבר לבן אמיד), שלווים, כשהיה ביטחון במנהיגים, אמון במוסדות, פטריוטיזם, כשהחיים השתפרו והלכו – אבל לא בקצב מהיר מדי. עדיין – מדוע הטור מופיע בחלק הראשון, זה המוקדש לעניינים השוטפים של המגזין המכובד שאתם מחזיקים?

והתשובה היא שיש בתערוכה הזו לקח. לקח בעצם קיומה – וכמובן, לקח באירועים שיקרו אחריה.

התערוכה העולמית של פריז, התערוכות העולמיות בכלל, היו סמל לעידן הגלובליזציה השני: כמובן, גם החלוקה לתקופות חותכת מדי ונעשית לשם הנוחות, אבל אם היה עידן גלובליזציה וסחר קדום, שסמלו המובהק ביותר היה דרך המשי, ועידן שני שהחל עם מסעות התגליות, הדפוס, הגיע לפרקו במהפכה התעשייתית והתבטא בשלל צורות. האימפריאליזם המערבי – הכולל גם מוצרי מזון חדשים מאמריקה. מושבות אירופיות ברחבי העולם. עבדות, כמובן. יבוא חומרי גלם מרחבי העולם לאנגליה, למשל, ושם הפיכתם באמצעות ההמצאה החדשה – מנוע הקיטור המניע בתי חרושת לטקסטיל – למוצרים מוגמרים וייצואם מחדש לרחבי העולם.

והסמל הבוהק של התהליך הזה היה התערוכה העולמית. לא ראו בה כמובן את הסבל, האומללות, הניצול – ראו את הקדמה, הנאורות, המדע, האמנות. לא ראו את הנשארים מאחור – אלא את המרוויחים מהמצב הקיים.

ומצב דומה מתרחש כיום: לא כיום ספציפית בזמן הקורונה; כיום בזמן של העשור או שניים האחרונים, האצת התהליכים המרהיבים, המדהימים – המותירים כה רבים, בני אדם, מדינות, יבשות, מאחור. וכמו האנשים שטיילו בביטחון עצמי כה עמוק בתערוכה אז, איננו יכולים לתאר לעצמנו שעולמנו עלול להשתנות, ולהשתנות לרעה. ובבת אחת.

זה קרה אז. זה עלול לקרות שוב.

טורים נופים מאת אורן נהרי:

העולם שאחרי הקורונה // הטור של אורן נהרי
חפש את המנהיג // הטור של אורן נהרי

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook