fbpx
Desktop Image Mobile Image

אינקוויזיציית האולפן // הטור של יונתן שם־אור

0

יש כל מיני סוגים של מבוכה. המטרידה מכולן, זו שמעקצצת את הנשמה, בכלל לא קשורה אליך או למה שעשית. היא נוצרת ללא מגע פיזי, במרחק מהמתרחש, ובכל זאת, המבוכה הזאת עוטפת אותך כמו ענן של צחנה. זו מבוכה בגלל מי שנמצא עכשיו על המסך. בגלל הדברים שנאמרים, בגלל מה שקורה בסיטואציה שלא אתה יצרת, זו שאתה רק משתתף פסיבי בה. ובכל זאת.

בימים רגילים, עד כמה שיש כאן כאלה, אפשר להתגבר, בגלל התדירות הלא־גבוהה של התופעה. אבל בזמן מערכת הבחירות אתה מופצץ כל הזמן ונכבל בשרשרת של מבוכות שחונקת לך את הנשמה. מכל חטאי העיתונות – יוהרה, שטחיות, בורות, שכונה, דימוי עצמי גבוה פי אלף מהממדים האמיתיים – זה הפשע הגדול ביותר. ראיונות האינקוויזיציה שנערכים כל הזמן, כל היום, בכל ערוץ, בכל תוכנית.

כאשר העיתונאי הישראלי מראיין ידוענים מתחום הבידור, מפורסתמי רשת או מצליחנים, הגישה המקובלת היא התרפסות. גם זה כמובן גורם למבוכת הצופים, אבל היא לא משתווה לזו שנגרמת כאשר פוליטיקאי מגיע לאולפן בתקופת בחירות. זה הרגע שבו כל עיתונאי, ממגישים ועד אחרוני כתבי השטח, מחליטים כי המיקרופון הוא נשק, והמטרה היחידה שלהם היא חיסול הפושע. הפנים עוטות ארשת חמורה. השאלות מוטחות בנוקשות, בלי חיוך, בלי הפוגה. באוזנייה, העורך לוחש שאלות רעל שאולי המראיין שוכח. הפוליטיקאי עונה. הוא מקפיד על ההבעה, על חיתוך הדיבור, על החדרת המסרים. יש לו בחירות, הוא מוכרח. גמרנו. לאייטם הבא. קורבן חדש צריך להתיישב על הכיסא החשמלי. התוכנית מסתיימת. המראיין מחליף דאחקות עם העורך והצלם. חזק, מה? רק בבית, על הספה, נותרת המבוכה. מה זה היה, שואל את עצמו הצופה, מה בדיוק ראיתי.

ריאיון הוא אומנות מורכבת. מעט מאוד עיתונאים יודעים את סודות המלאכה. בעולם המשפט, ליטיגטור טוב, זה שטוען ומנהל את החקירה הנגדית, משתכר יותר מכל גאון מחשבים. היכולת לנווט את השיח אל המחוזות שאתה רוצה, הכישרון לחלץ מהאדם שמולך את אותם דברים שהוא החליט לא לומר, לא מתגלגלים ברחובות. ליטיגטור טוב יודע שפרצוף קשוח והטחת אישומים לעולם לא ישיגו את התוצאה שהוא צריך.

בכל קורס תקשורת, בשיעורים על ניהול ריאיון, יגידו לך לא לשאול שאלה שאינך יודע את התשובה שתקבל עליה. נשמע טוב, לא? זה בדיוק מה שעושים כל זועפי האולפנים. אבל מכיוון שגם הפוליטיקאים מכירים את העיקרון הראשון בספר הראיונות, הם באים מוכנים. הם יודעים מה יישאלו עוד לפני שהסכימו על גבולות גזרת הריאיון, גם בלי לקבל מראש את השאלות. זה משחק מוכר, מעייף, משמים, שלא מניב מידע, אבל מייצר ענני אי־נוחות שעוברים דרך המסך. מין טקס מביך שנערך בכל אולפן, עם כולם. טחינת מים מוציאה יותר קמח מראיונות האינקוויזיציה האלה. כל מה שהם עושים זה רק עיסוי האגו של המראיינים.

המראיין המעולה, זה שכמעט לא קיים כאן, נכנס לאזורי שיח חדשים, לארצות לא ידועות. הוא לא רוצה לדעת מראש את התשובה. הוא רוצה להיות מופתע כמו הצופה. הוא לעולם לא יוליך את השיחה על מסילות מרוחות בריר של איבה וזעף. הוא ייעזר בכלי נדיר, שכמעט לא מצוי באולפנים. אינטליגנציה גבוהה, יכולת הקשבה וכישרון שינוי כיוון בהתאם לנסיבות השיחה, כמו מסי ברחבה. מראיין איננו ליטיגטור. המרואיין איננו נאשם, ואולפן הוא לא בית משפט. בטח לא מרתף האינקוויזיציה. סקופים לא נולדים ככה. רק מבוכות.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook