ד"ש מהשד // התראות ישאל השנייה // מאת אמיר אורן

גלגולו של הפולמוס הבלתי נגמר "ישראל הראשונה" מול "ישראל השנייה" בשדה הפוליטי, מתודלק כהרגלו היטב על ידי השלטון הנוכחי. צלילה אל פרוטוקולים של ממשלות מפא"י והתכתבויות בין ראשי השלטון אז, מגלה שהכתובת הייתה לפניהם, שחור על גבי פנקס אדום. מה התריעו בפני בן־גוריון ואשכול, כיצד חשו נציגי עדות המזרח של תנועת העבודה, ואיך קשור ה־CIA לכל זה? מיוחד

לדודה פנינה, שהתגוררה ברחוב סוקולוב 50 בתל אביב, היה שכן. איש מתון למראה, בעשור השביעי לחייו לערך, שהתדפק מעת לעת על דלתה בענייני ועד הבית; אולי גם קיבל כוס תה. מאחורי הקלסתר האפרורי פעל מוח של מהפכן (כך ביקש להצטייר). השכן, קלמן כצנלסון, היה אחד מגדולי הגזענים שהעזו לבטא ברבים את דעותיהם הקדומות. הוא שאף לחולל את "המהפכה האשכנזית" ולייצב את יוצאי אשכנז בישראל במקומם הטבעי, העליון, בעוד העם המזרחי נותר בנחיתותו, במדרגה התחתונה.

גזענותו של כצנלסון הזמינה גינויים קולניים ונרחבים, אך היו חברים ששמרו לו אמונים. למשל, משפחת עמיתו לשעבר בביטאונים רוויזיוניסטיים, בנציון נתניהו. ולא רק הדור הראשון. ב־1989, רבע מאה לאחר הופעת ספרו המתסיס תחת אותו שם – "המהפכה האשכנזית" – שלח כצנלסון לידיד צעיר יצירה נוספת שפרסם.

"ביבי היקר", כתב המחבר הגאה בגזענותו, "ספרי החדש. מקווה שתמצא בו עניין. ד"ש לאמא". וסגן שר החוץ בנימין נתניהו, תושב חוזר טרי מאמריקה, לא אכזב. "קלמן היקר, תודה על ספרך החדש, אותו אקרא מחר בטיסה לאירופה". תמיד יש טיסה לאירופה, אגב, לא הייתה זו הטיסה הגורלית שהפגישה אותו עם דיילת שתכריע גורלות לימים. לכך נותרה שנה נוספת. בעיצומה של שנה זו עדיין הרשה לעצמו נתניהו לציין במפורש את בתו במברקיו, כמו למשל כשהודה לשגריר בקניה ולרעייתו בתום אירוח: "אני מעריך במיוחד את הטיפול הלבבי בבתי נועה, שאינה פוסקת מלדבר על ביתכם החם ועל הסיור שערכה".

נתניהו אינו אשם בגזענותו של ידיד המשפחה, אבל אולי אין פלא שמעולם לא הסתייג מ"קלמן היקר" ומדעותיו. זכורה ההתבטאות על חטיבת גולני, שייחס לו סופר המלחמות הבריטי מקס הייסטינגס: "חיילים מזרחים יעילים, בתנאי שמפקדים עליהם קצינים לבנים". במקרהו של נתניהו, אין אחיזה אף לקלישאה "כמה מחבריי הטובים הם…"; כי אם נותרו לו בכלל חברים טובים, לא יקל למצוא ביניהם אנשי אותן עדות שתבשיליהן – על פי העדויות – אינם מקובלים על גבירת הבית. ואם יאותר חריג, הוא בוודאי מגלם תועלת כלשהי המנעימה את תלאות החיים (ע"ע רוני מאנה).

ההוויה הזו, שבה שלטון נתניהו נשען על בסיס שהמנהיג וסביבתו לכאורה בזים לו ומנצלים אותו, ממשיכה לסקרן חוקרי מדע מדינה וסוציולוגיה שאינם חיים את ההוויה הישראלית. זוהי אינה תופעה ייחודית לנו. "בריטניה האחרת", למשל, זהו מטבע לשון מאמצע המאה הקודמת (שהומר לאחר היבוא ארצה ל"ישראל השנייה"); קלישאה בת למעלה מיובל שנים, שעשתה מהקיבוע המעמדי שקיפח אותה בהזדמנויות השכלה וכלכלה, מנוף לניצחונות מפלגת הלייבור על השמרנים. הכורים, הפועלים, דרי השיכונים, דלת העם, הצביעו בעד מפלגת אצולה מתנוונת ומעקמת חוטם. ואז המשרתים קמו על האדונים.

ובישראל? ההפך. השתנה השלטון, אבל לא הרקע העדתי, החברתי והכלכלי של הנמצאים בחוד המדרג.

מהות מול כמות

כאן אנו מגיעים אל האנשים שניפחו, באותם ימי בראשית של ישראל, את הזכוכית שממנה נוצר הבקבוק שמתוכו הגיח לעולם השד העדתי. אלה לא ידעו עד כמה הוא עמיד לפגעי הזמן ולתהפוכות הפוליטיקה. דבר, נדמה, לא יכול לו. הוא מצויד בחיסון טבעי גם נגד נגיף הקורונה.

הארכיונים, הנפתחים עד כדי מבול, שולחים ד"ש מהשד. מאלף להיווכח, בקריאת דיוני ממשלה ותכתובות פנימיות, עד כמה העתיד קצר הטווח של המדינה, הלוא הוא ההווה של המאה ה־21, נחזה כאזהרה. אזהרה העלולה להתממש אם לא יינקטו צעדים לסיכולה. והם לא ננקטו.

הסיבה, כנראה, אנושית מאוד. המתריעים דאז רצו בכנות בטובת המסגרות הפוליטיות הקיימות, שאותה זיהו עם טובת המדינה – ושבתהליך דרוויניסטי נגזר עליהן להיכחד אם לא יסתגלו. אלא שההסתגלות חייבה ויתורים על עמדות כוח. ויתורי הזולת, כמובן. איש לא קם ואמר, "אנחנו כבדים מדי באשכנזים, אני אשכנזי, לפיכך אני מפנה את מקומי למזרחי, תחי מפא"י".

האנשים דנן היו כמו חבורת דינוזאורים הנפגשת לשיחת נפש, מסכמת שמוכרחים להשתנות, והכל אומרים זה לזה, "אתה ראשון, יא דינו". ברור, מוכרחים להעלות את הנוער להרכב. הקבוצה מזדקנת, זה ייגמר רע. מחליטים עקרונית בחיוב – ודוחים את הביצוע לעונה הבאה. מעשית, עניין הקיבעון והמשגים היה פנים־מפלגתי, ובהתאם לכך "כמותי" לא פחות מ"איכותי". במפא"י על גלגוליה, התליינים לא חסו זה על זה ולא היססו לערוף, או "לשחוט" (בתיאורו של משה שרת), בכירים כמו שרת, פנחס לבון ודב יוסף. בהצבעות במרכז המפלגה, למחנות המנוגדים נדרש גוש של נאמנים כדי שביחסי הכוחות (אשכול נגד בן־גוריון, רבין נגד פרס) הרוב יהיה איתם. כלומר, יותר מאשר הם סלדו מצירוף כוחות חדשים – צעירים בני עדות המזרח לשם העניין – הם פשוט לא סמכו עליהם. פוליטיקאים סומכים על מי שהם מכירים, ובהצבעות אנחנו צריכים את "האנשים שלנו".

כדאי להתעכב על ממד הכמות. זאת פצצת הזמן שמייסדי המדינה טמנו לעצמם בעיניים פקוחות, כי בלעדיה היה אוזל הזמן הרבה לפני הפיצוץ. הם משולים לדיירים בבניין קטן, יזמים־קבלנים עצמיים, הבונים על גגו קומות נוספות למכירה, וסופם שהם במיעוט באסיפת הדיירים המשנה את אורחות החיים בבניין.

מדינת ישראל פעלה לחלץ קהילות יהודיות ממדינות שבהן היו במצוקה, בפועל או בכוח, לטובתן ולטובתה. לטובת הקהילות, כדי שלא יעשו בהן שפטים; ולטובתה, כי נדרשו לה חיילים לצבא עתיר חי"ר ודל טכנולוגיה, וכמובן מתיישבים להגנה מרחבית ביישובי ספר. האוכלוסייה הקיימת, שמתוכה גויסו להילחם ולהתנדב, הייתה קטנה מכדי לשאת בנטל. משמע, המצילים ציפו מהניצולים להצטרף אליהם במשימות שהוגדרו כלאומיות. חוליית התורפה בשרשרת הפליטה והקליטה הייתה הנשירה בין שם לכאן, לאירופה או לאמריקה. ישראל הרשמית – הממשלה והסוכנות היהודית – חשדה בקהילות מסוימות שבכוונתן להעביר את הדורות היצרניים שלהן לניכר, לחיי נוחות, ולהעמיס את הקשישים, החולים והבורים על התשתית המאותגרת ממילא בארץ.

גילוי ספרד של האמריקאים

לפני שחוזרים לאמירות המקומיות, של שרים וחברי כנסת ועסקנים אחרים, כדאי להציץ בהתרשמות חיצונית. זו הגיעה מסוכנות הביון האמריקאית ה־CIA. באביב 1982, ערב מלחמת לבנון שטרפה את קלפי המהמרים (עד למלחמה שחולל, שר הביטחון אריאל שרון סומן כמוביל במאבק על ירושת מנחם בגין), הפיצו האנליסטים מהסוכנות שעסקו בישראל הערכת מודיעין: "העימות הספרדי־אשכנזי והנובע ממנו".

הדו"ח הסודי הוכן במחלקת המזרח התיכון של אגף המחקר, בתיאום עם אגף המבצעים, המופקד על האיסוף. כך נקבע בו:

• שליטת היהודים האשכנזים בממשלת ישראל וכלכלתה מיוחסת בעיקרה להגירתם המוקדמת והניכרת לפלשתינה/ארץ ישראל, ולהתארגנותם והנהגתם בכל המוסדות הציבוריים והפרטיים החשובים לפני הקמת המדינה.
• הגירה כבדה של יהודים ספרדים לישראל החלה רק לאחר הקמת המדינה ב־1948. יחד עם אורח החיים המסורתי שלהם, קלעה אותם עובדה זו לנחיתות רבה. הם ממשיכים להשתרך הרחק מאחורי האשכנזים ברוב התחומים העיקריים – הכנסה, השכלה אקדמית והזדמנויות להתקדם לעמדות בכירות בממשל ובעסקים.
• לאור שיעור הילודה הגבוה שלהם, יחסית, הספרדים יהוו רוב הולך וגדל בציבור המצביעים. הליכוד בהנהגת ראש הממשלה מנחם בגין חייב לשמר את תמיכתם העילאית כדי להישאר בשלטון. סיכויי מפלגת העבודה לחזור לשלטון עגומים, אלא אם כן המצג שלה לספרדים יהיה אמין יותר בהפסקת הסכסוכים בתוכה, בנקיטת קו נוקשה יותר במדיניות חוץ ובאימוץ תביעות הספרדים להקצאת נתח תקציבי מוגדל לתוכניות רווחה.
• בארבע מערכות הבחירות שלאחר מלחמת ששת הימים – 1969, 1973, 1977, 1981 – הגדילה מפלגת 'חרות' של בגין, ליבת הליכוד, את חלקה בקרב המצביעים הספרדים על חשבון העבודה. ב־1981 היוו הספרדים 60% ממצביעי הליכוד ורק 25% ממצביעי העבודה.
• בחירות 1981 שיקפו את פיצול המערכת הפוליטית לשלושה גושים: מעמד בינוני לאומני, ספרדי בעיקרו, התומך בליכוד; מעמד בינוני־גבוה מתון יותר, לרוב אשכנזי, המצדד בעבודה; וקבוצה מאוזנת למדי התומכת במפלגות הדתיות. התמיכה הספרדית בליכוד נובעת בעיקרה מהזדהות עם בגין כמנהיג תקיף וכריזמטי. בצאתו מהזירה, אפשר שאכזבת הספרדים מכישלון הליכוד בטיפול בבעיות חברתיות וכלכליות דוחקות תביא לניכור חמור ולהגברת האלימות בהובלה ספרדית.

ההתעניינות האמריקאית הייתה מעשית מאוד: הניתוח הפוליטי נועד לסמן מגמות במדיניות החוץ והביטחון. "אוכלוסיית ישראל נעשית יותר ויותר שמרנית בהשקפתה ומתקרבת לעמדות המדיניות הנוקשות של קבוצות ספרדיות מבוגרות, מה גם שגדל דור ילידי ישראל ממוצא ספרדי. צפוי חיזוק לנוקשות הליכוד כלפי הגדה המערבית והפלסטינים. לטווח ארוך, סביר שיתהווה פער בעמדות הספרדים והאשכנזים כלפי היחסים עם מדינות מפתח באמריקה הצפונית והלטינית ובמערב אירופה. האשכנזים יתמכו במדיניות מתונה, מחשש למתיחות בקשרים עם בעלות ברית מסורתיות. מהגרים ספרדים וצעירים ילידי ישראל יצדדו במיקוח קשוח ובפעולות מנע צבאיות".

–

הנה נקודות נוספות ברקע אותו דו"ח ששווה להתעכב עליהן, לפני שצוללים לפרוטוקולים.

• במאה ה־19 היה לספרדים רוב של כ־60% בקרב יהודי הארץ. הנתח הזה ירד לכרבע עד שנות ה־30 של המאה ה־20, וחזר ועלה לרמתו הקודמת – עם גלי ההגירה של אחרי קום המדינה.
• בגלל ריחוקם מהאירועים המרכזיים של מלחמת העולם השנייה, היהודים הספרדים כמעט ולא הושפעו מהשואה והיו רגישים הרבה פחות מעיסוקם של האשכנזים בה.
• הספרדים סבלו יותר מאחרים מקשייה של ישראל לעכל את מבול המהגרים (האוכלוסייה הכפילה עצמה בתוך שלוש שנותיה הראשונות של המדינה). במעברות שהקימה הממשלה, בפיזור שביסודו תכנון מרכזי־אוכלוסייה עתידיים, שוכנו תחילה מהגרים אשכנזים וספרדים במספר דומה, אבל האשכנזים הצליחו להקדים ולצאת בזכות קשרים עם הוותיקים ושליטה בעברית ובשפות אחרות השגורות בפי הפקידות. הספרדים דיברו ערבית, שלא הייתה נפוצה בממסד ובקהילה האשכנזית.
• העמדות והתרבות של קהילות ספרד ואשכנז התנגשו: דת לעומת חילוניות, הפנמה מול החצנה, גודל המשפחה, מידת שליטתו של האב ומקום האישה, היחס לעבודת אדמה ול"גאולת הארץ".
• למרות שיפור הדרגתי בהשכלה, בהכנסה ובנישואים בין־עדתיים, הפער והקיטוב עדיין גדולים. "מצוקת הדיור לספרדים, במחסור וביוקר הרכישה, חמורה במיוחד ומכפילה את קובלנותיהם. שיכוני עוני נותרו במרכזים עירוניים – התקווה בתל אביב, מוסררה וקטמון ט׳ בירושלים, בעוד אשכנזים שולטים בסביבות היוקרה כגון סביון, הרצליה (…). בחינוך, למרות חקיקה והשקעות, אשכנזים לומדים בממוצע שלוש שנים נוספות. תלמידים ספרדים מהווים 70% מהכיתות בבית הספר היסודי, 16% ממסיימי תיכון ורק 3% מבוגרי האוניברסיטאות".

ומכאן גם תמהו האמריקאים איך זה שהליכוד אינו טורח לתרגם, כמותית, את בוחריו לנבחריו: "רק שניים מ־15 שרי הליכוד ושישה מ־48 חברי סיעתו בכנסת הם ספרדים, לעומת 17 מ־47 הח"כים של המערך. ההנהגות הבכירות של שתי המפלגות כאחת הן אשכנזיות, ברובן המכריע".

מיהו ספרדי?

גם ארבעה עשורים מאוחר יותר, ממצא זה שומר על רעננותו. במקרה הישראלי, חוק הברזל של האוליגרכיה הוא שלא משנה אם מדובר במפא"י או באנטי־מפא"י, ב"ישראל הראשונה" או האחרת (שפוליטית דחקה את הראשונה לעמדה משנית), השליטה במפלגות תישאר בידיים אשכנזיות. גם כשהם רוב, הספרדים ממליכים את האשכנזים. כשנתניהו מטפס במעלה הדורות ו"מגלה" שורשים ספרדיים, זה מועיל לכל היותר להוצאת דרכון פורטוגלי. בזהותו הוא רחוק מחסידיו, כרחוק הבית הלבן מקזבלנקה.

ואם כך, חששם של פעילים במפא"י, על גלגוליה, שהמצביעים הספרדים יענישו את המפלגה על תת־ייצוג בהנהגתה היה מוצדק רק בחלקו. העונש בא, אבל לא בגלל הקיפוח בממשלה ובכנסת. מתברר שלגזע (במובנו העצי ולא הגנומי) לא היה ממש אכפת מה מתרחש בצמרת.

הדיונים והמכתבים בשנות ה־50 וה־60 מגוללים שורה ארוכה של תובנות ואזהרות. השלטון, היה ברור לכל, מסתכן באובדן תמיכתם של הספרדים. אבל תחילה נדרש בירור של הסוגיה: מיהו ספרדי. בן־גוריון התנגד להכללות ותבע דיוק. כשניצולי מחנות השמדה הביעו התנגדות לביקור שר ההגנה של מערב גרמניה, פרנץ יוזף שטראוס, כתב להם: "אתם דנים לא בהיטלר וחבריו, אתם מוציאים משפט על אנשים לא באשר הם נאצים – כי שטראוס מעולם לא היה נאצי – אלא על אנשים באשר הם גרמנים. העם היהודי לא קיבל ולא יקבל התורה הגזענית של היטלר, שאדם פסול מפני שייכותו לעם מסוים".

זה לא הפריע לבן־גוריון, בחילופי דברים ברקע ההונאה הגלומה בענף היהלומים, שלא כל מה שמוצהר משקף את המציאות – להזכיר שבארץ, האזרחים אינם מרמים את הגויים, אלא את עצמם: "אנחנו לא יהודים יהודים. אנחנו יהודים ישראלים. צריכים להיות בסדר".

להפוך את משרד הלימון ללימונדה

הסדר הישן של ממשלת אמצע המאה שעברה הציב למשל את גולדה מאיר כנציגה היחידה של מחצית האוכלוסייה לפי חתך מגדרי. בסדר הזה, התקשה בן־גוריון להבין מה לא הוגן בנציג יחיד של מחצית האוכלוסייה לפי חתך עדתי או מוצאי, והתפלפל סביב המונחים החופפים בחלקם אך אינם זהים – "ספרדים" ו"עדות המזרח".

ב־1948, כשנשלחה גולדה למוסקבה כראש הנציגות הדיפלומטית, הייתה הממשלה הזמנית, על 13 שריה, כל־גברית וכל־אשכנזית, למעט בכור־שלום שטרית. השוטר והשופט הטברייני עמד בראש רשימת לוויין של מפא"י בשם 'ספרדים ועדות המזרח'. זו הכניסה ארבעה חברים לכנסת הראשונה ושניים לכנסת השנייה. כששטרית נבלע במפא"י, הלכה המחצית האחרת של 'ספרדים' למפלגת 'הציונים הכלליים'. בראש מחצית זו עמד אליהו אלישר, שעוד ידובר בו כאן בהמשך.

שטרית החזיק בשנתה הראשונה של המדינה בתיק המיעוטים, שבוטל וקופל למנגנון היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה. במקביל, ועד ינואר 1967, כיהן כשר המשטרה. בכך נוצר, עם הזמן, דימוי של קרבת מוצא בין העבריינים, השוטרים, הסוהרים והשר. שוטרים, משמע זוטרים, לא הפיקוד הבכיר. למעט המפכ"ל השני יוסף נחמיאס, יליד ירושלים ובשר מבשרן של הפקידות והקצונה בביטחון ובדיפלומטיה, כל המינויים למפכ"ל עד למשה קראדי ב־2004 היו על טהרת האשכנזים.

בן־גוריון, שבנו עמוס היה מפקד מחוז תל אביב וסגן המפכ"ל, הקפיד בכבודם של המשטרה ושל מפקחה הכללי, אך תיק המשטרה נחשב לנחות ושולי, רחוק מהשפעה על המדיניות. בכל שנות מפא"י והעבודה הוא נמסר לנציג עדות המזרח – אחרי שטרית: אליהו ששון ושלמה הלל. בשנות ה־90, לאחר שורת שרים אשכנזים משלוש מפלגות (יוסף בורג מהמפד"ל כשר הפנים, חיים בר־לב מהעבודה ורוני מילוא מהליכוד), חודשה המסורת המזרחית – משה שחל ושלמה בן עמי מהעבודה, וביניהם אביגדור קהלני מ'הדרך השלישית'. אלא שבינתיים שודרג מעמדו של השר, כחבר קבע בקבינט הביטחוני, והמותג שונה ביוזמת שחל מ"משטרה" ל"ביטחון הפנים".

שחל פעל לפי תקדים שמעון פרס, שהפך את משרד הדואר למשרד התקשורת. כשמפא"י הכפילה את מספר השרים ממוצא מזרחי בהענקת תיק לאליהו ששון, הוא קיבל את הדואר, משרד זוטר אף יותר מהמשטרה. ששון התקדם צעד אחד (למשטרה) בממשלת אשכול, כששטרית התפטר ממנה ערב מותו, והדואר נמסר לישראל ישעיהו־שרעבי. כשגולדה – שתיעבה את פרס וניסתה כמו אשכול לפניה להימנע ממינויו לשר – נאלצה להשלים עם צירופו מטעם סיעת רפ"י, הוא נשלח לארץ גזירה. פרס לא התייאש, התחכם ושיכנז את הסיביר לסייבר.

במאזן המצטבר של כל ממשלות ישראל עד למלחמת יום הכיפורים, כיהנו רק חמישה שרים מזרחים – שטרית, ששון, ישעיהו, הלל ולכשנתיים שר הדתות יעקב משה טולידאנו, ללא שיוך מפלגתי. חצי תריסר הושלם רק ב־1974, עם אהרן אוזן.

השר ה"ממוזג יותר מכולם"

"במושג 'ספרדים' כוללים עכשיו כל מי שאינו אשכנזי", העיר בן־גוריון באחת מישיבות הממשלה ב־1959, "אבל הבבלים בוודאי שאינם ספרדים".

שר הדתות טולידאנו: "זה מוסכם על כל העדות".

בן־גוריון: "התימנים אינם מסכימים לכך. לא ייתנו לבחור רב (ראשי) תימני. היו גם שהתנגדו לרב (יצחק) נסים, כי הוא בבלי ולא ספרדי".

כמו כאב עמום, המתעורר ונעלם חליפות, הציק ההיבט העדתי למכאיבים כמעט כמו לכואבים. באחת מישיבות הממשלה הסכים בן־גוריון שחיוני לשפר את התנאים ביישובי העולים בני עדות המזרח, בייחוד בספר הדרומי. "לא עולים בתל אביב, שדינם כיישוב ותיק. הסכנה הנשקפת לביטחון היא מיישובי העולים, סכנה איומה. אם תהיה פלישה או הפצצה יכולה להיות בריחה, שיכולה להיות ראשית התמוטטות המדינה".

בישיבת ממשלה אחרת, ב־1956, תהה שר הפיתוח מרדכי בנטוב ממפ"ם מדוע חמלו חוקרי המשטרה על חשוד אשכנזי – והחמירו עם חשודים ממוצא אחר. "אחד, ברונשטיין, שוחרר (לחלופת מעצר) למלון, ושותפיו מעדות המזרח יושבים בבית הסוהר. אם זה נכון, מדוע האפליה?".

בנובמבר 1960 נערך בממשלה דיון ביוזמת שטרית, שהכריז: "אני מתריע על קיפוח עדות המזרח". הוא התריס כלפי שרים ממפלגות אחרות – משה חיים שפירא (פנים, מפד"ל) ופנחס רוזן (משפטים, הפרוגרסיבים). שטרית העדיף לדבר אחרון, אך בן־גוריון דרש שכמציע הסעיף, דווקא יפתח.

שטרית: "ברצוני לעמוד על היחס לעדות השונות. לא מספיק שאנו מדברים, מחליפים הכרזות בלי ביצוע. הממשלה מקימה מפעם לפעם ועדות ומועצות ציבוריות. החלק הספרדי בטל בשישים (…) אנו, ממשלת ישראל, דואגים למיזוג גלויות. איך אני יכול להגיד שיש מיזוג גלויות, בשעה שיש מוסדות, ציבוריים או ממשלתיים, שאינם דואגים לזאת אפילו במידה מינימלית".

בן־גוריון: "העניין הוא של עדות המזרח".

שטרית: "רגילים אנו לדבר על הספרדים, אבל אשתדל להבא לומר עדות המזרח. בישראל האוכלוסייה היא לא פחות מ־50 אחוז מעדות המזרח".

בן־גוריון: "אחרי קום המדינה יש בעלייה יותר מ־50 אחוז מעדות המזרח".

שטרית: "אני מדבר פה נגד כל המפלגות. יש פה חמש מפלגות. אם אלך לכנסת אמצא מפלגות שאין להן אף ספרדי אחד, ומה יש לנו בייצוג הדיפלומטי? ואלה הנמצאים בו, האם באמת הם מפגרים, האם הם אינם ממלאים תפקידם כראוי? סימן שאם נותנים להם אפשרות, אם הם מוכשרים – ימלאו תפקידם".

בן־גוריון, וכחן כתמיד, ציין ש"היהודי הראשון שהגיע ליפו במאה ה־18 היה מרוקני" וכי "יש ספרדים שהם בדיוק כמו אשכנזים, יהודי בולגריה למשל".

שטרית טען שהוא "מרגיש על עצמי שאני יהודי, לא ספרדי ולא אשכנזי". אם השרים האחרים זקוקים להוכחה שהוא "ממוזג יותר מכולם", הוסיף: "כל בניי ובנותיי נשואים לאשכנזים".

שר החינוך והתרבות אבא אבן, טען שטרית, אינו דואג כקודמו זלמן ארן "לחינוך ולהשכלה בקרב עדות המזרח", ולראיה – שינויים מתוכננים במועצה, בהנהלה ובנשיאות של קרן מלגות, "שנועדה בעיקרה לסייע לבני עדות המזרח שאינם יכולים להגיע לבית ספר תיכון או לבית אולפנא גבוה יותר מבחינת המצב הכלכלי".

בנוגע לסוכנות היהודית, התלונן שטרית ועבר לגוף ראשון רבים: "תראו עד כמה שאנו מקופחים בה".

בן־גוריון: "אנו לא הסוכנות".

שטרית: "אין לנו שם שום דבר. יש שוערים ועובדי ניקיון, אבל שום בעל עמדה שיכול להחליט אין לנו".

אשר לשופטים, "היו לנו תלונות לגבי בני לא עדות המזרח שמינינו, אבל לגבי בני עדות המזרח שבחרנו לא היו תלונות. אני יודע שיש דעה בציבור שאין בין עורכי הדין או השופטים מבני עדות המזרח קליבר כידידי (שופט העליון יואל) זוסמן או ד"ר (משה) זילברג. אני מכיר אותם. ציבור זה בגר במשך הזמן. עד מתי יהיה קיפוח?".

רוזן: "אבל מינינו הרבה".

שטרית: "אמרתי שהתמנו ולא הכזיבו. אני מודה בזאת. כל הזמן הזכרתי וממשיך ומזכיר שבשטח זה יש כאילו שתי מידות. אם אתה ממנה עורך דין כשופט שלום, אין הוא מאכזב. איני יכול לומר שבין השופטים המחוזיים אין אף אחד שראוי לשבת בבית המשפט העליון. יש תשעה שופטים בבית
המשפט העליון. יהיה עשירי להשלים את המניין. האם באמת אין כזה בין בני עדות המזרח?"

(התשובה לשאלתו של שטרית ניתנה לאחר כשנתיים, כשאליהו מני קודם מבית המשפט המחוזי לעליון).

מהשופטים של רוזן עבר שטרית לממונים על המחוז במשרד הפנים.

"קציני מחוז, ידידי מר שפירא (יו"ר המפד"ל ושר הפנים), כמה יש?"

"לא מעט. מיניתי עכשיו עוד שניים".

"אני מודה לך, אבל עד שלא העמדתיך על כך לא היו מינויים כאלה. אין אנו יכולים להמשיך בדרך זו. העליתי השאלה כדי שהממשלה תקבל תשובה ברורה. איני רוצה להיות שתדלן. חברים, בבואם להקים ועדות, בבואם למנות פקידים, ייקחו בחשבון שעלינו להכשיר באים אחרינו מעדות המזרח. ניתן להם אפשרות. בדעת כל אדם יש בשדה מסוים כאילו הגבלה מסוימת, עד כאן ולא יוסיף".

אחרי יותר מעשור בממשלה ניכר בשטרית שהוא יודע שתפקידו ניתן לו כסמל, כ"כיסא ספרדי", יישב בו מי שיישב, אך הוא נחוש להפוך אותו לקול המשמיע משא תוכחה:

"כולנו שייכים לעם אחד, כולנו נמצאים באותה מדינה, כולנו חייבים להיות מלוכדים ונאמנים לעם. אני רוצה לפנות לכל המפלגות: בשעת הבחירות, בני עדות אלה נחלצו בכל הנאמנות. לא הכזיבו".

שר התחבורה יצחק בן אהרן, אחדות העבודה: "אותי הכזיבו".

בן־גוריון: "האשכנזים הכזיבו אותך".

שטרית: "אין לך הרבה מבני עדות המזרח".

אבא אבן: "אני יכול להבטיח לשר שטרית שאין שום כוונה להזניח את בני עדות המזרח בחינוך. להפך, שיפור ההשכלה של בני עדות המזרח זוהי המגמה המרכזית של מפעל החינוך. היו הישגים בעבר, אם כי לא מספיקים. החינוך הגבוה הוא נחלתם הבלעדית של היישוב הוותיק והעדות האשכנזיות. יש פחות מחמישה אחוז סטודנטים בני עדות המזרח".

בן־גוריון: "לכן הם פרועים באסיפות".

המדריך לאיבוד מצביעים

לאחר פרישת בן־גוריון מראשות הממשלה הסתמנו שינויים מסוימים במגמות, אך ללא תוצאות פוליטיות. ההגירה ממדינות המערב התחזקה, במספרים מוחלטים ובאופן יחסי. רעיון לעידוד יהודי אמריקה להתפרנס בישראל מבעלות על מונית (נכס יקר אז) שונמך להצעת נגד, "הובלה כן, מוניות לא – שינהגו במשאיות".

אליהו ששון נשלח בידי ראש הממשלה אשכול לבדוק את המצב בצרפת. שמא ניתן לדרבן את 300 אלף יהודי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ומצרים שהשתקעו בה להגר לישראל. הוא חזר מצויד בהצעות תכליתיות, ברוח "דין מרוקאי כדין אמריקאי": "זאת עליית רווחה ולא עליית מצוקה", ציטט בדיווחו את אחד ממקורותיו והתרשם ש"יש לנהוג בה בהתאם, כי עולה צפון אפריקאי שנקלט היטב מביא בעקבותיו עוד עשרות, ואילו אומלל אחד שקליטתו נכשלה מבריח מאות".

בבחירות 1965 גבר אשכול, בראשות המערך החדש בין מפא"י לאחדות העבודה, על שני איומים מימין: גוש חרות־ליברלים של בגין ויוסף ספיר – ורפ"י של בן־גוריון, פרס ודיין. למרות הניצחון, הוזהר אשכול כי אזל האשראי למפלגת השלטון בקרב מצביעי המזרח. תיעוד האזהרות כולל לפחות שלושה מסמכים נבואיים, שהתבססו על מגע עם השטח.

ביום שלפני ההצבעה כתב ראש עיריית תל אביב דאז והשר לשעבר מרדכי נמיר, לשרי מפא"י בממשלה ולחברי לשכת המפלגה:

"עם שוך תעמולת הבחירות, הריני רואה צורך לקבוע – ויהיו תוצאות הבחירות כאשר יהיו – כי במדיניותנו הסוציאלית פסחנו על העיקר: לא הרמנו את המשא הכבד של שיקום משכנות העוני. לכן צמחו שם, בקרב ציבור שהוא בשר מבשרה של תנועת העבודה, זרעי הפורענות של התנכרות, שנאה, קנאה, מרירות ומרי נגד כל מה ומי שמסמל את המשטר במדינה. הלוואי ונסיק מטעות זו מסקנה מעשית לימים הבאים".

נמיר, לפנים נמירובסקי, דיבר מהצד של השקע. הדרישות של התקע נוסחו בשני צירים, כמותי ואיכותי. יותר נציגים מעדות המזרח – ויותר אחריות בנושאי כלכלה וחברה, שהם (ולא שכר שוטרים ודוורים) בנפש הבוחרים. מהפניות השונות לאשכול הדהדה מערכה מתואמת לשדרוג שטרית וששון.

עם כל הכבוד למשרד הדואר

שני שחקני מפתח במערכה הזו היו אליהו אלישר ודוד סיטון, ראשי 'ועד עדת הספרדים בירושלים', שכתבו לאשכול את איחוליהם: "הצלחה מלאה בכל אשר תפנו לביסוס מדינתנו, להשגת השלום עם שכנינו, לשוויון בין בני ישראל האחת לבין בני 'ישראל השנייה', לחיסול הפערים ביניהם ולשיתוף אמת של כל שכבות העם בחיי המדינה". ומהמליצות, עברו לניתוח פוליטי:

"דווקא דלת העם במושבותיהם, בין בפרברי הערים בין באזורי הפיתוח, הצביעו לטובת האופוזיציה. על אף העובדה שמספר חברי הכנסת מהעדות הספרדיות יגדל ויגיע ל־21, אנו מעזים לומר שאין בכנסת נציגים מהשכבות המכונות 'ישראל השנייה' והידועים במחסורים הרבים אשר להם בשיכון, בחינוך, בתעסוקה ועוד. הגיע הזמן שלציבור הספרדים תינתן האפשרות לשרת באותם משרדי ממשלה, להם הם זקוקים יותר מיתר חלקי העם. 17 שנה ניתן לציבורנו משרד המשטרה ובכנסת (היוצאת) גם משרד הדואר. תקופה קצרה היה משרד הדתות בידי שר ספרדי, טולידאנו זצ"ל. הספרדים זקוקים לחינוך, לסעד, לבריאות ולצרכים דתיים".

על כן קרא 'ועד עדת הספרדים' לאשכול, כ"מחווה של רצון טוב כלפי בוחריך הספרדים", לתת לשרים מהעדות הספרדיות שניים מארבעת המשרדים האמורים, וסגני שרים בשני האחרים. כך תוציא לעז מעליך ומעל מפלגתך, שלספרדים ניתנים משרדים שלהם הם זקוקים פחות מכל ורק כדי לצאת ידי חובה ובמחיר זול ביותר, בהשוואה למה שקיבלו עד היום המפלגות השונות. (אילו התלכדו 21 הח"כים הספרדים סביב דרישות אלה) בטח היו מצליחים לקבל מבוקשם".

ערב הבחירות נפגשו השושבינים אלישר וסיטון, בחברת החתנים המיועדים שטרית וששון, עם שרת החוץ גולדה מאיר. דמות המפתח במפלגה והמיועדת לתפקיד המזכ"ל בה עם פרישתה הקרובה מהממשלה. בהעתק מכתבם לאשכול ששלחו לה, ביקשו ממנה "לתמוך בדרישותינו על מנת להוכיח קבל עם ועדה בארץ ובתפוצות שמינוי שרים ספרדים בממשלתנו אינו כדי לצאת חובה כלפי מחצית האוכלוסייה, אלא רצון אמת, מעשי וממשי, לשתפם בפועל באחריות לחיסול הפערים הידועים". לקריאתם צורפו חתימות של "ראשי ועדי צפון אפריקה, לוב, פרס, טורקיה, מצרים, הודו, סוריה, לבנון ובולגריה".

ששון עצמו הפעיל לחץ אישי ישיר. "אהיה מוכן להשתתף בממשלה החדשה בראשותך", כתב לאשכול, "אם תסכים להפקיד בידי משרד כזה, כגון משרד הסעד, אשר באמצעותו אפשר יהיה לי לבוא במגע הדוק עם הציבור אשר בזכותו, בעיקר, הוזמנתי לפני כארבע שנים להשתתף בממשלה הנוכחית. אם המו"מ הקואליציוני לא יאפשר לך משום־מה להפקיד בידי בממשלה החדשה משרד כזה – סעד, בריאות, שיכון – שיש לו מגע ישיר והדוק עם הציבור הנ"ל, הוותיק והחדש כאחד, אבקשך לא להכריחני להשלים עם מצב שאינו לפי השקפת עולמי ונוגד בעיניי את האינטרסים של המדינה, ולהואיל לחפש מועמד אחר במקומי מבני עדות המזרח לחברות בממשלה החדשה".

ששון גם העלה על הכתב עבור מנהיג מפא"י את ששוחח עליו בביתו שלו עם אשכול: "הסברתי לך באריכות כי מערכת הבחירות האחרונה להסתדרות, לרשויות המקומיות ולכנסת ותוצאות הבחירות עצמן הוכיחו לי פעם נוספת עד כמה חייבים אנו וחייבת מפלגתנו לטפל בצורה מאומצת ומתוכננת בציבור הזה, הנקרא יוצאי מדינות ערב והאסלאם והמונה כיום יותר ממיליון נפש (מתוך כ־2.5 מיליון) והעשוי, אם נעזבנו לנפשו, לשים מכשול רציני בדרך התפתחות המדינה והתקדמותה, ולתת יד, שלא ביודעין ומתחת לסף ההכרה, ליריבי מפא"י ולמבקשי מפלתה והתמוטטותה".

בבחירות לכנסת הדגיש ששון אותות מבשרי רעות: "מפא"י קיבלה 17–20 אחוז בלבד של קולות הבוחרים בתל אביב, בחיפה ובירושלים, בשכונת התקווה, בסלאמה (כפר שלם), בפלורנטין, בשפירא, בוואדי סאליב, במוסררה, בבקעה, קטמון ועוד וכן בצפת, טבריה, עכו ורוב עיירות הפיתוח".

שלטון אשכנז, אז ועכשיו. סוף דבר

כפי שלמדו לאחר יותר מעשור ומחצה מומחי ה־CIA, אזהרותיהם של שטרית וששון, אלישר וסיטון התממשו במדויק – וזאת עוד לפני הקמת ש"ס ותנועתה מהמרכז אל הימין.

אלא שעובדה בולטת אחת מעיבה על צדקתם של המתריעים מפני השפעת תחושות הקיפוח במציאות ובממשלה על התנהגותם של המצביעים. גח"ל – ולאחריו הליכוד – לא באמת שיפרו את הייצוג המזרחי, לפחות לא בדרג הארצי. ברשויות המקומיות אמנם צמח רובד חדש של מנהיגות צעירה (משה קצב, מאיר שטרית, דוד מגן, שאול עמור), שבחלקו התקדם לממשלה, אבל בגין, בשנותיו הראשונות כשותף לממשלות אשכול וגולדה ולאחר מכן כראש הממשלה, היה העתק של בן־גוריון ויורשיו.

בממשלת החירום (שהתקראה 'הליכוד הלאומי') שנכפתה על אשכול לקראת מלחמת ששת הימים, היו לגח"ל שני שרים, האשכנזים בגין וספיר. לאחר בחירות 1969 נוספו להם רימלט, לנדאו, ויצמן ודולצ'ין. איש מהם לא כשיר לחברות בוועד העדה הספרדית. בהרכיבו את ממשלתו ב־1977 התמוגג בגין ממספר המפקדים הבכירים בדימוס בצה"ל הסרים למרותו (דיין, ויצמן, שרון, ידין, עמית) והקצה תיק אחד בלבד של 'חרות' לנציג ספרדי, דוד לוי. הליברלים הוסיפו לאחר חודשים את משה נסים. ללא קשר לשיקולי הליכוד, אחד השרים מטעם המפד"ל היה אהרן אבוחצירא.

השערת המחקר, אם כך, לא אומתה במלואה. כעסם של מצביעים על מה שנתפס כזלזול, אטימות והתנשאות והשתקף בתת־ייצוג, אכן כרסם בתמיכה במפלגת השלטון המתפצלת ומתחברת ומשמרת שסעים פנימיים, אבל הליכוד לא היה התשליל של העבודה. גם בו נשמרה הבכורה לאשכנזים, מבגין דרך שמיר ושרון ועד לנתניהו – ולעלייה במספר השרים המוכשרים והמשכילים מעדות המזרח, ככל שעבר מהעולם דור המדבר של הוריהם, לא היה ביטוי בחוד הפסגה. המצביעים גם לא מתעניינים בדעותיהם של בני משפחת נתניהו בנושאי מוצא ועדה. הפזמון "בעזרת השם" מטהר הכל.

קל להתפתות למסקנות פשטניות, אבל הממצאים אינם חד־משמעיים והטיפוס מעלה לא היה חד־סטרי. פרס חילץ תיקו ורבין, ברק ואולמרט (בזכות שרון) ניצחו את שמיר ואת נתניהו, שהפסיד ב־2006 גם ליו"ר העבודה עמיר פרץ. ייתכן שצדקו משקיפי ה־CIA הצוננים בהצביעם על רכיבים שונים, מסורתיות ומנהיג, ולעיתים מצביאוּת.

לא נכון לומר שבריתות בין נבחרים תמיד שיקפו נאמנה את רצון הבוחרים. בניכוי התככים, ייתכן שהמכנה המשותף הוא "חזק ואבהי". לנתניהו בן ה־70 – כגילם של בן־גוריון במבצע קדש ושל בגין לקראת פרישתו – יש חסידים קנאים שלא נראו כשניצח אישית ובקושי את פרס (וכשרשימת הליכוד הפסידה לעבודה, אז ב־1996). אחרי שנים כה רבות, התרגלו לנתניהו. כמוהו כתמונת באבא סאלי על הקיר. ביבי סאלי.

מפלגות מתקשות להתאושש מעזיבת טיפוסי אב (או אם, כגולדה), ועדיין לא ידוע כמה ליכודניקים יישארו בהתפזר הביביסטים. לא כדאי להתרגש מהקולניות עד כדי בכיינות, מהאמסלמיות. חבר מרכז הליכוד והחבר של חבר המרכז שמחים בחלקם. השילוב של ממסד חדש וקובלנות ישנות התיך גם אצל הליכודניקים בעלי הרקע המזרחי את האינטרס לרגש, עד כדי ויתור בפועל על הבכורה. ההזדהות עם אבי האומה התורן – הנאשם, משמע הנרדף – סיפקה תחליף לקיפוח הפרטי שנמוג.

במאבק על ירושת נתניהו צפוי מצב זה להימשך. אף לא אחד מהטוענים לכתר מגיע ממחוזות ילדותם של מי שבתקופות קודמות כבר החזיקו לא בתיקי הדואר והמשטרה, אלא בתיקי החוץ, הביטחון והאוצר, ונראו לרגע כמתקרבים אל הפרס הגדול – דוד לוי, איציק מרדכי, שאול מופז, סילבן שלום, משה כחלון. בסיס בוחרי הליכוד יישאר במזרח, וראשו בקצה מערב.

–

• משפיעי העל 2020 | בנימין נתניהו, יאיר נתניהו, רבקה פרידמן־פלדמן | ציר הגורלות של 2021
• למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור