השבוע האחרון של יוני 1976 היה חם, מהביל ומתוח בקהילה הישראלית הקטנה בוושינגטון. בבית הנתיבות של נמל תעופה נידח למדי, באוגנדה הרחוקה, הוחזקו עשרות בני ערובה. מהארץ הגיעו ידיעות מקוטעות על מיקוח עם החוטפים ועם פטרונם, אידי אמין. לקראת סוף השבוע, בצעידה קצרה בהפסקת צהריים מהבניין הישן והצפוף של השגרירות אל שלוחת המשרדים ברחוב סמוך, העיר היועץ הכלכלי איתן רף: "מה הבעיה? לוקחים חטיבת צנחנים, מעלים אותה על מטוסים וכובשים את המקום הזה".
כמה פשוט, כמה דמיוני, גיחכו עמיתיו של נציג משרד האוצר לשמע סגנונו המחוספס. הכל היו למודי פיגועי מיקוח בשנתיים הקודמות, כאשר איחור של שנייה, אובדן הפתעה, גרם לטבח. אבל רף צדק, ברעיון הכללי, שכמותו ומתוחכמים ממנו נדונו במקביל בצוות תכנון במטכ"ל; וללא קשר גלוי לכך, בנו הפעוט אז, גידי, היה לימים ליוצר הסדרה 'חטופים'.
אין ולו תצלום אחד ממבצע אנטבה. איש מהלוחמים ומהמפקדים לא לקח לשם מצלמה; רק צוותי האוויר הנציחו נוף בדרך. לקח הקרב על ירושלים, שצולם רק בשחזור, לא נלמד בין 67' ל־76'. אם אין תיעוד, יאכלו הוליווד.
מבצע אנטבה נערך בעיתוי קולנועי פלאי. רביעיית ההרקולסים טסה לניירובי ומשם ארצה אור ל־4 ביולי, יום העצמאות ה־200 של ארצות הברית של אמריקה. המדינה לבשה חג, ובנמל ניו יורק נאספו כלי שיט מרחבי תבל למשט הצדעה. אחד מנספחי צה"ל, שהגיע לרציף בתוקף תפקידו לאחר שבועיים של חופשת ניתוק בדרום אמריקה, השתאה כשעמיתיו הזרים התנפלו עליו בטפיחות ידידות ובחיבוקי התפעלות מקצועית. "איך הם יודעים שנולדה לי נכדה?" תהה.
מפיקי הסרטים היו זריזים יותר. הסיפור כתב את עצמו, העיתוי מושלם, הפרסומת חינם, הקהל רתוק, אף שהסוף ידוע. ביצוע בלתי אפשרי, כנגד כל הסיכויים ולאחר רצף אכזבות למערב בשנות וייטנאם. האמריקאים, ובעקבותיהם העולם כולו, למעט אולי חצי אוגנדה, ינהרו לאולמות בהמוניהם. אין כמו עלילה אנושית – חטופים תמימים, כולל נשים וילדים – עם גיבורים, ועוד כאלה המתים בגבורתם. דייווי קרוקט באלאמו. גנרל קאסטר בליטל ביגהורן. יוני נתניהו באנטבה.
–
עמר בר־לב היה באותה עת קצין צעיר ביחידה. בבוקר מבצע אנטבה, שנראה לו פזיז מדי, עוד שקל לצאת ללא רשות מבסיס סירקין ולהדביק בהתלבטותו את אביו, שר המסחר והתעשייה חיים בר־לב. הרמטכ"ל לשעבר, שהובא למפלגת העבודה כמשקל־נגד למשה דיין וכסחורה פוליטית טרייה יותר מקודמו שבוושינגטון, יצחק רבין, ירד מגדולתו מאז נפילת קו בר־לב במלחמת יום הכיפורים. בממשלת רבין לא היה לו תפקיד מרכזי, ולמרות הרקע המשותף בפלמ"ח (או בגללו) התקרב ליריבו של רבין, שמעון פרס, שב־1963 פעל להקפצת בר־לב לרמטכ"ל מעל למועמד הטבעי רבין.
בהוליווד, שם לא היו מודעים בתחילה למאבק בין רבין לפרס על תהילת אנטבה, סומן בר־לב כגורם מרכזי בקבלת ההחלטות – לא על המבצע; על הסרט. במשרדו שכנו הסמכות והפקידות שבכוחן להעדיף, בסיוע ממשלתי, מפיק זה על אולפן שני. כמו באנטבה, בקרב על הראשוניות והבלעדיות תקבע המהירות, וכולם, ממש כולם, רצו נתח מאנטבה, הסחורה החמה ביותר בעיר, בארץ, בעולם.
במשרד התעשייה והמסחר שיגרו באמצע יולי חוזר למפיקים זרים ובו רמזים עבים. אמנם אין למנוע מכל המעוניין בכך לייצר סרט על אנטבה, אבל המדינה תסייע רק להפקה גדולה אחת, שתשכנע במתווה התסריט – תשתף פעולה עם תעמולה רשמית – ותתרום לישראל מהכנסותיה סכום שיידון בהמשך, נוסף על פרנסתם הפרטית של מעבדות, אולפנים וצוותים מקומיים. המכרז, הודיע עזרא ששון מהחטיבה הקלה במשרד, ייסגר בסוף יולי, ארבעה שבועות בלבד לאחר אנטבה. זה יהיה הדג השמן ביותר שהניבה ימת ויקטוריה: עד אז היו רק שני סרטים, 'יהודית' (פרמאונט, 1966, 1.8 מיליון דולר) ו'ישו כוכב עליון' (יוניברסל, 1973, 1.1 מיליון) שהרעיפו על ארץ הקודש תועפות מט"ח.
כרטיס הביקור של המתחרים ביקש להציג שלוש שורות מנצחות: יהדות שהיא כמובן אהדה לישראל, מערכת מיומנת של הפקה והפצה, סוללת כוכבי־על במדי צה"ל ובתפקידי המחליטים והנבלים. מול ממשלה אחרת, לא זו של רבין צרוב גוש אמונים וסבסטיה, היה בוודאי נמצא מי שיפרוט על מיתר הזיקה הלאומית לעין טבע המקראית, התנחלות אנטבה.
האחים וורנר הבטיחו חיתוכים תכופים מהמתח הגובר בקרב החטופים לפעילותם של "ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ ועמיתיהם" – רמז לשר הקולנוע בר־לב. הבמאי שלהם: פרנקלין שפנר ('פאטון'). שחקן מוביל: סטיב מקווין. תקציב: 9–12 מיליון דולר. יוניברסל גייסו את הבמאי ג'ורג' רוי היל, על גל הצלחתו עם פול ניומן ורוברט רדפורד ב'קיד וקסידי' ו'העוקץ'. היל אזכר בהצעתו את השואה, הטרור וישראל הקטנה והמבודדת, המסרבת להיכנע (למעשה נכנעה, אך החוטפים העניקו לה יומיים נוספים להכנת פעולה צבאית). ניומן, גילה היל, כבר "הביע עניין". אוטו פרמינגר ('אקסודוס') התנדב וכך גם אולפני פרמאונט, עם סידני לומט ופדי צ'אייפסקי.
באחת ההצעות הופיעו המפקדים בשמות בדויים. "יוסף" – דן שומרון – הוא "אדם רגיש מתחת לעורו העבה. נבון ופטריוט". המפקד בשטח, "דיוויד" (יוני), "קולונל יליד אמריקה, פיקח ונמרץ ועם זאת צעיר נינוח. יש בו רכיב של חייל רומנטי. הוא מתוכנן להשתחרר מקבע בתוך שבועיים". "לוי לוקח פיקוד כשדיוויד נורה", הוא מוקי בצר, סגנו של נתניהו בכוח הפריצה (ובמציאות המתכנן הראשי של המבצע מטעם היחידה). ואיך אפשר, במכרז, בלי השר הקובע בר־לב, הנקרא כאן משום מה "אשקלון" – "איש צבא בדימוס, אדם נעים הליכות ורב־קסם".
–
הקרב על אנטבה, הסרט, התנהל בירושלים בעיקר בין שלושה פוליטיקאים (רבין, פרס ושר החוץ יגאל אלון) ורמטכ"ל אחד, עד כדי כך שדוברי רבין ופרס וסמנכ"ל משרד החוץ שלמה ארגוב ניסו להקים ביניהם ועדת תיאום, לשמירה על יוקרת שולחיהם. התמודדו גם השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ ונספח התרבות בלוס אנג'לס חיים חפר, שליח מפקדו בפלמ"ח ואלילו הפוליטי, אלון. דיניץ תמך ב"ידידי טד אשלי, נשיא האחים וורנר". חפר צידד בחבורת 'פירסט ארטיסטס' – פול ניומן, ברברה סטרייסנד, דסטין הופמן, סטיב מקווין וסידני פואטייה. כשהתברר לו שדיניץ מנצח, נעלב והבריק לאלון התפטרות. "ידועה לי בקיאותך הרבה בענייני אמנות הקולנוע", הגיב אלון במליצה, "יש בידך להרים הרבה מהידע הסגולי שרכשת בתחום זה. מיותר לומר" – ובכל זאת אמר – "כי אין אני רואה לפיכך מקום להתפטרות מצידך ואיני מקבלה".
שני המשכנעים הגדולים היו כסף וכוכבים. מיליוני דולרים באומדני תקציב ההפקות התעופפו באוויר היבש, המצמיא, של הכלכלה הישראלית הנאנקת, ולצידם השמות האופנתיים ביותר של במאים, מפיקים, תסריטאים ובעיקר שחקנים (לשחקניות כמעט ולא היה מקום, חוץ מהחוטפת הגרמנייה וחטופה או שתיים. פנינה גולן – רוזנבלום – הודיעה למשרד המסחר והתעשייה שהיא "מעוניינת בתפקיד המזכירה שנחטפה יחד עם הבוס".) משעול התהילה של הוליווד רצוף בטביעות כפותיהם של הרוברט רדפורדים והעומר שריפים שהוצגו כפתיונות ושלטענת יזמים, סוכנים ושדכנים הסכימו או לפחות "גילו עניין".
חיים טופול, הציע אחד המפיקים, יהיה דן שומרון. בארי ניומן – יוני נתניהו. ג'יימס קובורן – רחבעם "גנדי" זאבי (היועץ ללוחמה בטרור, טס למו"מ בפריז, בשוליים הרחוקים של אנטבה). עומר שריף – "קרלוס". בן גזארה – רב־אלוף גור. גודפרי קיימברידג' – אידי אמין. מרטין בלסם – רבין. הרשל ברנרדי – בר־לב. ליהוק מגוחך, בקריצה ליהדות אמריקה.
מְרַכּז הסרט במשרדו של בר־לב התייעץ עם אפרים קישון. וורנר, המליץ במאי 'השוטר אזולאי', כי הם מוכנים לצלם מיד והמתחרים עסוקים בחודשים הקרובים. התנאי של קישון: שפנר של 'פאטון' יביים כמובטח ובתפקיד הראשי יופיע מקווין, הנערץ על "מאות מיליוני צופי קולנוע ברחבי העולם".
יהיה הזוכה המאושר מי שיהיה, צה"ל יתבקש להעמיד לרשותו, נוסף על צנזורה חינם אין כסף, שדות תעופה, ניצבים ומערכות נשק בתשלום: בואינג 707 (כ־22 אלף ל"י לשעת טיסה), הרקולסים (כ־14 אלף), מיראז' (21), פנטום (30), חיילים במדים עם נשק אישי (140 ל"י ליום, ללא שעות נוספות וצילומי לילה), חגורים (30 ב־1,200), ג'יפ (200 לשבוע, לא כולל נהג ודלק), "שימוש במתקני צה"ל ובמטוסים על הקרקע – במקרים קודמים לא נגבתה תמורה כספית – וכנ"ל ציוד רפואי").
ההתלהבות של וורנר בקיץ הצטננה עד הסתיו. ידידו של דיניץ ויתר. אל הפרצה הסתערה שותפות גולן־גלובוס, 'סרטי נח'. לא 10 מיליון דולר, רק כמיליון, ועוד עם החזרי מס, וחברה גרמנית שטענה שבידיה מחצית מהזכויות, אך עדיין אנטבה, ועם שחקנים ישראלים, וראש ישראלי, במובן התעמולתי (בדיוק כיוון הקטילה של המבקרת ג'נט מסלין ב'ניו יורק טיימס' עם צאת הסרט). כדאי לעזור להם, כתב בר־לב לפרס.
מנחם גולן לא ביקש הרבה. רק "ארבעה הרקולסים ליומיים, עוד הרקולס או שניים ליומיים נוספים, מסוק בל־205 למספר שעות, בואינג על הקרקע לצילום מטוס הפיקוד ובית החולים (ייתכן שניתן להשתמש במטוס הנמצא בשיפוץ בתעשייה האווירית), שני פנטומים לשעה כליווי להרקולסים, קשר, ג'יפים, שדה תעופה צבאי לצילום החזרות טרם הפעולה, הקמת תפאורות אנטבה באחת מפינות שדה דב, חדר הישיבות של המטכ"ל, 15 קלצ'ניקוב, 15 גליל, 15–20 עוזים, 30–40 אף־אן, כלי נשק רוסיים לשימוש המחבלים, קצין קישור לליווי ותיאום בין ההפקה לצה"ל, שני אפסנאים, שני נשקים, אישור כניסה לבקו"ם לאחראי לליהוק כדי לבחור ולגייס חיילים משתחררים המתאימים לשמש תחליף לחיילים שהשתתפו בפעולה, אישור לשחרר ממילואים לתקופת הצילומים אנשי מפתח של הסרט".
בהרכב הראשון שהציע גולן, גילם יהורם גאון את שומרון. יהודה ברקן היה יוני נתניהו, אסי דיין "מאיר" מכוח הפריצה, אורי לוי מפקד חיל האוויר בני פלד, אריק לביא מהנדס מהחטופים, רחל מרכוס – דורה בלוך, ראובן בר־יותם "חטוף סלוניקאי", שייקה אופיר "מנהל שבורח עם מזכירה". אידי אמין, הטייס הצרפתי, החוטף הגרמני והחוטפת הגרמנייה שרדו ללא פגע את המיון לגמר ואיתם גם לוי, אופיר, בר־יותם (ששודרג ל"שורד שואה", בנוסף לסלוניקיותו) ואחרים.
בגרסה העולמית, להבדיל מהמקומית, נקרא הסרט 'מבצע כדור הרעם', ככינוי המבצע עד לכניעת משרד הביטחון לדרישתה החצופה של משפחת נתניהו להנצחה ייחודית של חלל אנטבה. המונח "סיירת מטכ"ל" היה אסור אז, ועוד עשור וחצי אחר כך, בפרסום; מותר היה לומר רק "היחידה של יוני", גם ללא קשר אליו, למשל לפני שהוזעק מסיני להצטרף להכנות, מה שהעניק לחלל הצבאי היחיד – ובהשאלה לאחיו – ערך של מותג.
מכל שחקני הסרט, היה טעם מיוחד בליהוקו של אסי דיין לתפקיד "שוקי", הוא מוקי. בצר היה נשוי לנורית, דודניתו של דיין. אביו של אסי, משה דיין, התנדב לצאת לאנטבה כדי לרכך את אידי אמין; רבין שקל והחליט לבסוף בשלילה. אסי דיין גם התנסה בגופו בפיגוע בשדה תעופה, במינכן (לצד חנה מרון) ב־1970. מכולם, הוא היה הליהוק הטבעי והמתבקש ביותר. אריק לביא התקדם מהמהנדס החטוף לתפקיד דן שומרון, שממנו נסוג יהורם גאון לתפקיד יוני נתניהו, שאחיו הפר את הבטחתו, לאחר 45 שנה, לתמוך במועמדותו לנשיאות.
ובישראל, כמו בישראל, המציאות משתלטת על שיפוצה הבדיוני. באביב 1977, חודשים מעטים לאחר בכורת 'גבעת חלפון', ביקשו מפיקי 'מבצע כדור הרעם' ממפקד יחידת הצנחנים של טוראי אסי דיין לשחררו משירות מילואים פעיל כדי שיוכל לצאת לקידום הסרט בדרום אפריקה, חצי יבשת למטה מאנטבה.
–
- מי נתן את ההוראה? // הטור של אמיר אורן
- רק נתניהו יכול (לבטח את המתים) // מדור חדש מאת אמיר אורן
- איך הפכה דמות המרגל לאייקון תרבותי // מאת אלי אשד
