fbpx

ברית מילה // הטור של פיני אסקל

0

הלקח מ'משחקי הכס', 'סיפורה של שפחה' ו'שקרים קטנים גדולים': מה קורה כשיוצרי טלוויזיה מתנתקים מהספר שעיבדו, ואיך נראים יחסיהם עם הצופים בעקבות זאת?

 

ג'ורג' ר"ר מרטין הוא חרא של בנאדם. בינו ובין מאות מיליוני אנשים בעולם עמדה התחייבות אלוהית, נדר שחצה את גבולות הפנטזיה והמציאות, הסכם דרקוני, חוזה שאין אפשרות לסגת ממנו. אבל מרטין הוא אחד שמצפצף על החוקים, הוא הסופר שהביא איתו מנה גדושה של גילויי עריות, מעשי אונס, רצח עם, והכי נורא מנקודת מבטם של צופי הטלוויזיה עד לפני עשור – חיסול ממוקד של דמויות ראשיות. בשלב מסוים הוא פשוט החליט על דעת עצמו להניח את הנוצה, להפריש מידיו את סדרת הספרים 'שיר של אש ושל קרח' ולהשאיר את המלאכה הטלוויזיונית שלהם בידי אחרים.

 

אולי לא היה לו פנאי, אולי לא ביקרה אצלו המוזה, אולי הוא סתם עצלן, אולי לא היה לו מושג איך ממשיכים מכאן תחת עומס האחריות שהונח על כתפיו מצד הבוסים ב־HBO וכל צופי 'משחקי הכס'. מה כבר ביקש עבור עצמו? לשבת בבקתה על שפת אגם קפוא בצפון אמריקה או בבלפסט ולהמשיך לטפח את זקנו המפשיר מול הקמין עד שישלים את מלאכת הכתיבה של דמויות כמו ליידי סטונהארט, שלא זכו להגיע למסך הטלוויזיה, או לפחות עד מותו שלו?

 

——

 

המתח בין סדרת הספרים של מרטין לסדרת הטלוויזיה של HBO היה קיים מאז ומעולם. התופעה האינטרנטית הוויראלית שהציגה היטב את הפער בין קוראי 'שיר של אש ושל קרח' לבין אלו שהגיעו בתולים ותמימים לסדרה 'משחקי הכס' סביב התגובות לפרק 'החתונה האדומה' – היא למעשה הקמפיין הטוב ביותר אי פעם לעידוד קריאת ספרים. אם רק הייתם קוראים, לא הייתם מזדעקים מול החיסול האכזרי של בני משפחת סטארק על ידי אנשי לורד פריי ולורד בולטון.

 

מאוחר יותר, כשהסדרה כבר התנתקה מהספרים – בגלל אותו אויב האנושות אב העצלנים מייבש הדיו מנתץ הכסתות הראשון לשמו ג'ורג' ר"ר מרטין – החלו לצוץ טרוניות מכל עבר. כאלה באשר לרידוד הדמויות, המרדף התמידי אחר האקשן, ההשתעבדות לאפקטים ויזואליים, החורים בעלילה, הדיאלוגים השטחיים, היעדר התחכום הפוליטי, חוסר העקביות בהתנהגות של דמויות מובילות, ובעיקר החנופה למיינסטרים והחתירה תחת הערכים המקוריים, בעקבות החופש האמנותי שניתן ליוצרים בפוסט עידן מרטין.

 

בעונה השמינית והאחרונה הזעם של הצופים כלפי כל השותפים לפשע – ממרטין ועד דיוויד בניוף וד"ב ווייס – כבר הצית אש פרא ברשתות החברתיות. נקמת הצופים בולטת במיוחד כשמביטים בדירוג פרקי העונה באתר imdb – ציון ממוצע של 4.2 על ידי מסה לא קטנה של יותר מ־200 אלף מדרגים (לעומת תשיעיות רבות שהוענקו בנדיבות לפרקים בעונות הקודמות). 

 

קל מאוד להאשים את גוף השידור. קל מאוד להאשים את התסריטאים שברחו כל פעם לפתרונות קלים ועלובים, בדמות ציטוטים מעונות קודמות שחזרו בעונה האחרונה. קל מאוד להאשים את הצילום האפלולי של הקרב בין החיים והמתים, קל להאשים אפילו את עוזרי ההפקה ששכחו להוציא מהפריים את הקפה מסטארבקס ואת בקבוקי המים. אבל האשם האמיתי הוא ג'ורג' ר"ר מרטין (כן, חשוב לציין בכל פעם את שמו המלא). אתה הרי לא תְּגַדל 12 שנים את סאנסה סטארק רק כדי למסור אותה בחינם ללורד בייליש, נכון?

 

——

 

מרטין הוא כמובן רק הקש שריסק את הדבשת. הוא בסך הכל שיקוף של מציאות עגומה שהשתלטה על תוצרי התרבות בימינו. מעטים הם היוצרים בדורנו שמסוגלים להוליד יצירות מופת מקוריות. אנחנו מזהים את האינפלציה בסיקוולים, בביוגרפיות, בקומיקס, גם בטלוויזיה וגם בקולנוע. במצוקתם, במקום לנסות להמציא את הכל מחדש, הם פונים למדפי הספרים. ושם הם חיים באושר ועושר עצומים ואינסופיים עד עצם היום הזה – מ'שיר של אש ושל קרח', דרך 'סיפורה של שפחה' ועד 'שקרים קטנים גדולים'. אם אתם לא מאמינים, תשאלו את המלומד העליון הטרי סאמוול טארלי.

 

העונה הראשונה של 'סיפורה של שפחה' הצליחה ליצור תחושת חרדה המונית חדשה בנוגע לעתיד האנושות על בסיס העולם שבראה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד כבר בשנות ה־80. הוויזואליה הטלוויזיונית העוצמתית והמוחשית יותר – עם כל הכבוד האדיר שניתן לרחוש לתיאורים הפרוזאיים הנפלאים של אטווד – העניקה ממד נוסף ליחס לנשים בכלל, למחאת #MeToo בפרט ולעידן טראמפ. הגלימה האדומה והברדס הלבן של שלפרד מזוהים היום עם העצמה נשית אך ורק בזכות הטלוויזיה.

 

אבל העונות הבאות של 'סיפורה של שפחה' חשפו פעם נוספת את ערוותה של היצירה הטלוויזיונית ביום שאחרי ירידתו לדפוס של העמוד האחרון בספר. הבנייה העדינה של דמותה של שלפרד ושל המרקם האנושי של ממלכת גלעד הפכה מרושלת, לעיתים אף תלושה מן היסוד וחסרת היגיון פנימי. דמותה של שלפרד מזגזגת בעונה האחרונה על התפר בין שפחה לגיבורת־על ששום דבר רע לא יכול לקרות לה. היא מועדת לפורענות אבל מקבלת חופש פעולה כמעט מוחלט. היא תעשן עם גברת ווטפורד, תצעק על דודה לידיה ותגלגל עיניים על כל הקצינים בחדר כאוות נפשה.

 

אותם הדברים נכונים גם לגבי העונה השנייה של 'שקרים קטנים גדולים'. העיבוד הטלוויזיוני ליצירתה של הסופרת האוסטרלית ליאן מוריארטי הפך להיט ונכנס אוטומטית להפקה אינטנסיבית של עונה שנייה. אלא שהסיפור המגובש שנבנה לאיטו בעונה הראשונה נראה בעונה השנייה כמו פוסט־טראומה מונוטוני וחיוור שמוביל לשום מקום עלילתי. אפילו מריל סטריפ כתוספת מענגת לא מצליחה להפיח חיים בעיירת העשירים הקליפורנית שמשתרעת על שפת האוקיינוס.

 

היצירה הטלוויזיונית עוברת תהליך מרתק שמזכיר את התהליך של הרשתות החברתיות במרחב הווירטואלי. מי שיצליח להיות מקורי ולייצר סביבו קהילה – כמו פיבי וולר־ברידג' עם 'פליבג' וביל היידר ואלק ברג עם 'בארי' – הוא זה שישרוד. מי שינסה לפנות לקהל הרחב אבל ינטוש את ערכי יצירת המקור ואת המקוריות – כמו ב'משחקי הכס', 'סיפורה של שפחה' ו'שקרים קטנים גדולים' – ידעך מעונה לעונה ויקים עליו את זעם ההמון שהיה מושקע רגשית והפסיק לבוא על סיפוקו, עד שייעלם מן התודעה.
.


.

רוצים לקבל את ליברל בכל חודש עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
שתף