האם אפשר למצוא דמיון בין ניסיון ההפיכה של תומכי טראמפ לבין מחאות עממיות אחרות שהכרנו היטב? מסע היסטורי מיוחד בין הניסיונות השונים להפיל משטרים, מבתי מלוכה, דרך ממשלים טוטאליטריים ועד כוהני דת; מאירופה של המאה ה־19, דרך הדמוקרטיות המערביות של המאה ה־20 ועד העולם הערבי של המאה ה־21

אסור להשוות, אנו שומעים כל הזמן. זלא"ד – זה לא אותו דבר, כותבים ברשתות החברתיות (בלעג, אמנם, כדי לרמוז למתוחכמים פחות שכן, זה בדיוק אותו הדבר). אז לא נשווה, אבל בכל זאת נשאל אם יש משהו משותף בין האספסוף, שנענה לקריאתו של הנשיא היוצא דונלד טראמפ להגן על טוהר הבחירות, למנוע את ספירת קולות האלקטורים שזויפו (על פי שקרי טראמפ), אותם אנשים אלימים שהסתערו על הקפיטול בוושינגטון כשהרצון, של חלקם לפחות, הוא לרצוח מחוקקים – לבין אלכסיי נבלני? מתנגד המשטר הרוסי, גיבור בעיני כמעט כל העולם, כולל רבים ברוסיה מולדתו, המפגין אומץ לב בלתי נתפס כשהוא חוזר אחרי שהחלים, כמעט באורח נס, מניסיון הרעלה בגז עצבים בידי חוליית חיסול של המשטר למאסר, אולי לניסיון חיסול נוסף ברוסיה?

מה יכול להיות משותף בין מתנגד משטר הרואי ובלתי אלים, לבין אספסוף, בחלקו תומך עליונות לבנה וניאו־נאצי, המנסה לכבוש את בית המחוקקים? ההשוואה אמנם בעייתית אבל רלוונטית לצורך מאמר זה: המשותף הוא ששניהם – מתנגד המשטר הרוסי (שאינו לבדו; יש לו חברים לדרך, גם הם נאסרים ומאוימים בקביעות, שורדים בחלקם ניסיונות חיסול) וההמון בקפיטול מנסים להפיל שלטון שלא דרך הקלפי. בצורה לא דמוקרטית, יש שיאמרו אלה הטוענים ששלטון, ששליט, מחליפים אך ורק בבחירות.

וכן, בשני המקרים מדובר בממשל שנבחר – אמנם סביר מאוד שניתנה דחיפה קלה, או כבדה, לניצחונותיו של פוטין, אבל אין ספק שהוא נבחר ברוב קולות, וגם אם ישגיחו על בחירות ברוסיה, אם תתקיימנה מחר, גדודים של לוחמי צדק גלקטיים ויוצבו בוחני כליות ולב בכל קלפי, עדיין פוטין ינצח בבחירות, גם הוגנות. ונבלני אמנם מציק, אפילו מאוד, לפוטין – אבל בסופו של דבר הוא מביא לכיכרות הערים לכל היותר 200 אלף איש. הרבה פחות מפגינים מאשר הפגנת המונים ישראלית אפילו, כשבישראל יש בערך 1/15 האוכלוסייה הרוסית.

נבלני הוא גיבור כי הוא מבקש להפיל שלטון. תומכי טראמפ ברחובות הם נבלים מפני שהם רוצים אותו הדבר. כמובן, הדברים אינם פשוטים או פשטניים עד כדי כך.

דלק הקונספירציה

התמונות מבירת ארה"ב, מתוך אחד משני הבניינים האייקוניים ביותר בה, הקפיטול, בית המחוקקים, סמל השלטון החשוב ביותר לצד הבית הלבן, היו בלתי נתפסות. בית המחוקקים נכבש – בפעם הראשונה מאז מלחמת ארה"ב־בריטניה בשנת 1812. המון מוסת מסתער על בית המחוקקים האמריקאי בהשראת המפסיד טראמפ, מבקש לרצוח את סגן הנשיא פנס – אותו פנס ששירת בנאמנות את טראמפ מאז 2016 ועד אותו יום (אם מייק פנס היה מתפטר בזמן מערכת הבחירות כאשר פורסמה הקלטת של טראמפ ובה הוא מודה ואף מתפאר בהטרדות מיניות, והוא שקל זאת, טראמפ לא היה נבחר, והשנים האחרונות היו משעממות בהרבה). חלקם רוצים לרצוח מחוקקים אמריקאים – משתי המפלגות – אחרי שמנהיגים בהמון קראו לכך. חלק מהם הסתייגו אחר כך, נכון. שוטר נרצח לעיני המצלמות בידי ההמון, והיו הרוגים נוספים. המראות של אנשים, אחד במדי קרב, אחר בהכלאה בין תחפושת שאמאן לוויקינג, תומך קולני של תיאוריית הקונספירציה המטורללת של QAnon, מתועדים כשהם משוטטים בקפיטול, נוטלים רכוש, מסבירים שההפיכה החלה. במקביל הם זוכים לתמיכה מהמחוזות ההזויים יותר של הרשתות החברתיות, שם החלו תומכי QAnon מקליפורניה ועד ישראל לעודד זה את זה שהנה, הסערה החלה, האפיפיור, ברק אובמה, ננסי פלוסי, הקלינטונים, כבר נאסרו; והנה עוד שנייה תיחשף קונספירציית הענק האדירה של הפדופילים, עובדי השטן, היהודים הגלובליסטים האלה, ובעצם טראמפ כבר הושבע לכהונה שנייה בידי הצבא. ה"שפויים יותר" היו אלה שהאמינו "רק" שהבחירות זויפו, ושטראמפ קיבל כ־10 מיליון קולות יותר מביידן.

וככל שנוקפים הימים מתברר יותר – לא פחות – עד כמה הסיטואציה הייתה רצינית, ויכלה להפוך רצינית עוד יותר ובמהירות מפחידה. כן, זה היה קהל של כמה אלפי תימהונים שביצעו את ההסתערות עצמה; כן, הם לא מייצגים את כל וגם לא את רוב מצביעי המפלגה הרפובליקנית, אפילו לא את כל נאמני טראמפ המאמינים שהבחירות זויפו. אבל הם היו רציניים לגמרי. אם היו נתקלים בפנס, היו רוצחים אותו. נמצאו חומרי נפץ, היו כלי נשק. ודאי שהיה רצון. ניתן להקביל זאת לאותו תימהוני, מאמין תיאוריית QAnon אף הוא, שנתפס כשהגיע חמוש לפיצרייה בוושינגטון כדי "לשחרר את הילדים החטופים הנמצאים שם, רגע לפני שינוצלו מינית בידי הילרי קלינטון ושאר הפדופילים". גם הוא היה תימהוני, חמוש, וקל לפטור את המקרה כהזיה קונספירטיבית אמריקאית (חלק ממה שעושה את אמריקה מרתקת), אבל זה יכול היה להיגמר במרחץ דמים. המראה של המון משתולל בבית המחוקקים – ובואו לא נשכח, מבקש לעשות הפיכה; כלומר, לשנות באלימות את תוצאות הבחירות, להשליט על המדינה באלימות אדם שלא נבחר – הוא מפחיד. גם אם כבר בזמן אמת האנשים עצמם נראו נלעגים.

עניין של פוזיציה

ארה"ב חזקה, כמובן. המעצמה החזקה בעולם. מגוחך לחשוב שהמון בן כמה אלפים יכול לעשות בה הפיכה, לא כן? חשבו שוב. מחוקקים רפובליקנים כבר התוודו שהם הצביעו נגד קבלת תוצאות הבחירות, התנגדו לאשרר את הצבעת האלקטורים – כי הם פחדו. פחדו מההמון, התוקף אותם ומאיים עליהם ברשתות החברתיות. כמובן, ייתכן שכעת הם מחפשים תירוצים, אבל החשש מאותו בייס אימתני של טראמפ אכן קינן. עדיין מקנן.

וכעבור יומיים נמסרו לתקשורת הישראלית תמונות ובעיקר מידע האומר שהנה דבר דומה קרה כאן: המון "הסתער" על בית ראש הממשלה, שממש כמו פנס הוברח מאימת המסתערים. ובדמיון של כולנו צצים עשרות סרטי פעולה שבהם הנשיא או סגן הנשיא מוברח כשהוא כפוף דרך מטבחים ומנהרות בידי השירות החשאי המגונן עליו מניסיון התנקשות. עזבו את הניסיון המגושם לערוך את ההשוואה בין שני המקרים, ואת הסיבה לכך הברורה לכל ישראלי.

וזה מעלה שאלה, בעצם שורת שאלות מרתקות: מתי בעצם הרחוב מפיל שלטון, בין אם שלטון לגיטימי או לא? בין אם הרחוב, כלומר העם או חלק משמעותי ממנו, רק יוצא להפגנות הולכות ומתעצמות, ובין אם משתק את המדינה בהפגנות סוערות? מתי משטר רב־עוצמה כלפי חוץ מתפורר מבפנים והשליט נמלט? מתי המשטר מצליח להתעשת ולחזור לשלוט – בין אם אחרי מרחץ דמים או בדרכי שלום ופשרה עם המפגינים, פחות או יותר? האם צריך בכלל מסה קריטית של מפגינים בכיכר המרכזית לשם כך, או לעיתים מספיק קומץ – אבל בזמן ובמקום הקריטיים, כאשר המשטר נרקב מבפנים די זמן ודחיפה אחת קלה תעשה את העבודה? האם יש כללים, והשאלה הכל כך ישראלית – האם ניתן, האם מותר להשוות?

ועוד דבר חשוב – לעיתים אנו רואים את הפלת השלטון באמצעות הפגנות כפעולה חיובית, נפלאה, העם אמר את דברו. ולעיתים אנו רואים זאת כאספסוף חסר דעה, או אלים, או השניים כאחד, המסתער על הבירה ויוצר אנרכיה אלימה. כמובן, זה תלוי אם העברת השלטון נעשתה באלימות או לא. זה משתנה בהתאם לשאלה עד כמה השלטון המופל הוא לגיטימי – האם נבחר באורח דמוקרטי, האם הוא שלטון המוכר בעולם (לא, שני הערכים ממש אינם זהים)? אבל חשוב יותר הוא העיקרון הציני: התמיכה או הגינוי כמובן תמיד באים מהפוזיציה. מהערכים שדרכם אנו מתבוננים בנעשה – או, סביר יותר (וציני יותר) השנאה שלנו לאותו משטר או לאותו ראש משטר.

ועוד עניין אחד בטרם נצלול להיסטוריה, מחשבה מפכחת – מומלץ לבדוק מה קרה אחר כך. אחרי שהודח השלטון הנורא, אחרי שסולק המנהיג השנוא (בחלק מהמקרים השליט ואשתו השנואים: ניקולאה ואלנה צ'אושסקו, זיין אל־עאבדין וליילה בן־עלי) – האם מצב המדינה, מצב האזרחים השתפר? או שפשוט הוחלף רודן אחד ברודן אחר, לעיתים אחרי פרק זמני של כאוס?

הפיכחון של פוטין

אחת התמונות האייקוניות של המאה ה־20 היא הפלת חומת ברלין. המראות המפעימים, מעוררי התקווה – והם היו, ועודם כאלה – של אזרחים הנוקטים מרי אזרחי בגוש הקומוניסטי במהלך שנות ה־80. של פועלים במספנות לנין בגדאנסק, המסרבים לקבל יותר הוראות מהשלטון הצבאי בפולין. של תושבי המדינות הבלטיות הרוצים עצמאות – ומהצד האחר של ברית המועצות, בקווקז נאבקים על עצמאותם גם אזרים וארמנים (כן, במקרים רבים העצמאות לעם אחד משמעותה דיכוי של בני עמים אחרים החיים בשטח המדינה העומדת לקום), התפוררות המשטר הקומוניסטי, המאובן, הצפוד, מול העמים בגוש הקומוניסטי המתקוממים, המבקשים חירות, הגדרה עצמית. והשיא, כאמור, 9 בנובמבר 1989, הפלת החומה בברלין.

זה היה ניצחון, בכל המובנים, לקריאה הוותיקה "אל הבריקדות", המעוררת רטט וחלחלה בלב משטרים באירופה מאז ומעולם. הרחוב, במובנו הרחב – כלומר עמים – שילבו ידיים, קמו בזה אחר זה ודרשו קץ לדיקטטורה. ובגלל שילוב של נסיבות היסטוריות – קריסתה הכלכלית של ברה"מ, הפרסטרויקה והגלסנוסט של השליט החדש מיכאיל גורבצ'וב (שהרי אם היה ליאוניד ברז'נייב או תואם שלו בשלטון, שלא לדבר על תואם סטלין, היה מתרחש מרחץ דמים) – הביאו לכך שהשינוי המדהים, הבלתי נתפס, במרכז ובמזרח אירופה שהדהד עד האוקיינוס השקט הצליח. המשטר התמוטט כמעט ללא הרוגים, שורת מדינות התקוממו נגד הדיקטטורה הסובייטית ששלטה בהן, ואז הקימו בחופזה דמוקרטיות קפיטליסטיות, פחות או יותר, הצטרפו לאיחוד האירופי, לברית נאט"ו. ועם כל הבעיות שהחלו כמעט מיד, וחלקן נפתרו וחלקן החריפו ב־30 ויותר השנים מאז האירועים, סיפור התפוררות ברה"מ והגוש הקומוניסטי מבפנים, הסיפור של מנהיגים שהנהיגו תנועות שקראו לפירוק השיטה הדיקטטורית, שנבחרו לשלטון דמוקרטי – לך ולנסה, ואצלב האוול, בוריס ילצין ואחרים – היה סיפור של הצלחה, של ניצחון העם. באותו רגע היסטורי, לפחות. ובסופו של דבר, למעט בודדים איש אינו רוצה לשוב לאחור. אחד הפוליטיקאים והמדינאים המפוכחים – והמעולים – בדורנו, ולדימיר פוטין, הזוכר בערגה את המדינה שבה נולד, המעצמה מטילת המורא השולטת בחלק נכבד מהעולם, ניסח זאת מעולה כשהתייחס לדורו, הדור הסובייטי: "מי שאינו מתגעגע לברית המועצות הוא חסר לב. מי שרוצה להחזיר אותה הוא חסר מוח". וזאת ברוסיה, שבה הכלכלה קרסה עם המדינה, השחיתות השתלטה ואי אפשר לומר שהדמוקרטיה חגגה, אז או כעת.

דיקטטורה חזקה מכסף

אז תמיד כשהעם או חלקו מתקוממים, והצדק (לפחות לדעתנו המערבית) איתם, השלטון קורס, הסוף טוב? מה פתאום. כמו גם בעוד קלישאה, לפיה לא ניתן לכבוש לאורך זמן עם הנאבק על חירותו, לא ניתן לדכא את שאיפות העצמאות. ניתן. שאלו את בני איבו בניגריה, שהקימו את ביאפרה לזמן קצר. שאלו את הטמילים בסרי לנקה, את הכורדים, הצ'צ'נים, הבסקים, הטיבטים.

בדיוק באותה עת שקרס הגוש הקומוניסטי בהנהגת מוסקבה וצעירים יצאו לרחובות, אירע אותו הדבר גם בסין. שתי דיקטטורות קומוניסטיות, כמובן לא זהות ובכל זאת, ובשתיהן הרחוב הציב אתגר להנהגה. ברה"מ וגרורותיה נפלו בזו אחר זו כמעט בלא ירייה, ובסין? אחרי שבעה שבועות של התבצרות הצעירים בכיכר טיין־אן־מן, הנהגת סין הגיבה. המחאה נמחצה, פשוטו כמשמעו. אלפי בני אדם נהרגו, אחרים הושלכו למחנות עבודה ולבתי כלא. סין לא תהיה דמוקרטיה (אפשר לדבר לא מעט על מצב הדמוקרטיה ברוסיה, בתום האירועים, אבל אין ויכוח שמדינות מזרח אירופה – מלבד יוגוסלביה הסבוכה ויוצאת הדופן – זכו בעצמאות ובדמוקרטיה, מי פחות ומי יותר). מה ההבדל? כמובן, ההיסטוריה של שתי המדינות שונה לחלוטין, סין מקדשת יציבות (ועל כך פירטתי בכתבה נרחבת בגיליון הקודם) וישנו ההבדל בין האישים שאחזו בהגה השלטון, קיבלו החלטות בזמן הקריטי: דנג שיאו פינג לא היה מיכאיל גורבצ'וב. לא באופיו, לא בהיסטוריה האישית שלו. דנג ראה במו עיניו עשרות מיליוני סינים שנהרגו באלימות במהלך חייו, חלקם הגדול בידי מנהיגו, ידידו, יריבו – מאו דזה־דונג, ובידי דנג עצמו ואנשיו. הרחוב לא ניצח.

והרחוב לא מנצח כעת גם בהונג קונג. המשטר הסיני מוחץ את הדמוקרטיה המסופחת לסין. סין מאותתת לכל אזרח ואזרח הנמצא תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית, במישרין או בעקיפין: יפה מאוד שחתמנו על הסכם ל־50 שנה על מדינה אחת, שתי שיטות – אבל אנחנו, בייג'ינג, אנחנו המפרשים הבלעדיים של המשמעות. לא הצעירים המבקשים דמוקרטיה להונג קונג, לא אנשי העסקים ואילי העיתונות השואפים לחופש דיבור, לא האויגורים או הטיבטים המבקשים הגדרה עצמית, לא הפאלון גונג הרוצים חופש דת – לא יקרה. חופש דיבור לא יהיה בסין. ודאי לא חופש הפגנה. וחופש קניין, גם הוא יבוא עם אזהרה בטאבו: מותר לעשות הון – בתנאים של הממשל. ומי שמציב אתגר לממשל, יתברר לו מהר מאוד שהממשל חזק ממנו בהרבה. גם אם הוא מיליארדר ידוע בעולם כולו. הוא יכול להיעלם. כסף קונה דברים רבים – במערב יכול לקנות שלטון; בדיקטטורה חזקה הכסף מפסיד לשלטון, אם יש התנגשות ביניהם.

על עצים ושבבים

אז כמובן ניתן למחוץ מחאה. וזה קרה פעם אחר פעם בהיסטוריה. וזה שאנו מנחמים את עצמנו שאי אפשר בעצם לדכא עם לנֶצח, שאי אפשר למחוץ את הרצון לדמוקרטיה, לחירות – אפשר. הרצון אולי ימשיך לבעור כגחלת לוחשת בלב האנשים, בהחלט – והדוגמאות מברה"מ לבדה, הגיבורה של משוררים וסופרים, של דיסידנטים ופעילי זכויות אזרח מפעימה – אבל כדי שהעם ינצח צריך תנאים נוספים.

ולעיתים כמובן הרחוב, העם, מנצחים. השלטון השנוא מתפורר. הצדק ניצח? הדמוקרטיה? ובכן, לא בהכרח. הבה ניזכר במדינה ושמה איראן.

עשר שנים לפני הפלת חומת ברלין יצאו צעירים להתקומם נגד שלטון רודני באיראן. עד כאן קו דמיון אחד. הם גם הצליחו להפיל אותו – דמיון נוסף. ומכאן השוני: באיראן השאה ברח, שלטונו קרס – אבל מה שבא במקומו לא היה ניצני דמוקרטיה קפיטליסטית, הצטרפות למערב, אלא תיאוקרטיה אסלאמית בראשות האייתוללה חומייני. והמשטר הזה שולט ביד ברזל באיראן מאז ועד עתה. רודנות חילונית ומשטרה חשאית אימתנית הוחלפו בסופו של דבר ברודנות דתית ובמשטרה חשאית ואימתנית עוד יותר.

הרחוב, העם, ימשיכו לנסות להפיל את הדיקטטורה האיראנית, וייכשלו פעם אחר פעם. כאשר הבחירות זויפו לרעת הרפורמיסטים שנכלאו, במחאה על המצב הכלכלי, המחאה נגד הדיקטטורה החונקת גברה. הדיקטטורה, בינתיים, מנצחת.

ואיראן מזכירה לנו לקח מעניין נוסף מההיסטוריה: כאשר נופל המשטר, אנחנו זוכרים את המשטר שיבוא אחריו לאורך זמן. עושים לעצמנו תקציר אירועים. לואי ה־16 הודח ובא שלטון הטרור של רובספייר. הצאר נפל ובמקומו מגיעים לנין והבולשביקים. השאה נופל ובמקומו עולה חומייני.

לא נכון. או לא מדויק. בכל אחד מהמקרים האלה, ורבים אחרים, היה שלב ביניים שבו היה ניסיון ליברלי – או ליברלי ככל שיכול היה להיות ברוח הזמן – להקים ממשל תקין, לייצג את כל הזרמים. ובכל פעם הניסיון נכשל. בזמן בין הפלת המלך לעליית היעקובינים בצרפת, הייתה ממשלה של נקר, לפאייט ומירבו. בין נפילת הצאר והתפטרותו לבין עליית הבולשביקים הייתה ברוסיה ממשלת לבוב ואחריה ממשלת קרנסקי. בין נפילת השאה לתפיסת השלטון המלאה בידי חומייני הייתה ממשלת שאפור בח'תיאר באיראן. בסופו של דבר השלטון הרודני הופל, נכון – אבל הכוונות הטובות לממשלה מאחדת, ראויה, לא הספיקו, וקמה רודנות חדשה.

מה זה מלמד אותנו? הכוונות הטובות קיימות, כמעט תמיד, לפחות אצל פלג אחד מהמהפכנים, מהמפגינים. אבל כוונות טובות אינן מספיקות. העם רוצה תוצאות, ומהר: הרי השליט השנוא הודח, הרי המשטרה החשאית המפחידה, שירותי הביטחון, כבר אינם מטילים את חיתתם, אפשר לדבר בגלוי, יש אפילו הצהרות תמיכה מהעולם – כל מה שהעם ציפה, ייחל לו במשך שנים, לעיתים עשרות או אף מאות שנים, קורה לפתע, מהיום מתחילה אוטופיה. והיא לא. כי צריך לנהל את המדינה, והמפגינים לא תמיד יודעים כיצד לעשות זאת. צריך למנוע נקמות המוניות, צריך למנוע אלימות, צריך בקיצור להתחיל לשלוט, וזה שונה לחלוטין מאשר להפגין או להסתער על בריקדות. וכשהשלטון החדש מאכזב – וכל שלטון נידון לאכזב, תמיד, חלקית לפחות – אז ממתינים מאחורי הקלעים אלה שמעולם לא חלמו על דמוקרטיה, על חופש לכולם, על שחרור, אלא אלה הנחושים להמשיך את המהפכה עד הסוף, להקים את "האוטופיה שלהם", הרי כשחוטבים עצים ניתזים שבבים, כידוע. ולאורך ההיסטוריה מיעוט נחוש וקנאי תמיד ניצח רוב דומם ומפוזר. וכך קרה גם במהפכות האלה. הן שינו את ההיסטוריה בהפלת השלטון הקודם – ושינו אותה שוב בהקמת המשר החדש, זה שגבר על השאר לאחר ששככה המהומה.

סוף מהפכה באי־מחשבה תחילה

יש משהו בהמון – לא אספסוף מסתער, המון היוצא לרחוב ודורש דמוקרטיה – הלוכד את דמיוננו. ואנו מזדהים עם הצעירים והצעירות האידיאליסטים, העומדים מול השלטון, מול שוטרים וחיילים. בהונג קונג, בברלין המזרחית, בכיכר תחריר. ולעיתים זה מטעה אותנו.

אירועי האביב הערבי היו דרמטיים מאין כמותם. הם כמובן לא החלו עם האביב הערבי, עם התאבדותו בהצתה עצמית של מוחמד בועזיזי בעיירה נידחת בתוניסיה. היו גורמי רקע רבים, אבל בשורה התחתונה הם התפשטו כאש בשדה קוצים מהמגרב אל המשריק, בעולם הערבי כולו למעשה. ארבעה שליטים הודחו – בן־עלי התוניסאי, מובארכ המצרי, קדאפי הלובי וסאלח התימני. הנסיבות בכל מקום שונות, כמובן – משטרי בן־עלי ומובארכ קרסו תוך שבועות ספורים, כאשר כוחות הביטחון נטשו אותם. בלוב ובתימן החלו מלחמות אזרחים שעשור אחר כך עדיין נמשכות באופן כזה או אחר. אבל השיכרון של ההתחלה הרטיט לבבות רבים במערב – הנה־הנה רוח הפלת חומת ברלין מגיעה לעולם הערבי, הנה פורצת הדמוקרטיה.

עברו עשר שנים בדיוק מאז תחילת האביב הערבי, סיכום תוצאות קצר (וכן, ייתכן שדברים עוד ישתפרו):

בתוניסיה אכן יש ממשלה דמוקרטית ושלטון פחות או יותר יציב. עד כאן נקודת האור (אף שתוניסאים מהווים את המתגייסים הרבים ביותר לארגוני הטרור האסלאמיים, תוניסאים הם הרוב בקרב המנסים לחצות את הים התיכון לאירופה). לוב מחולקת בין הממשלה הלאומית המוכרת לבין כוחותיו של הגנרל חפתר. לשני הצדדים תמיכה בינלאומית, המלחמה נמשכת כבר עשור. תימן היא אסון הומניטרי, פוליטי, כלכלי ואנושי קולוסאלי. מלחמת אזרחים בין הצפון לדרום, בין השיעה לסונה, כשאיראן וערב הסעודית מלבות את האש. יותר מ־100 אלף הרוגים, כלומר ממוצע של אלף הרוגים בחודש, מאז שהגיע האביב הערבי לתימן. מצרים הפילה רודן צבאי חילוני, עברה שלב ביניים קצר של שלטון האחים המוסלמים, ועשר שנים אחר כך נמצאת בשליטת רודן צבאי אחר. ומצב אזרחי מצרים לא הוטב בעשור הזה, בלשון המעטה. ואין טעם להכביר מילים על המצב בסוריה, בח'ליפות דאעש לשעבר, בלבנון המתפוררת, ואפילו במדינות שערכו בחיפזון רפורמות כדי להימנע מהמהפכות – או ההפיכות. המצב רחוק מלהיות טוב.

אז נכון, קשה לדרוש מהמפגינים לעשות חישובים מדוקדקים – מה גם שהם בלתי אפשריים בפועל – בשאלה אם כדאי להפיל מנהיג כי לך תדע מי יבוא במקומו. זה משתק ולא מעשי. לעיתים זה אמור להיות ברור – אם לא לעם, לפחות למשקיפים מפוכחים. גם בזמן אמת היה ברור למדי מה יקרה בלוב, תימן וסוריה. כך שחלק מהאשמה, חלק ניכר, אינו על שכם המבקשים דמוקרטיה וייצוג אלא על המשקיפים מהצד או המתערבים שלא בחוכמה.

לעיתים מספיקות רק ארבע אמהות

מתי ההמון, מתי העם צודק ומתי לא? ראשית, כמובן, אם מדובר בהתקוממות או במחאה נגד דיקטטורה – או דמוקרטיה. אבל אמת המידה הזו אינה מספקת, לדעתי: כמו באיראן, כמו ברוסיה או במהפכה הצרפתית, אין זה די להפיל מלך או שליט אם האלטרנטיבה גרועה ממנו. לואי ה־16 ובית המלוכה הצרפתי היו צריכים ליפול, ודאי בראיית העם – אבל אם החלופה היא שלטון הטרור של רובספייר, המלחמות הבלתי פוסקות של נפוליאון, מה אז? ורוסיה: שושלת בית רומנוב הייתה אסון, ברובה. ודאי האחרונים שבהם, כולל הצאר ניקולאי השני, השליט האחרון. אבל האם שלטון האימים הברוטלי של סטלין היה טוב יותר?

וגם אם השלטון הוא דמוקרטי, לגיטימי לחלוטין לצאת להפגנה נגדו. לעיתים, ארחיק לכת ואומר, שאפילו מתוך כוונה להפיל אותו. להפיל שלטון שלא דרך הקלפי? האם אני קורא להפיכה צבאית? לא. אבל יש מקרים, קיצוניים, שבהם אנו מקבלים בהבנה מלאה את המראה של העם היוצא להפיל שלטון שנבחר ברוב קולות (לא, אני לא בא מנקודת מבט אנרכיסטית, שבה כל שלטון אינו לגיטימי). דוגמה? ישראל. לא, לא ישראל כיום. בואו נתחיל מהפגנות שאני מניח שרבים מזדהים איתן, ודאי בדיעבד. ההפגנות אחרי מלחמת יום הכיפורים.

לכאורה, יש בעיה. ממשלתה השנייה של גולדה מאיר, ממשלת ישראל השמינית, נבחרה ב־31 בדצמבר 1973. אחרי המלחמה, אחרי הלוויות, אחרי ההלם הראשוני. המערך קיבל 51 מנדטים, והקים ממשלה חודשיים וחצי אחרי הבחירות. ראש הממשלה מאיר, שר הביטחון משה דיין. כאילו לא הייתה מלחמה. פחות מחודש לאחר הקמת הממשלה פורסם דו"ח ועדת אגרנט, שהסיר כל אחריות מהדרג המדיני. כלומר, יש בחירות שהתקיימו כשהעם מודע לתוצאות המלחמה, המערכת המשפטית מנקה את ההנהגה הפוליטית. יש להם מנדט, מלא. ובכל זאת החלה מחאה, שסמלה הוא סרן מוטי אשכנזי (אם כי תנועת המחאה המצליחה ביותר שקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, וקיימת למעשה עד היום, הייתה גוש אמונים. חשבו על כך).

גולדה מאיר התפטרה לבסוף, יממה אחרי ביקור תנחומים שערכה בבית אם ששכלה במלחמה את שני בניה. אני מניח שכל הקוראים יסכימו שלמרות שהרחוב הפיל ממשלה נבחרת, דמוקרטית – זו הייתה מחאה מוצדקת.

כתמיד, מדובר בפוזיציה. ולעיתים קרובות, ודאי בישראל, אמור לי מה דעותיך הפוליטיות היום ואומר לך מה דעתך לגבי הפלת ממשלות בעבר, וכמובן בהווה. מנחם בגין התפטר מתפקידו, בין השאר, לאחר הלחץ הקבוע שהפעילו מפגינים נגד מלחמת לבנון. אותו בגין קרא את הקריאה הקרובה ביותר להמרדה בהיסטוריה הישראלית. קריאה להסתערות המון על הכנסת, בהפגנה סוערת שהנהיג נגד הסכם השילומים עם גרמניה ב־1952. הפגנות המוניות בשנת 2011, המחאה החברתית, הכניסו ללחץ את ממשלת ישראל. הפגנות גדולות החלישו את ממשלת אולמרט. הפגנות עיקשות וממושכות הוציאו את צה"ל מלבנון.

ובעניין זה, של מחאת לבנון שהובילה תנועת 'ארבע אמהות': הפגנות כמובן צריכות מסה קריטית כדי לשנות מדיניות. אבל לעיתים האיכות משמעותית יותר מהכמות.

בישראל אמנם גידפו אותן, קיללו אותן, צעקו עליהן "בוגדות". אבל אז, לפחות, היה כבוד מסוים לעובדה שאמהות שכולות מדברות. מפגינות. הקורבן שלהן הפך את קולן למשמעותי יותר. דוגמה אחרת: בארגנטינה, החונטה הצבאית לא התרגשה מסטודנטים שמאלנים ארוכי שיער, קומוניסטים ודורשי צדק חברתי. היא העלימה ורצחה אותם באלפיהם. אבל מחאה של אמהות וסבתות של הנעדרים, שבוע אחרי שבוע בכיכר המרכזית של בואנוס איירס, סדקה ולבסוף מוטטה את השלטון. כמובן, אם השלטון מצליח ויש לו תמיכה עממית ואת תמיכת המוסדות, הפגנות לא יעזרו. אבל המחאות, בנוסף למספר ההרוגים המאמיר ותחושת חוסר התוחלת בהמשך השהייה בלבנון במקרה הישראלי; המחאות בנוסף לתבוסה בפוקלנד במקרה הארגנטינאי; המחאות בנוסף לתחושת חוסר התוחלת, שקרי השלטון ומחיר המלחמה בהרוגים, בכלכלה, בקרע החברתי בווייטנאם הביאו לקיצו הפוליטי של הנשיא לינדון ג'ונסון, ליציאת ארה"ב מווייטנאם בהמשך במקרה האמריקאי. וזאת שנים ספורות אחרי שג'ונסון הביס את המועמד הרפובליקני גולדווטר באחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה של ארה"ב. כן, מותר להפגין. מותר לזעוק. ומותר לרצות בהפלת המשטר, גם כזה שנבחר – כל עוד זה נעשה בלא אלימות, במסגרת כללי המשחק.

אחד נגד כולם

מהו המספר המינימלי של מפגינים שבכוחו לעשות שינוי? איך אנו מודדים את השינוי? על פני כמה זמן? לריסה בוגורץ, פאבל ליטבינוב, ולדימיר דרמליוגה, טטיאנה באווה, ויקטור פיינברג, קונסטנטין בביצקי, ואדים דלוניי ונטליה גורבנבסקאיה – שמונה אנשים (בעצם תשעה, נטליה באה עם התינוק שלה בעגלה) אמיצים בצורה בלתי נתפסת, יצאו אל הכיכר האדומה במוסקבה באוגוסט 1968. הם באו למחות נגד הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, רמיסת האביב של פראג, אותו ניסיון של דובצ'ק בסוציאליזם בעל פרצוף אנושי. התברר שאין לו כזה – לפחות לא לסוציאליזם כפי שברז'נייב הבין אותו והשליט אותו. הם נעצרו מיד ונידונו למאסר. הם לא היו היחידים – אנדריי סחרוב, אבי פצצת המימן הסובייטית, פעל נגד המשטר ובעד זכויות אדם. סופרים ומשוררים הפיצו שירה וספרות מחתרתית בסיכון בלתי נתפס. חלקם שילמו על כך בחייהם. אז נכון, הם – וגם יאן פאלאך, הצעיר הצ'כי שהצית עצמו במחאה על הפלישה ההיא, לא הביאו לנסיגה סובייטית. אבל כל אחד מהם היה הסרת עוד אבן בחומה שגוננה על המשטר הדיקטטורי הנורא, שהגיע 20 שנה אחר כך לקיצו.

לעיתים מאות אלפים לא מצליחים לשנות – ולעיתים מספיק אחד. אדם אחד. נכון, לעיתים עובר זמן רב בין תחילת המחאה של האדם הבודד לבין התוצאה.

נאיבי, תאמרו? אדם אחד לא באמת יכול לשנות (במחאה אזרחית; איננו מדברים על מתנקש פוליטי, למשל)? מוטי אשכנזי התייצב לבדו להפגנה, בהתחלה. הוא החל גל מחאה, שיביא להתפטרות ראש ממשלת ישראל. מהטמה גנדי – אמנם בשלב המדובר כבר אחד האישים המפורסמים בעולם – פתח בשביתת רעב אחרי קבלת העצמאות של הודו ופקיסטן, בניסיון להניע את הודו לנקוט בהגינות כלפי פקיסטן. הוא היה אזרח פרטי אז. והוא הצליח. תאמרו כי היה גנדי המיתולוגי? אמת. אבל עוד קודם לכן, ב'צעדת המלח', הוא הצליח לכופף את ידה של האימפריה הבריטית, הכריח אותה להפסיק את המונופול על המלח שהיה ביד הממשל הבריטי, בהתנגדות בלתי אלימה. וכמובן – מוחמד בועזיזי שכבר הזכרנו, צעיר שאיש לא הכיר, המצית עצמו במחאה שמבעירה את המזרח התיכון, כי היא מתרחשת בזמן ובמקום הקריטיים להתפשטותה. כן, צריך את המספרים הגדולים של העם היוצא לרחובות, בסופו של דבר. אבל את הלהבה יכול להצית גם אדם אחד. אלכסיי נבלני כבר נכנס לספרי ההיסטוריה של רוסיה, גם אם פוטין ימשיך לשלוט עד תום כהונתו, וגם אם יוחלף בידי תואם פוטין אחר.

הפריזמה המערבית

צרפת היא מדינה המבינה משהו במחאות עממיות. פריז ראתה אותן שוב ושוב. ולא כהפגנה שקטה ומסודרת בלבד, בהחלט לא. ההסתערות על הבסטיליה, המהפכה של 1831, הקומונה הפריזאית, מאי 1968.

אירועי מאי 1968 הפכו למיתוס מודרני. צעירים אידיאליסטים עושים לנו את זה. גם אם איננו מסכימים איתם, גם אם התברגנו. הם מזכירים לנו את עצמנו. והם הפילו את ממשלתו של דה גול. כמובן – הממסד חזר מיד, שמרני יותר, ימני יותר. רוב המפגינים המשיכו בחייהם, אבל האוונגרד של הצעירים האלה יקצין ויאמר שאם הפגנות המוניות לא הפילו את השלטון אז אין ברירה, צריך לפנות לנשק אחר. לטרור. והם יקימו את הבריגדות האדומות, את הצבא האדום הגרמני של באדר־מיינהוף ותנועות נוספות (בגיליון אוגוסט 2020 של 'ליברל' ניתן למצוא כתבה נרחבת על אלה מאת הח"מ). הרחוב הצליח להפיל ממשלה – אבל לא את הממשל. דה גול התפטר, ממשלת צרפת לא נפלה.

ובעצם אירועי מאי 68' דומים במעט לאירועי אביב העמים, 120 שנים קודם לכן. העמים יצאו לרחובות נגד השליטים השמרנים, בחסד האל והכנסייה – הקייזר והצאר והמלך וכל השאר. בתי המלוכה האירופיים התנודדו – בית הבסבורג, בית הוהנצולרן, אחרים. הם נתנו כמה זכויות, אבל הסופה עברה מהר, ואחריה הקייזרים בווינה ובברלין היו שמרנים יותר, דכאניים יותר.

קל להפגין ולהזדהות עם מחאה עממית כאשר הממשלה לא ראויה, ודאי כשמדובר בדיקטטורה או בזיוף בחירות. (אגב, שימו לב, שיעור קצר בשפה ותקשורת – גם במאמר זה – המונח "מחאה עממית" חיובי, ואילו "הפיכה" שלילי. המילה "עַם" חיובית, "אספסוף" או "המון" שליליות. "שלטון עממי" חיובי, "שלטון הרחוב" שלילי.) על כן אנחנו – ודאי ה"אנחנו" המערבי, הליברלי, התומך בזכויות אדם – מזדהים עם המחאות בכיכר וצלב בצ'כיה, עם המחאה הכתומה באוקראינה, מהפכת הצבעונים בקירגיזסטאן, המחאה שהפילה סופית את משטר מילושביץ' בסרביה ואחרות.

אנחנו גם מאמינים, ודאי במבט לאחור, שמחאות נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, מחאות גנדי נגד השלטון הבריטי בהודו, מחאות היישוב נגד השלטון הבריטי היו מוצדקות. נכונות. אנו תומכים בערכים של זכות עם על ארצו, של סילוק כובש, של דיכוי זכויות לחלק ולפעמים לרוב האוכלוסייה. האם אנחנו תמיד תומכים בהן? או תומכים בהן כשזה תלוי מקום וזמן? אנחנו, כולם כמעט, נמצאים בקטגוריה השנייה.

אנו בעד המחאות של מרטין לותר קינג. רוזה פרקס גיבורה בעינינו. בצדק. גם רוכבי החופש. החיבוק של קינג והוגה הדעות אברהם יהושע השל, צועדים שלובי זרוע, הוא מקור לגאווה. וכזכור, הם הפגינו נגד ממשלה דמוקרטית, על הנייר, נגד חוקים שהתקבלו על ידי מושלים ובתי מחוקקים ורוב ומה לא. וכך אנו גם בעד הנשים הסופרג'יסטיות, שבזמן אמת ספגו השפלות, לעג, אלימות כשלחמו על שוויון זכויות, על זכות הצבעה, כי הדמוקרטיה שחיו בה הייתה עבור גברים לבנים אמידים בלבד.

אבל כמה מהמחשבות האלה עוברות לנו בראש כשאנו תקועים בפקק בזמן הפגנה של אתיופים, נכים, מתנגדי נתניהו או תומכיו? מתי אנו עוברים מלהט הנעורים ל"מדוע הם מפגינים, מה רע להם בעצם"?

על מותר ואסור. סוף דבר

לרחוב יש כוח אדיר. וכדאי לזכור – זה שאדם צועק, זה שאדם מלא להט, זה שאדם מוכן למות על אמונתו לא הופך אותה לטובה, לנכונה, לצודקת. וגם אם אנו רואים בטלוויזיה או בצילום עיתונות שורת שוטרים חמושים דוממת ומולה מפגינים צעירים – זה לא הופך בהכרח את הצעירים לצודקים ואת משרתי המשטר לקלגסים.

ותמיד־תמיד חשוב לזכור את שאלת החלופה. מי יחליף את השליט, את השלטון, את הממשל מרגע שיופל? אפשר להפיל שלטון מושחת בפירנצה ולקבל את התיאוקרטיה של סוונרולה. הרחוב יכול להפיל את השלטון של רפובליקת ויימאר, בהפגנות, בעצם מלחמות ברחוב, בין הקומוניסטים לנאצים.

והם הצליחו. הרחוב ניצח. המלחמות מוטטו את מה שנשאר מהחוק והסדר. הם הפילו את המשטר. אנחנו גם זוכרים את ההמשך.

האם יש שורה תחתונה? יש מסקנה? יש. כמה מסקנות. בעצם, התחלנו איתן, פשוט צריך להביא את הדוגמאות ההיסטוריות כדי להזכיר לעצמנו במה מדובר. כן, מותר להפגין. זה, אניח, מקובל על כולם. מותר למפגינים גם לרצות בנפילת משטר שלדעתם הוא כושל, או מושחת, או לא דמוקרטי מספיק – גם אם המשטר הזה נבחר באורח דמוקרטי. גם אם רוב בעם רוצה בו. עדיין לגיטימי לגמרי לצאת לרחובות ולרצות להפיל את ממשלת גולדה אחרי כיפור, את ממשלי ג'ונסון וניקסון בזמן מלחמת וייטנאם. אז מותר להסתער על הקפיטול? לא. אסור. מותר להפגין. מותר לחסום תנועה לעיתים, מותר להתקהל. אסור לפעול באלימות, בניגוד לחוק.

אלא אם. אלא אם המשטר שנגדו מפגינים כבר אינו דמוקרטי, או שלא היה דמוקרטי מלכתחילה. במקרה כזה מותר להפגין גם אם המשטר אוסר על הפגנות. מותר לנסות להפיל משטר דיקטטורי, לא באלימות. ואם המשטר מפעיל אלימות? שאלה לא פשוטה. ד"ר קינג, גנדי, היו אומרים לכם שאין לענות באלימות על אלימות. לעולם ובשום תנאי. לא כטקטיקה כי המשטר חזק – כערך. ואולי הם צודקים. כדאי לזכור ששניהם נרצחו – כלומר מאבק לא אלים הוא נהדר, אם שני הצדדים אינם אלימים.

–

וכדאי שהמפגינים בכיכרות, או לפחות מנהיגיהם, אלה הקוראים להפלת השליט, לסילוק המשטר, יקדישו דקת מחשבה לשאלה מה אחר כך. יש מקרים לא מעטים שבהם הפלת המשטר היא מטרה בפני עצמה, חשובה, המגמדת את שאלת מה הלאה – בגרמניה הנאצית, בקמבודיה של הקמר רוז', ברואנדה בזמן רצח העם של ההוטו את הטוטסי. אבל יש מקרים לא מעטים שבהם השלטון אולי גרוע, רודני – אבל האלטרנטיבה גרועה יותר. שבמקום הרודן הנופל יבוא גרוע ממנו, במקום הרודנות החילונית תבוא רודנות דתית גרועה בהרבה. איך יודעים? לא יודעים. זה המתסכל. הראייה הטובה ביותר כזכור היא זו שבדיעבד. בדיעבד כולנו חכמים, כולנו מבינים מה היה צריך לעשות. אבל בזמן אמת? אז כן, בהחלט יש מקרים, האביב הערבי הוא דוגמה מעולה, לכך שהפלת השליט אינה מביאה דמוקרטיה, אינה הפתרון – כי היא מביאה דיקטטורה גרועה יותר או מלחמת אזרחים. וייתכן מאוד שהעם יצטרך לאגור כוח ולצאת שוב, לנסות לשפר את המצב, אם לא תהיה אלטרנטיבה אחרת. המשטר, בכל מקרה, לפחות לזמן־מה זוכר היטב מה קרה לקודמו. מה שיכול להביא את השליט להתנהג טוב יותר לאזרחיו – או רע יותר. גם כאן, רק בדיעבד אנו יודעים מה טוב היה לעשות.

עדיין, אולי בגלל שבדמוקרטיות במערב לפחות השיטה בנויה על הגנת האזרח מפני שרירות ליבו של השלטון, בגלל הדרמות האדירות שראינו בשידור חי מברלין, בייג'ינג, קהיר, בגלל סרטים וספרים והערצתנו לגיבורים המתקוממים נגד עוול, נגד שלטון מושחת, נגד רודנים, ולמען צדק, אמת, זכויות – מרובין הוד עד רוזה פרקס, מג'ורדנו ברונו עד אנדריי סחרוב, המראה של אנשים המסכנים את גופם ואת חירותם, יוצאים אל כיכר העיר ומוחים נגד דיקטטור – או מוחים נגד עוול ששלטון דמוקרטי, אמיתי או מדומה, מבצע – המראה הזה מרגש אותנו. כי גם אם אנו כועסים על הפקק, לא מזדהים עם המחאה הספציפית או אף מתנגדים לה בכל ליבנו – כדאי לזכור תמיד שהחירות, אכן, אינה מאבק שהסתיים מרגע שקיבלנו עצמאות, מרגע שיש לנו מערכת חוקים וזכויות. החירות נזקקת להגנה יומיומית, לאלה שייצאו לרחוב להפגין למענה, לצעוק למענה. הם לא תמיד יהיו צודקים, כמובן. אבל בלי אידיאליסטים תמימים צועקים, יש סכנה שנחיה במשטרים שבהם לא רק הצעקה, אלא גם הדיבור, הלחישה, אסורים.

–

• מיהו אנרכיסט? // הטור של אורן נהרי
• כל היקום נגדנו: מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי
• שעת הסין // המרוץ של סין לעמדת המעצמה מספר אחת // מאת אורן נהרי