fbpx

דפי עוד־יותר־זהב // הטור של לילך וולך

0

אני יכולה לספר לכם מה הדרך הטובה ביותר לשמור מלפפונים טריים בעזרת כפית מתכת, איך מקררים בירה בעשר דקות, שסלולרי נטען מהר יותר במצב טיסה, איך להשקות את העציצים גם כשאתם לא נמצאים, ואיך מונעים מנעל חדשה לפצוע את העקב.

כשהייתי קטנה, מאוד עניינו אותי הטורים בעיתון של אודטה, שאז קראו לה בשם מלא, אודטה דנין, והיא נראתה כמו הדוגמניות הנגישות של חוברות התפירה 'בורדה'. כל העסק משום מה הקסים אותי. בגיל שמונה הייתי יותר מדי מעורבת רגשית בחיי הזוגיות שלה עם "האיציק הפרטי", ומעורה בשלל פכים קטנים מחיי משפחת דנין ובילוייהם. החלק שהכי אהבתי בטורים, כמובן, כלל את הפטנטים הדומסטיים שלה ואת ניהול משק הבית במה שנדמה היה לי שהוא שיאו של החן הנשי. שילוב בין גברת פלפלת ומארמי מארץ' האמהית מ'נשים קטנות'. בינתיים חלפו השנים והשתנו הזמנים, כמובן, אבל מאז ועד היום לא איבדתי טיפה מההערכה לנשים שיכולות להכין ריבה מכל דבר ולכבוש כל ירק.

מה שריתק אותי לטורי הפטנטים האלו במיוחד, זה שפתאום נדמה היה לי שכמו שחשדתי כל הזמן – יש ספרי הוראות לחיים. ואנחנו, משפחת וולך השלימזלית, פשוט לא קיבלנו את שלנו. שיחד עם ספרי הטלפונים הצהובים והעצומים, היינו אמורים לקבל מודפס וכרוך ועבה לא פחות, את עותק דפי העוד־יותר־זהב. את הדפים שמפענחים מה כולם עושים בבתים שלהם אחרי שנסגרת מאחורייך הדלת, מפתח לחיים הסודיים והלבטח עדיפים שמתנהלים בקומה שלנו, בבניין שלנו, בכל מקום אחר בעולם אולי.

בכל אופן, אנחנו לא קיבלנו את דפי העוד־יותר־זהב ולכן הייתי צריכה להסתפק במעט שהסכימה לטפטף אודטה דנין מהכרך שלה דרך דפי העיתון בכל יום שישי. עד שהיה אמור להסתדר העניין (מי יודע, אולי זה אישיו של מיקוד), אצלי בבית נידונו לטגן שניצלים גרוע, לא לארוז נכון מזוודות ולחיות עם כתמים על קרקעיות של סירים שלא ידענו איך להוריד. אני רוצה לספר שעם השנים שחלפו התגברתי על זה, אבל נשמע שאני עדיין קצת מרירה, אז ניתן לזה להיות מה שזה.

אני יכולה לומר לכם מה הדרך הטובה ביותר לרכך חמאה מיד, בשביל מה החור הנוסף בנעלי התעמלות, מה לוקחים בתיק למטוס, איך מפרקים רימון (הפרי, לא הנשק) במינימום מהלכים, ומה לעשות עם חור מג'וינט בבגד (כלום, תקנו פאץ' מתגהץ בעלי אקספרס, יא אבודים).

אם להודות באמת, מה שמצא חן בעיניי במיוחד במה שנקרא אז בעיתונות "פטנטים" והיום נקרא ברשת Life Hacks, זה שהם הביאו לכך שהכאוס פתאום פחת, לפחות בחלקים מהחיים. הרעש המטרטר של אי־הוודאות הפך נסבל, התחושה הקבועה שאני מהסוג שבאמת־אללה־יסתור, פינתה את המקום לטיפת ידיעה. סוף־סוף איזו חתיכת ידיעה לנפנף בה גבוה – הנה אני יודעת מה הדרך הכי טובה להכניס שמיכה לציפה מבלי להתגלגל לכדי בוריטו מבולבל. וזה משהו, זה לא כלום.

זוכרים איך הרגשתם בלתי מנוצחים בפעם הראשונה שהסלולרי נרטב לכם והנחתם אותו בקערת אורז ללילה והוא חזר לחיות? (לזמן שאול, כמובן, כי קורוזיה לא עובדת אצל אף אחד) – התחושה שרימיתם את הגורל וניצחתם את המזל הרע, והראיתם ליקום מה זה. פאק יו יקום, פאק יו. לפעמים כל מה שאת צריכה זה איזה ניצחון קטן.

זה לא שהתמכרתי לנוחות ולקיצורי הדרך שמציעים הטיפים האלו לפיצוח החיים, כמו שהתמכרתי לטקסים ולכשפים קטנטנים בניסיון לפענח את המציאות, להתגבר על השרירותיות שבה. את לא יכולה לשלוט בכל דבר, את לא יכולה לאלף את האקראי והלא צפוי והמבעית, אבל את בהחלט יכולה להקפיא שאריות יין בשקיות זיפ־לוק כדי שמשהו, משהו קטן מההתקיימות היומיומית, יהפוך להיות יותר נוח.

אני יכולה לספר לכם איך למנוע מריצ'רץ' של ג'ינס להיפתח מעצמו, איך לתלות את כל הגופיות בארון על קולב אחד בלבד, איך לשמור על עשבים טריים במקרר לשבועיים, איך לפתוח כל צנצנת בעולם בעזרת סכין מריחה, איך לחתוך בקלות עוגת קרם עם חוט דנטלי.

אם נחבר יחד את כל זמן הסרטונים וה"כתבות" שצרכתי בנושאי טיפים מעשיים לחיים, כנראה כמה חודשים ארוכים נשטפו לאסלת ימי שני חיי. כל המעקפים והגשרים שההומו סאפיינס יצרו עבור ניהול החרדות שלהם הם מדהימים, יצירתיים, חכמים ומטופשים. לפעמים בניסיון להוציא לפועל פטנט או טיפ, הסרבול וההטרחה שסביבו כל כך גדולים עד שאת חייבת לתהות אם לא מדובר בהטרלה מחוכמת (להפוך בקבוקי מים ריקים לכפכפים? דוחה ומכוער ובעל פוטנציאל קטלני). לכל הפחות, כל השפע הזה של טיפים לחיים קלים, נוחים, טובים יותר, הוכיח שאני אולי מטרופה, אבל לגמרי לא לבד בזה.

עדיין אין לי מושג איך אחרים מתנהלים אחרי שנסגרת אחריי הדלת, ומה הם יודעים לגבי איך לחיות שאני לא יודעת. כאנטידוט לכל החוסר הזה – הידיעה והאונים – אני מארכבת בראש דברים כמו איך לעצור חור בגרביון למקרה שיהיה בדיוק גרביון ובדיוק חור וגם לק שקוף. אני משננת טיפים לחיים טובים כמו שאחרים אולי מניחים תפילין; מתוך שיש במעשה הסמלי כדי להצביע על ההתכוונות הגדולה יותר. יש בי התכוונות גדולה לחיות טוב יותר ממה שאני חיה עכשיו.

כמובן, קיים העניין של החיפוש המתמיד אחרי המגילות הגנוזות של דפי העוד־יותר־זהב, והתקווה שבסוף ייפול לידיי עותק של ספר הוראות לאיך לחיות. אבל עד שהוא יגיע, אני יכולה לספר לכם שאם מנערים סוללה גמורה לכאורה, היא חוזרת לעבוד לעוד איזה זמן, כאותו נס פך שמן. וגם זה משהו. זה לא כלום.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook