fbpx

איטליה // מאת לילך וולך

0

זה היה כשכבר הייתי כמה חודשים באיטליה. הניסוי הקטן שעשיתי בלחיות חיים של אחרים כשל נוראות. רציתי לשכוח כמה שיותר מהר את הצבא. ורציתי להתקרב עוד צעד אל החיים החדשים שלי, שוודאי מחכים לי, הם נמצאים בתוך כדור שלג שממתין שאצעד לתוכו ואנער את הפתיתים, והם ייפלו על הפנים שלי, רכים ונעימים. האם הייתי כל כך נאיבית פעם? אני מוכרחה להניח שכן בגלל כל מה שקרה אחרי כן. מה שקרה זה שעליתי על מטוס למדינה שלא הייתי בה קודם, שמדברים בה שפה שאני לא יודעת, אל זרועות אישה אחת שאני לא מכירה כדי שתיקח אותי ותהפוך אותי. זה נשמע כאילו אני מרקו מ'הלב', הסדרה שבה מרקו היה אפילו יותר מטומטם ואימפולסיבי ממה שהוא היה בספר, וזה היה קצת ככה, רק בכיוון ההפוך: נסעתי לאיטליה כדי להצטרף לתיאטרון רחוב נודד.

 

אולי עוד אחזור לספר על זה, על החודשים המשונים, מעורפלי השפה והזהות, ואיך שברחתי משם, ברכבת הראשונה של הבוקר מפררה לפירנצה, מבלי לספר לאף אחד מרוב פחד. שלוש שעות וחצי ברכבת, בעמידה, כדי שלא להוריד את התרמיל מהגב ולהישאר דרוכה. אחרי חיי הכמעט־כת בפררה, פירנצה הייתה חופש ואפשרויות, ואנשים שדוברים אנגלית, ותיירים, כמוני בעצם. בהוסטל המתוק דיברתי בתוך שבוע עם יותר אנשים ממה שדיברתי בשלושה חודשים שהייתי בתיאטרון הנודד מהגיהינום. בערך חודש נשארתי שם, ואז החלטתי שאני צריכה לראות את רומא, שאי אפשר להיות באיטליה ולא לראות את רומא. וגם נשבר לי הלב אחרי שהתאהבתי מאוד ומהר באמריקאי שחור יפהפה שנראה כמו קנטאור, והוא עזב וזה אולי כבר היה סימן. אז רומא, רומא הייתה אמורה להיות הצעד האמיץ הגדול הבא. חבל, אבל כך היה.

 

עזבתי את ההוסטל הנחמד. ארזתי את התרמיל שקניתי כשתכננתי את הבריחה הגדולה מהתיאטרון, ויצאתי לדרך כמו אדם שיודע שהוא משקר לעצמו. בדרך אל הרכבת עצרתי באחד הדוכנים שהייתי מתעכבת לידם ולא קונה כלום, ורכשתי טבעת כסף קטנטנה בחריטת פרחים. זו אולי בכלל הייתה טבעת לכף הרגל, אבל לא היה לי אכפת, ענדתי אותה על הפרק השני של האצבע המורה ביד ימין כמו שראיתי נערות איטלקיות יפהפיות עושות. זה היה הדבר האחרון שעשיתי בפירנצה; אז, לפני 20 שנה.

 

תכף כשהגעתי לתחנת הרכבת ברומא ניסו לרמות אותי, והייתי כל כך מותשת ועצובה שהסכמתי רק כי הערכתי את האינטראקציה. כבר דיברתי איטלקית וידעתי לזהות מלכודות תיירים לא רע, אבל הייתי במצב רוח של הענשה עצמית, אז הלכתי עם כרטיס הביקור שאיזה מפוקפקי מפוקפק דחף לי ליד ברחוב, אל ההוסטל המשונה שהוא פרסם. "מקסימום תכתבי על זה משהו", אמרתי לעצמי (אהבתי לכתוב שירים גרועים מלאים בדימויים מהברית החדשה על מפיות של בתי קפה. איטליה היא בגדול מקום טוב עבור שלושת הסעיפים).

 

ההוסטל נוהל על ידי בלונדינית לא איטלקייה עם רטיית עין, ומי שהיה או בעלה או אחיה. גבוה וגורר רגל, מנסה לכסות על זעם במחוות חנפניות. זה היה מקום מדכא שנראה כמו בית יתומים ליתומים מגודלים. בחדר גדול אחד היו כ־15 מיטות יחיד שכמעט נוגעות זו בזו. שלא כמו בהוסטלים אחרים, לא הייתה חלוקה לחדרים מעורבים ולא מעורבים, ובחדר המעורב האחד הסתדרו אקראית תיירים ותיירות פעורי עיניים. כולם נפלו בתמונות של החדרים הטיודוריאניים שעל כרטיס הביקור של המפוקפקי מתחנת הרכבת, והגיעו מזועזעים אל בית התמחוי הזה אחרי שכבר שילמו על הלילה. אני כאמור כבר הייתי אמורה לדעת טוב יותר אבל באתי להתפלש באומללות, אז התמקמתי חמורת סבר על המיטה הצמודה לקיר ודחפתי את התרמיל מתחת לכרית כמו פסיכית שפוחדת שיגנבו לה את הדרכון.

 

טיילתי קצת בסביבות ההוסטל. רומא לא נראתה נורא. החלטתי לתת לזה כמה ימים לפני שאחליט מה הלאה. יומיים לא דיברתי עם אף אחד כמעט, חוץ משני סינים שהתפעלו עמוקות מזה שאני מדברת עברית ושהייתי קצינה בצבא, בביישנות הודו שאת שתי העובדות האלו הם לא מצליחים לקשר אליי, ולא היה לי אלא להסכים איתם. בבוקר השלישי החלטתי שנענשתי מספיק והחלטתי לעזוב את ההוסטל, אפשר היה אז להיכנס להוסטלים באיטליה רק מהשעה שתיים בצהריים, ובין תשע לשתיים היו מגרשים שלא בעדינות את האורחים. היו לי חמש שעות להרוג וצמר גפן במוח משיברון הלב הזעיר שהעליתי עליו גירה מאז פירנצה. פתחתי את ה'לונלי פלנט' שרכשתי בתחנת הרכבת במחיר מופקע, והפור נפל על פארק וילה בורגזה.
אני לא יודעת לטייל בפארקים, זה דבר שצריך לומר. אני תמיד חושבת שאני עושה את זה לא טוב: מהר מדי; לאט מדי; לא מתמסר מספיק. אין באמת הרבה רגעים שבהם אני לא שואלת את עצמי: ככה זה אמור להרגיש? ככה טיילתי בווילה בורגזה, מסריחה מבדידות, כועסת. חוץ מזה רומא הייתה מדכדכת, לא הייתה בה אופוריית ההיחלצות ההודינית מגורל מר שייחסתי לפירנצה. זה היה זמן טוב לדבר עם מישהו מהבית, אבל זה היה מזמן, לא היה לי מחשב ואינטרנט בכיס, אף אחד לא לקח סלולר לחו"ל. התיישבתי על ספסל מול ברווזים באגם והשלכתי לעברם בלי שום חמדה פירורים של לחמנייה, כי ככה עושים בפארקים אם אני מבינה נכון.

 

על אותו הספסל התיישב איש זקן עם שקית הלחם שהביא בעצמו עבור הברווזים. כשהלחמנייה שלי נגמרה הוא הציע לי מהשקית שלו. למה לא. השעה רק 11 וההוסטלים לא נפתחים שוב עד שתיים בצהריים, אני יכולה לזרוק על הראש של הברווזים מאפייה שלמה עד שאצטרך ללכת. "את לבד?", שאל באנגלית. זו הייתה שאלה טעונה מדי, וגם לא דיברתי איזה זמן, הייתי צריכה לכחכח כדי לענות משהו. הוא לבש סוודר ועוד מעיל עליו, זה היה יום חם. הוא סיפר שהוא מיוגוסלביה, פליט. התביישתי מיד, אני לא הייתי פליטה וכן התנהגתי כמו אחת. הוא סיפר כל מיני דברים, על פסנתר שנלקח, וכלי כסף שהיו וכבר אין, ואישה שהייתה וכבר אין, סיפורים שהכרתי היטב אבל בשפות אחרות. הוא אמר שאני מזכירה לו מישהי, הוא לא זכר מי, או שהוא כן זכר מי ולא רצה לומר. הכל היה סמיך כל כך.

 

רציתי ללכת משם. רציתי לצאת מהפארק, מההוסטל, מתוך עצמי. הכל היה יותר מדי, הייתי כלי קטן ומאוד גדוש, לא היה לי איך להוסיף על זה פליט יוגוסלבי קשיש. אמרתי בקושי שאני צריכה ללכת. הוא אמר בשמחה שנלך יחד. לא הצלחתי להתנגד לזה. הלכנו באיטיות ברחבי הפארק היפה, העיניים שלי מאחורי צעיף עבה, הגוש בגרון הולך ומתעבה. אמרתי שאני צריכה ללכת, עכשיו באמת. הוא נעלב. "את לא מבינה מה אני באמת רוצה". לא היה לי עם מה להתווכח, באמת לא הבנתי. הוא התעקש שלפחות נלחץ ידיים, "אט ליסט!", הוא אמר, "אט ליסט שייק האנדס וויז מי". אז אני שוק האנדס איתו, וכשמשכתי את היד בחזרה, הטבעת שלי נשארה אצלו ביד. התאבנתי לרגע באימה. "את רואה?", הוא אמר כמנצח, "זה סימן".

 

אני לא ידעתי סימן למה זה, והוא לא אמר יותר. הוא השיב לי את הטבעת, ואני חזרתי אל ההוסטל של היתומים המגודלים ולקחתי את התרמיל. הפונדקאית עם הרטייה נראתה מאוכזבת אבל לא מופתעת. אחרי שכבר ידעתי שיש לי איפה לישון הלילה, נכנסתי אל המקלחות המשותפות ובכיתי. הסרתי את הטבעת ולא חזרתי לענוד אותה יותר, חלאס עם הסימנים. נשארתי בעיר עוד שבועיים. 20 שנה עברו מאז, מה הייתי אז בכלל. אף פעם לא הצלחתי לאהוב את רומא, ואף פעם לא הפסקתי להתגעגע לפירנצה.


איור: וליה רוזנצוויג

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019